בביאור ההקדמה הרביעית, האומרת, שהשינוי יימצא בארבעה מאמרות: במאמר העצם, והוא ההויה וההפסד. ובמאמר הכמה, והוא הצמיחה והחיסרון. ובמאמר האיך, והוא ההשתנות. ויימצא במאמר האנה, והוא תנועת ההעתק. ועל זה השינוי באנה תיאמר התנועה בפרט.
ומה שצריך שנתעורר עליו, למה ייחד אלו הארבעה מאמרות, והוא מבואר שהשינוי כבר יימצא בשאר המאמרות, כאילו תאמר, במאמר המצב, ושיפעל, ושיתפעל.
אלא, שלמה שלכל שינוי [שתי] בחינות: אם מצד הנושא, והוא העתק המשתנה מתואר אל תואר, ובבחינה הזאת היא בשאר המאמרות, והוא שינוי בזולת זמן; ואם מצד חומר השינוי, כאילו תאמר בכמות ובאיכות ובאנה, ובבחינה הזאת היא במאמר אשר בו חומר השינוי; והוא פונה בעיון הזה אל הבחינה הזאת; והיה השינוי אשר בעצם, נמשך לתנועה אשר לאלו המאמרות ייחד הרב אלו הארבעה מאמרות. ודרך בזה דרך אריסטו בספרו ב"מה שאחר". והוא הנכון מה שייאמר בזה לפי מה שייראה.
אלא שנשאר עלינו לבאר, למה ייחד השינוי באנה, שהוא ההעתק, לתנועה בפרט. אחר שהתנועה בכמה היא השינוי באנה גם כן, אחר שבו העתק מה. וכבר נתעורר אל תבריזי מזה, ואמר, כי להיות ההעתק באנה מוחש, ייחד לו התנועה, ולא ייחד אותה לצמיחה, כי ההעתק בה איננו מוחש. ולפי מה שייראה, בצמיחה אין בו העתק באנה, למה שידוע שהצמיחה בצומח הוא בכל קְטָרָיו, ולזה לא נשאר חלק רמוז אליו שיתאמת בו העתק מאנה אל אנה, ולזה ייחד הרב התנועה אל ההעתק באנה.