פתיחת התפריט הראשי

בביאור ההקדמה התשע עשרה, האומרת, שכל אשר למציאותו סיבה, הוא אפשר המציאות בבחינת עצמותו. כי אם נמצאו סבותיו — נמצא; ואם לא נמצאו, או נעדרו, או השתנה יחסם המחויב למציאותו — לא ימצא.

והיא מבוארת בעצמה. כי מה שלמציאותו סיבה, אם שיהיה מחויב בבחינת עצמו, או נמנע, או אפשר, כי טבע החילוק כן חִיֵיב. ואיננו מחויב לעצמותו, כי מה שהוא מחויב לעצמותו, לא יצויר העדרו בהעדר זולתו; ומה שלמציאותו סיבה, הנה העדרו מחויב בהעדר סיבתו. ואיננו גם כן נמנע לעצמותו, כי מה שהוא נמנע מציאותו, אי אפשר שיהיה למציאותו סיבה. מחויב אם כן שיהיה אפשר בבחינת עצמו. רצוני לומר, שמציאותו — נצחי היה או בלתי נצחי — אפשר שיהיה מצויר ההעדר, בהעדר סיבתו.