בביאור המופת השלישי אשר סידר הרב.
לקוח מדברי אריסטו, זה ענינו: לא ימלט הענין באלו הנמצאות המוחשות מחלוקה. והוא: אם שיהיו הנמצאות כולן הוות נפסדות; ואם שיהיו כולן בלתי הוות נפסדות; או אם יהיו קצתם הווה נפסד וקצתם בלתי הווה נפסד. ושקר שיהיו כולן הוות נפסדות, שאם היה כן, היה אפשר בכל אחת מהן ההפסד. והאפשרי במין, אי אפשר בהכרח מבלתי היותו. וראוי שיפסדו אלו הנמצאות כולן בהכרח. וכשיפסדו כולן, לא ישאר שימצא דבר. ואנחנו נראה בזה הזמן הבלתי בעל תכלית, כפי מה שהונח בהקדמה הכ"ו, שלא נפסדו והם נמצאים. מן השקר אם כן שיהיו כולן הוות נפסדות, ומן השקר גם כן שיהיו כולן בלתי הוות נפסדות; שאנחנו נראה מן המציאות הוות ונפסדות. נשאר אם כן בכאן, נמצא אחד בלתי הווה ולא נפסד, אין אפשרות הפסד בו, אבל הוא מחויב המציאות. ולפי שהמחויב המציאות ממנו שהוא מחיוב בבחינת עצמו, וממנו מחויב בבחינת סיבתו ואפשר בבחינת עצמו. ואם הונחה העילה גם כן מחויבת בבחינת עילתה יצטרך לבקש עילה אחרת; ולא ילך לבלתי תכלית, כמו שהתבאר בהקדמה הג'; יתחייב אם כן, שיהיה זה הנמצא הראשון מחויב המציאות בבחינת עצמו, ואי אפשר להיות בו ריבוי, כמו שהתבאר בהקדמה הכ"א. ולזה יתחייב שאינו גוף ולא כוח בגוף, כמו שהתבאר בהקדמה הכ"ב.
וכן באר עוד, שחיוב המציאות אי אפשר שימצא לשנים, למה שכבר ישתתפו בחיוב המציאות, ויחלקו בענין אחר אשר הם בו שנים. וכבר ימצא אם כן בהם הרכבה, ממה שישתתפו בו שניהם, וממה שיחלקו. וכבר התבאר בהקדמה הכ"א, כי המחויב המציאות אי אפשר שיהיה בו הרכבה. ומזה הצד יתבאר בקלות היותו בלתי גשם. למה שהגשם מורכב בהכרח, אם מצד החלוקה ואם מצד היותו משכן למקרים. ויש לו פועל, כמו שהתבאר בהקדמה הכ"ה. ולהיותו מורכב, אי אפשר שיהיה מחויב המציאות.