בביאור ההקדמה השמונה עשרה, האומרת, שכל מה שייצא מן הכוח אל הפועל, מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו בהכרח. כי לו היה המוציא בו, ולא יהיה שם מונע, לא היה נמצא בכוח עת אחד, אבל היה בפועל תמיד. ואם היה מוציאו בו, והיה לו מונע, והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא אותו מן הכוח אל הפועל. וחתם ההקדמה הזאת באמרו: "והבן זה".
ההקדמה הזאת כבר תתאמת בחיפוש. וזה, כי מה שייאמר עליו שהוא בכוח דבר, הנה יהיה אם בפועל ואם במתפעל. והנה במתפעל, אם שיהיה בעצם, אם במקרים. ואמנם בעצם, בהוויה והפסד, אין ספק שמוציא הכוח בהם זולתם, למה שהוא מבואר שהדבר לא יהווה עצמו ולא יפסיד עצמו. ואמנם במקרים, בשינוי בכמה ובאיך ושאר המאמרות, הנה להצטרכם אל נושא, אין ספק שהכוח אשר בנושא יפעלם ויוציאם מן הכוח אל הפועל. ואולם בבחינת הפועל, וזה, כשנאמר בדבר שהוא פועל לדבר בכוח, אין ספק, שהכוח, אם שיהיה בו, או חוץ ממנו. ואם הוא חוץ ממנו, הנה מוציאו זולתו. ואם הוא בו, הנה למה שהכוח בו לפעול, אם לא יהיה לו מונע ולא יחסר בו תנאי, הנה יהיה בפועל תמיד. ולזה, אם לא יהיה בפועל תמיד, הוא מפני שיהיה לו מונע. ולזה מסיר המונע הוא המוציא.
והנה צריך שיתבונן בזה הדבר. כי אומרנו בדבר שהוא בכוח כך, הנה יחויב שינוי במתפעל בהכרח. ואמנם בפועל, אם יהיה הכוח בו לפעול, ויש לו מונע מצד המקבל, הנה אם היה שהמסיר המונע ההוא הוא המוציא מן הכוח אל הפועל, אבל לא יחויב שינוי בַּפּוֹעֵל. ולזה מה שהעיר במקום הזה, וחתם ההקדמה הזאת בשאמר: והבן זה.