במופת הרביעי לרב, וסדרו כן:
אנחנו נראה תמיד ענינים יוצאים מהכח אל הפועל, ואי אפשר מבלתי מוציא זולתו, כמו שנתבאר בהקדמה הי"ח. ומבואר כי זה המוציא היה מוציא בכח; אחר כך נעשה מוציא בפועל. וסבת היותו אז בכח, אם למונע מעצמו, אם לענין אחר, שהיה התנאי במציאותו שהיה נעדר. וכאשר נמצא, הוציא הענין בפועל. וכל אחד משני אלה יחיב מוציא או מסיר מונֵעַ, וכשהוסר המונֵעַ הוציאו אל הפועל. וכן יֵאָמֵר במוציא השני וזה לא ילך אל לא תכלית, כמו שהתבאר בהקדמה השלישית. יתחיב אם כן שיגיע אל נמצא מוציא בפועל, שלא היה אפשרות בו. וזה: שאם היה אפשרות בו היה נעדר, כמו שבא בהקדמה הכ"ג. ואי אפשר שיהיה זה בעל חומר, כמו שהתבאר בהקדמה הכ"ד. ולזה היה בהכרח נבדל; ואם כן הוא אחד. כמו שהתבאר בהקדמה הכ"ו.
ויתבאר עוד חיוב האחדות כן:
שאם היו שנים היה מחויב בהכרח שיהיה להם ענין שישתתפו בו, והוא הענין אשר בעבורו הוא אלוה, וענין אשר בעבורו יהיה ביניהם הפרש. והענין ההוא אשר ההפרש בעבורו, אם שימצא בכל אחד מהם, או באחד לבדו. ולא ימלט האחד אשר בו ההפרש מהיותו מורכב ולא יהיה אם כן מחויב המציאות, כמו שהתבאר בהקדמה הכ"א.