פתיחת התפריט הראשי

בביאור ההקדמה העשרים ושלוש, האומרת, שכל מה שהוא בכוח, ולו בעצמותו אפשרות מה, כבר אפשר בעת מה, שלא ימצא בפועל.

ההקדמה הזאת נבוכו בה רבים מהמפרשים, כמו אל תבריזי והנרבוני, ולא עלה בידם. וזה, שמפשט הלשון ייראה, שאין הימלט מהכפל. וזה, שמה שהוא בכוח דבר, לו בעצמותו אפשרות מה לדבר ההוא. ואם כן אומרו "ולו בעצמותו אפשרות מה" — כפל ומותר, כי אמרו: "כבר אפשר בעת מה שלא יימצא בפועל" — אין עניין לו. וזה, שאשר לו אפשרות מה, אין עניין לו יותר מאמרנו: אפשר שיצא לפעל ואפשר שלא יצא. ולזה היה המשפט הזה כמשפט אמרנו: האדם — אדם.

ואם הייתה הכוונה באמרו "ולו בעצמותו אפשרות מה", שנושא הכוח היה לו אפשרות שיימצא ושלא יימצא [ואם לא ייראה כן מאמרו: "אפשרות מה", שאם הייתה הכוונה על מציאותו, לא ייתכן אמרו: "מה", אבל נניח כן.] הנה אם כן הנושא כבר יצא לפועל. ולזה יהיה אומרו "כבר אפשר בעת מה שלא יימצא בפועל" — בלתי מתייחס כלל.

ומה שיראה לנו בביאור זאת ההקדמה, הוא כפי מה שאומר.

כל מה שהוא בכוח דבר, והאפשרות ההוא הוא בעצמו. וזה, שהאפשרות בכוח דבר, ממנו שהאפשרות בעצמו, כאילו תאמר, שהשחור אפשר בעצמו שישתנה וישוב לבן, ואפשר שיהיה האפשרות נתלה בדבר חוץ ממנו, כאילו תאמר, שאפשר בשמש שישחיר, בתנאי שיהיה המקבל גשם לח. ולזה גזר, שכאשר יהיה האפשרות בעצמו, כבר אפשר בעת מה שלא יימצא בפועל, רצוני לומר שיהיה נעדר. וזה, שהיות האפשרות בעצמו בלתי צריף לדבר מחוץ, יחויב היותו בחומר מקבל השינוי. ולכן אפשר שיהיה נעדר בעת מה, כי החומר המשתנה הוא סיבת ההעדר בעצם. והנה יסכים הפירוש הזה במה שהשתמש בו הרב בזאת ההקדמה בפרק הראשון מהחלק השני מהמורה.