פתיחת התפריט הראשי

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי.(תהלים קיט, קה)
הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ.(תהלים לא, יז)
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר.(משלי ו, כג)
הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ.(תהלים פו, יא)
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.(תהלים טז, יא)

יְהִי שֶׁם ה׳ מְבֹרָךְ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה, אֲשֶׁר הִפְלִיא חַסְדוֹ עִם בְּרִיּוֹתָיו לְהַמְצִיאֵם וּלְחַדֵשָׁם אַחַר הָאֶפֶס הַמֻּחְלָט, בְּאֹפֶן מֵהַחֹכְמָה אֲשֶׁר יִלְּאוּ הַלְּבָבוֹת מֵהַבִין אֶחָד מְנֵי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים בְּסוֹדוֹ, וְעֹצֶם גְּדֻלָּתוֹ וּגְבוּרוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו, אֲשֶׁר לֹא תְכִילֵם לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. בַּעֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשֶׁמַּיִם, וְשֶׁמֵּי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם, אֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים, שֶׁרָפִים וּקְדוֹשִׁים, אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבּוֹאַן. וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מִגְּבִּיהִי לָשֵׁבֵת עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָׂא. וְעָשָׁה לָהֶם חוֹתַם תָּכְנִית, וַיִיצֵּר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בַּצֶּלֶם וּדְמוּת כָּל בְּרִיּוֹתָיו, וַה׳ בְּרֹאשָׁם. כְּאוֹמְרוֹ יִתְבָּרֵךְ: "[וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים] נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו). נִשְׁתַּתֵּף עִם כְּלָל הַנִּמְצָאוֹת בְּזֶה, לִהְיוֹת הָאָדָם מֵחֻקָּה מִכָּל חֶלְקֵי הַמְּצִיאוֹת, וְהֵיּוֹתַן תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת שִׂכְלוֹ, כַּאֲשֶׁר כָּל חֶלְקֵי הַמְּצִיאוּת תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת הַש"י. וּלְזֶה, מָה שְקְרַאוּהוּ קֲדְמוֹנַינוּ ע"ה "עוֹלָם קָטָן", כִּי שַׁמַּהוּ דְּפוּס וְחוֹתָם, מֵחֻקִּים בּוֹ כָּל יְצִירוֹתָיו כֻּלָּם. וְהוּא בְּגֹדֶל חַסְדוֹ וְרֹב טוּבוֹ מִמָּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ וְיִבְחַר בְּבֵית יַעֲקֹב, לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּתוֹכָם, לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ, לעוֹבְדוֹ וְלְדֹבְקָה בּוֹ, אֲשֶׁר הוּא תַּכְלִית הַהַצְלָחָה הָאֱנוֹשִׁית, אֲשֶׁר נַבוֹכוּ בָּהּ רָבִּים וּבַחֲשֵׁכָה יִתְהַלְּכוּ, מֵהַחֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבוֹנִים.

וַיַּאֵר לָנוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָתוֹ אַתְּ שֵׁנִי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים, נֵר אֱלֹהִים, וְאוֹר ה', שֶׁהֵם הָאֱמוּנוֹת וְהַמִּצְווֹת, לְהָכִין לַנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ הַחַיִּים; אֲשֶׁר בִּלְעֲדֵיהֶם רָחוֹק רָחוֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ, אִם לֹא אֲשֶׁר זָרַח עַל פָּנָיו הָאוֹר הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר יְכוּנֵה בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, כְּצֹר אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ חֻצַבְנוּ, אֶבֶן בּוֹחַן, אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה, אֲשֶׁר מִמֵנָּה הוּשְׁתָּת הָעוֹלָם. אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה, אֲשֶׁר בְּזּוּלַת תּוֹרָה קְדַמְתוֹ, בֵּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ, הִכִּיר אֵת בּוֹרְאוֹ, וּקֶרֵב רָבִּים לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּרַכוֹת וְהוֹדָּאוֹת לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עַל כָּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ, וְרַב טוֹב לְבַיִת יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה לְהַפְלָגַת חֲשִׁיבוּתוֹ נִכְרַת עַמּוֹ בְּרִית בְּמִצְוָה אַחַת, וְהִיא הַמִּלָּה, וְהָיָה דַּי בָּהּ לְגוֹדֵל מַעֲלָתוֹ, לִהְיוֹת הֶחָשׁוּב לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ יִהְיֶה בּוֹ דַּי לִפְעֻלּוֹת מְעַטּוֹת, לֹא יִצְטָרֵךְ לִפְעֻלּוֹת רַבּוֹת. כְּמוֹ הָעִנְיָן בָּגַלְגַּל הַיּוֹמִי עִם יֶתֶר הַגַּלְגַּלִים, כִּי הוּא יִהְיֶה דַּי בּוֹ בִּתְנוּעָה אַחַת לְהַשִּׂיג שְׁלְּמוּתוֹ, שֶׁהִיא הָשְׁפַּעַת טוּבוֹ; וִתֵּר הַגַּלְגַּלִים לֶהֱיוֹתָם לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בַּחֲשִׁיבוּת, יִצְטָרְכוּ לִתְנוּעוֹת רַבּוֹת. וּלְזֶה הָיָה מִן הַהֶכְרֵחַ, כַּאֲשֶׁר גָּזַר חַסְדוֹ יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה לְשׂוּמֵנוּ אֲנַחְנוּ קָהָל עֵדַת יִשְׂרָאֵל שֶׁלַּמַּיִם, לְהַרְבּוֹת לָנוּ הַפְּעֻלּוֹת. כְּמַאֲמָר רַבִּי חַנַנְיָה בֵּן עֲקַשְיָא: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אְת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבַּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת"(מכות ג טז). וְלִהְיוֹת הַמַּעֲשֶׂה בְּמִצְווֹת מֵבִיא הַשְׁלֵמוּת הַזֶּה, וְהַמַּעֲשֶׂה בָּהֶם נִמְנַע מִזוּלַת הַיְּדִיעָה בָּהֶם, הָיָה דְּבַר הַמִּשְׁנָה כִּפְשׁוּטוֹ, אָמְרוּ: "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א א). וּלְזֶה מָה שֶׁנִּמְנוּ וְגָמְרוּ, שֶׁהַתַּלְמוּד עִקָּר, שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

לִהְיוֹת הַיְּדִיעָה בְּמִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הַמֵּבִיא אַל הַשְּׁלֵמוֹת הַזֶּה, וְהָיָה רָאוּי אִם כֵּן, שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה בְּעִנְיָן שֶׁתֻּשַּׂג הַיְּדִיעָה בָּהּ בָּאֹפֵן הַיּוֹתֵר שָׁלֵם שֶׁאֶפְשָׁר; וְהָיְתָה שְׁלֵּימוּת הַיְּדִיעָה בַּדְּבָרִים, וְהַהַקָּפָה בָּהֶם, בִּשְׁלוֹשָׁה עִנְיָנִים: אִם הַדִּקְדּוּק בָּהֶם, וְאִם הֲשַּׂגַתַּם עַל נְקָלַה, וְאִם הַשְּׁמִירָה וְהַזְּכִירָה בָּהֶם; גַּזְרָה הַחֲכָמָה האלהית, שֶׁתִּהְיֶה בָּאֹפֶן שֶׁהִשְׁלִימוּ בּוֹ הַשְׁלשָׁה עִנְיָנִים בָּיוֹתֵר שָׁלֵם שֶׁבַּפַּנִים. וְזֶה, כְּשֶׁכְּבָר הִנִּיחָה כָּל הַמִּצְווֹת וְהָאֱמוּנוֹת בַּכְּתָב וְעַל פֶּה, כְּמוֹ שֶׁבָּאָה בְּזֶה הַקְבָּלָה הָאֲמִתִּית, עִם כְּלָלִים וְסִימָנִים, וְהֵם הַשְּׁלֹש עְשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. וְהִנֵּה לִהְיוֹת יְסוֹד הַמִּצְווֹת בִּכְלָל בַּכְּתָב, וְלֹא נִמְסְרוּ עַל פֹּה, הִנֵּה הַדִּקְדּוּק בָּהֶם מְחֻיָּב. וּלְזֶה מָה שֶׁהִקְפִּידָה הַתּוֹרָה, לְפִי מָה שֶׁבָּאָה בּוֹ הַקְבָּלָה הָאֲמִתִּית: "דְּבָרִים שֶׁבָּכְתָּב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָם עַל פֶּה" (גיטין ס, ב). כַּוָּנָה מִמֶנָּה, שֶׁלֹּא יִמַסְרוּ אַל הַלְּבָבוֹת לְבַד, לְבִלְתִּי יִפֹּל בָּהֶם מַחֲלֹקֶת, לְסִבַּת הַשִּׁכְחָה הַמְּצוּיָה. וְכָל שֶׁכֵּן עִם מָה שֶׁהִקְפִּידָה בְּתֹאַר כְּתִיבָתָהּ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ בַּחֲסֵרוֹת וְיְתֵרוֹת, שֶׁכָּל זֶה מָה שֶׁיַּרְחִיק מְאֹד נְפִילַת הַטָּעוּת וְהַמַּחֲלֹקֶת בָּהּ. וְאוּלָם, לִהְיוֹת כְּלָל הַמִּצְווֹת, וַעֲנָפֵיהֶם, וַעֲנָפַי עֲנָפֵיהֶם, עִם הַפְלַגַת רִבּוּיָם - כַּאֲשֶׁר הֵבִיא לְזֶה הֶכְרֵחַ שׁוּמֶנּוּ שֶׁלַּמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁקָּדַם — נִכְלָל כְּקִצּוּר נִפְלָא, וְהוּא הַתּוֹרָה שֶׁבַּכְתָּב עִם הַסִּימָנִים וְהַמִּדּוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ עַל פֶּה, הָיָה מְחֻיָּב מִזֶּה שְׁנֵי עִנְיָנִים: הָאֶחָד, הַשָּׂגָתָם בְּתַּכְלִית הַקַּלּוּת, לְהַפְלָגַת הַקִּצּוּר; וְהַשֵּׁנִי, הַזְכִירָה וְהַשְּׁמִירָה בָּהֶם, וְזֶה, אִם לְקִצּוּרָם, וְאִם לַמִּדּוֹת שֶׁהֻנְּחוּ בִּדְמוּת סִימָנִין, שֶׁהֵם יְסוֹדוֹת וּפִנּוֹת לתושבע"פ. שֶׁזֶּה אֶחָד מֵאוֹפַנֵּי הַזְּכִירָה הֲתַחְבּוּלִיִית, לַעֲשׂוֹת סִימָנִין לְעִנְיָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל בָּהֶם הַשִּׁכְחָה. וְכָל שָׁכֵן עִם מָה שֶׁצֻּוְּתָה הַתּוֹרָה בַּהֲגִיָּה בָּהּ תָּמִיד, שֶׁכָּל זֶה שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד גָּדוֹל לְשְּׁמִירָה וְלִזְכִירָה בָּהֶם. וּכְבָר הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה הַרְבֵּה, לְפִי מָה שֶׁבָּאָה הַקַבָּלָה הָאֲמִתִּית, אֲמָרָם: "דְּבָרִים שבע"פ אִי אֶפְשָׁר לְאֹמְרָם בַּכְתָּב" (גיטין ס, ב). וְאָמְנָם, זֶה מִדְּאָגָה מִדָּבָר, פֶּן יַסּוּרוֹ מִלְּבָבוֹ וְיִסְמֹךְ עַל הַכְּתָּב, וְיָבִיא זֶה אֶל הַשִּׁכְחָה, לְרִבּוּי הָעִנְיָנִים. כְּמוֹ שֶׁהִקְפִּידָה בִּדְבָרִים שֶׁבַּכְּתָב שֶׁאִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָם עַל פֶּה, כִּי חָשְׁשָׁה שֶׁאִם יַתִּיר עַצְמוֹ לְזֶה, שֶׁיִּהְיֶה זֶה סִבָּה לִסְמוֹךְ בַּמֶּה שֶׁנִּזְכַּר מִמֵּנָה עַל פֶּה, וְיָבִיא זֶה אֶל מִעוּט הַדִּקְדּוּק. וְהִנֵּה הִפְלִיגָה עוֹד הַתּוֹרָה, לְסֵדֶר כְּלָל הַמְּצַוּוֹת, וְלִזְרֹעַ בְּתוֹכָם זֶרָע אֱמֶת, מָה שֶׁבָּא מִסִּפּוּרֵי הָאָבוֹת וּמִתַּכְלִית הַשְׁגָּחָתוֹ בָּהֶם, וְרֹב חֲסָדָיו וְנִפְלְאוֹתָיו, לְחָדֶשׁ אַהֲבָה וְחֵשֶׁק נִמְרָץ לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתֶיהָ תָּמִיד. אֲשֶׁר לְסִבַּת הַשְּׁקִידָה וְהַחֵשֶׁק, יֻשְּׂגוּ שְׁלוֹשָׁה הָעִנְיָנִים יַחַד: אִם הִשַּׂגְתֶּם עַל נְקָלַה, וְאִם הַדִּקְדּוּק בָּהֶם, וְאִם הַזְּכִירָה וְהַשְּׁמִירָה בָּהֶם. וְכִמְעַט שֶׁהַדֶּרֶךְ הָזוּ דָּרְכוּ בָּהּ חַכְמֵי הָאֻמּוֹת, לְפִי מָה שֶׁנִּמְצָא בְּקִיבּוּצֵיהֶם. אָמַר אֶחָד, מְגַּנֶּהּ מִי שֶׁכּוֹתֵב דִּבְרֵיהֶם: "אַתָּה חוֹשֵׁד רֲעַיוֹנֶיךָ הַזַּכִּים, וּבוֹטֵחַ עַל עוֹרוֹת הַבְּהֵמוֹת הַמֵּתוֹת!" וּבְזֶה הֶחֱזִיקוּ אֲבוֹתֵינוּ מִימוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עַד אֲנְשֶׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְלֹא נָפַל בֵּינֵיהֶם עַד הָעֵת הַהִיא מַחֲלֹקֶת וְטָעוּת בְּדָבָר מֵהַתּוֹרָה.

וְכַאֲשֶׁר גָּבְרָה יָד הַיְּוָנִים, וְתַכְפוּ הַצָּרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי אֲנָשֶׁי כְּנֶסֶת הַגְּדֻלָּה, וְרָבּוּ הַתַּלְמִידִים שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צַרְכָן, רָבּוּ הַמַּחֲלוֹקוֹת, וְהָיוּ קְצָתָם מַתִּירִין לְעַצְמָן לִכְתוֹב בְּסֵפֶר מִמָּה שֶׁהָיוּ מְקַבְּלִים, וְקוֹרִין לָהֶם "מְגִלַּת סְתָרִים". עַד סוֹף דּוֹרוֹת הַתְּנָאִים, שֶׁקָּם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ ע"ה, וּרַאַה שֶׁהַלְּבָבוֹת מִתְמַעֲטִים. וּמִיִּרְאָתוֹ פֶּן תִּשַׁכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, כָּתַב שִׁשָּׁה סִדְּרֵי מִשְׁנָה, הַכּוֹלְלִים בְּקֹצֶר גָּדוֹל תּוֹרָה שבע"פ. וְאַחֲרָיו רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אוֹשְׁעְיָא, שֶׁהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם הַחִיצוֹנָה בְּאוֹתָם סְדָרִים עַצְמָם. אָמְרוּ: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"(תהלים קיט, קכו).

וְאַחֲרֵיהֶם חוּבָּר עוֹד סִפְרָא וְסִפְרִי, וְהָיוּ לוֹמְדִין בָּהֶם כָּל דּוֹרוֹת הָאָמוֹרָאִים, עִם הַתַּלְמוּד הַיְרוּשַׁלְמִי שֶׁחִבֵּר רַבִּי יוֹחָנָן אַחַר כָּךְ. עַד סוֹף הַהוֹרָאָה, שֶׁקָּמוּ רַבִינָא וְרָב אַשִּׁי וְחִבְּרוּ הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי בְּהַסְכָּמַת חַכְמֵי הַדּוֹר. וְהָיוּ עֲסוּקִין בָּהֶן בִּימֵי רַבָּנָן סֲבוֹרַאֵי עַל פִּי הַקַּבָּלָה. וְכֻלָּם נִמְשְׁכוּ בְּזֶה אַחַר כַּוָּנַת הַתּוֹרָה לָתֵת מָקוֹם לְקַבָּלָה בְּצַד מָה.

אַחֲרֵי כֵּן הִתִּירוּ הַגְּאוֹנִים לְעַצְמָם לֶחָבֵּר חִיבּוּרִים, כְּגוֹן רָב שִׁמְּעוֹן קָיַרַא, וּמַר רָב יְהוּדָאי, וְרָב סְעַדְיָא הַפִּיתוֹמִי, וְרָב שְׁמוּאֵל בֵּן חָפְנִי, וְרָב הָאי. וּמֵהֵם שֶׁחִבְּרוּ פֵּרוּשִׁים בַּתַלְמוּד, כְּגוֹן רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל, וְרַבֵּנוּ נִסִים, עַד אַחֲרוֹן הַמְּפָרְשִׁים בַּזְּמַן רַבֵּנוּ שְׁלֹמֹה הַצָּרְפָתִי. וְאַחֲרָיו, רַבֵּנוּ שִׁמְשׁוֹן, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יִצְחָק הַיָּדוּעַ בַּעַל הַתּוֹסָפוֹת, חִבֵּר סְפָרִים, וְחִדֵּשׁ הֲוָיוֹת וּפִּלְפּוּלִים בְּכָל הַתַּלְמוּד. וְגַם הָרַב הַגָּדוֹל רַבִּי אַבְרָהָם בָּר דָּוִד חִבֵּר פֵּרוּשִׁים בְּכָל הַתַּלְמוּד. וּקְצָתָם חִבְּרוּ חִיבּוּרִים בַּחֲלָקִים יְדוּעִים מֵהַתַּלְמוּד. וְלֹא הָיָה מֶהֵם חִיבּוּרִים כּוֹלְלִים, כִּי אִם חִבֹּר הַהֲלָכוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ יִצְחַק אֲלְפָאסִי, שֶׁהוּא כּוֹלֵל שְׁלוֹשָׁה סְדָרִים, וְהַחִבּוּר הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה אֲדוֹנֵנוּ הר"ר יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אַלְבַּרְגְלוֹנִי בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל, וּבְמַחֲלוֹקוֹת הַגְּאוֹנִים וּתְשוּבוֹתָם. וְהַחִיבּוּר הַכּוֹלֵל שֶׁל הָרַב רַבֵּינוּ מֹשֶׁה בָּר מַיְמוֹן קְרָאוֹ מִשְׁנֶה תּוֹרָה, בְּלֹא מַחֲלוֹקוֹת — כִּי אִם בִּמְקוֹמוֹת מְעַטִּים — וּבְלֹא זֶכֶר תָּנָא וְאָמוֹרָא וְרַב וְגָאוֹן. וּכַלָל בּוֹ מָה שֶׁנִּמְצָא בֲּתַלְמוּד וְהַתוֹסֶפְתָא, סִפְרָא וְסִפְרִי בְּעִנְיַין הַמִּצְוֹת. וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שָׁורְשֵׁי הָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת, וּלְהָאִיר מַחְשַׁכֵּי הַסְּפֵקוֹת, חִיבֵּר סֵפֶר קְרָאוֹ "מוֹרֶה הַנְּבוֹכִים". וְעִם הֱיוֹת הָרַב הַמְּחַבֵּר הַזֶּה הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת בִּסְפָרָיו הַמְּבוֹאָרִים, הִנֵּה בְּחִיבּוּר הַמִּצְווֹת, לְמַּה שֶהְשְמִיט מַחֲלוֹקוֹת הַגְּאוֹנִים וּשְׁמוֹתֵיהֶן, גַּם כֵּן לֹא הֵעִיר עַל מְקוֹמוֹת שׁוֹרָשֵׁי הָעִנְיָינִים, הִנֵּה לֹא נִמְלַטְנוּ מֵהַמְּבוּכָה וְהַסָפֶק, כְּשֶׁנִּמְצָא בְּסִפְרֵי זוּלָתוֹ מֵהַמְּחַבְּרִים הַגְּדוֹלִים הֶפֶךְ הַסְכָּמָתוֹ וְדֵעוֹתָיו. וּמִלְּבַד זֶה, לֹא הֵעִיר עַל סִיבּוֹת הַדְּבָרִים וּכְלָלֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אִם בְּזִיכָּרוֹן הַפְּרָטִים שֶׁבָּאוּ בְּדִבְרֵי קֲדְמוֹנֵינוּ. וְלִהְיוֹת הֲחֶלֶק הַגָּדוֹל הַזֶּה מֵהַמִּצְווֹת מֵחוֹמֶר הָאֶפְשָׁר, וְהוּא רָחָב מִנִי יָם, וְהַפְּרָטִים לֹא תַּקִּיף בָּהֶם יְדִיעָה לֶהֱיוֹתָם בִּלְתִי בַּעֲלֵי תַכְלִית, הִנֵּה כְּשֶׁיִּשְׁתַּנֶּה פְּרָט מֵהַפְּרָטִים שֶׁהוּזְכְּרוּ שָׁם, לֹא נַשִּׂיג הַמִּשְׁפָּט בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוֹת. וְכִי אֵין יַחַס בֵּין הַמִסְפַּר הבַּעַל תַכְלִית וְהַבִּלְתִי בַּעַל תַכְלִית, הִנֵּה יִתְחַיֵּיב שֶׁאֵין יַחַס בֵּין מָה שֶׁיּוּשַּׂג בַּפְּרָטִים שֶׁהוּזְכְּרוּ שָׁם הבַּעֲלֵי תַכְלִית, וּבֵין מָה שֶׁלֹּא יוּשַּׂג מֵהַפְּרָטִים בִּלְתִי בַּעֲלֵי תַכְלִית שֶׁלֹּא הוּזְכְּרוּ שָׁם. ולזה הוא מבואר, שלא תשלם בו הידיעה בשום אחד מהשלושה עניינים ההכרחיים אשר קדם זכרם: אם הדקדוק בעניינים, והשגתם על נקלה, והשמירה מהטעות בהם — לשתי סבות: אם למה שהשמיט זיכרון המחלוקות ועקרי המקומות אשר בהם יתבררו ויתלבנו הדברים; ואם למה שלא זכר הסיבות וכללי העניינים. והנה מבואר, שהידיעה השלימה בדברים, כשנדעם בסיבותיהם לפי חומר נושאם. וכשהידיעה אשר לנו בדברים בלתי שלימה, לא נהיה בטוחים מהשגיאה והטעות. עם שיהיה סיבה שלא נחקה אותם בציורינו, ולא נשמור אותם, והוא העניין השלישי. וכל שכן, שלא נשיגם על נקלה, והוא העניין השני, כי לא נשיג אלא החלק המעטי, כמו שקדם, ובחלק ההוא השגה חסרה מאד.

והתימה הגדולה והפליאה העצומה, איך עלה על רוחו ואיך דמה, שיונחו כל ספרי זולתו מהקודמים, ותהא כלל התושבע"פ מסורה לחיבורו, עד שקראו משנה תורה.

ואולם בדורות הללו, אשר תכפו הצרות משונות העצומות, הנה מה טוב להכין הדרך, שיושג בנקלה שלמות הידיעה במצוות התולה ובתלמוד, בדקדוק גדול ובשמירה רבה. וזה אמנם כשיחובר חיבור כולל מצוות התורה בסיבותיהן, לפי חומר נושאן, ובציור גדריהן וכלליהן. ואחר כן לבאר אותם באור מדקדק, ולהעיר אל המקומות אשר באו שם מהתלמוד, עם זכרון מחלוקות הגאונים והרבנים, והסכמת האחרונים. וזה בקיצור נפלא. ולכן שמתי פני, אני חסדאי ב"ר אברהם ב"ר יהודה ב"ר חקלאי ב"ר יהודה (עמשא"י) על משכבם שלום ינוחו בהסכמת החברים ובעזרתם, אם יגזור ה׳ בחיים, לדרוך הדרך הזה, אלא במקומות שאחדש דבר ממה שלא קדמוני בו, שאאריך קצת. כוונה ממני, שמה שיפול בו המחלוקת, שיקל על המעיין למצוא שורשי הדברים במקומותם. וזה, שהמעיין בספר הזה ראוי שיקדם לו ידיעת התלמוד והעיון בתלמוד, ואז יעמוד על נקלה בענייני המצוות וכלליהן וסבותיהן בדקדוק, עד שבזכירת הגדרים והכללים לבד, כשיעמוד עליהם, יקיף על כלל מצוות התורה, שיהיה זה סבה מבוארת לזכירה ולשמירה, אשר לשלושת הדברים האלה היתה הכוונה כלה. ולפי שבספר הזה יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים, ויאורו מחשכי הספקות אשר בחלק הזה מהמצוות, ראוי לקרותו "נר מצוה".

ועוד אחרת כי רבה היא, אשר בפנות האמונה ויסודות התורה ועיקרי שרשיה, עד חתימת התלמוד לא נפל בהם מחלוקת, אבל היו ידועים ומוסכמים מחכמי אומתנו. מלבד סתרי התורה, אשר מכללם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהיו ביד יחידי סגולה הצנועים, והצנועים מוסרים אותם לתלמידיהם בעיתים ותנאים ידועים. וכשנחלשו הדורות, ורפו ידי המחזיקים בתושבע"פ המקובלת, ובמצפוני סתריה וסודותיה, אבדה חוכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה. ורבים מבני עמנו התנשאו להעמיד חזון, ודברי נבואות סתומים וחתומים, בחלומות והבלים וילדי נכרים. עד שמגדולי חכמינו נמשכו לדבריהם, ונתיפו במאמריהם, ונתקשטו בראיותיהם. ובראשם הרב הגדול רבינו משה בר מימון, אשר עם גודל שכלו והפלגת הקפתו בתלמוד ורוחב לבבו, הבין בספלי הפילוסופים ובמאמריהם, פיתוהו ויפת, ומהקדמותיהם החלושות עשה עמודים ויסודות לסודות התורה בספר אשר קראו "מורה הנבוכים". ועם היות כוונת הרב בזה רצויה, קמו היום עבדים המתפרצים, והפכו למינות דברי אלהים חיים, מטילים מום בקדשים, ובדברי הרב ייתנו דופי, כי תחת יופי. ואם השבע השביע שלא לגלות מצפוניו ומיסתורי רעיוניו, הנה לא שמו לאל מילתו, ולא עברו על שבועתו, אבל הטו דבריו למינות הפך כוונתו. והשרידים, אל דבריהם, בראותם מטהרין השרץ מן התורה ומראים פנים, לא נצולו מהמבוכה, וכבר דפקתם הבהלה. ושורש דבר, כי לא נמצא עד עתה חולק במופתי היווני, אשר החשיך עיני ישראל, בזמננו זה.

על כן ראיתי אני, אשר נפקחו עיניי מעט במלאכה ההיא, להעלות על ספר השורשים והפינות אשר עליהן תישען התורה בכללה, והקטבים אשר עליהם תסב, מבלתי נשוא פנים רק לאמת. וזה אמנם בעיון גדול, ושקידה רבה עם חשובי החברים. ואבאר עם זה, שבעקרי הדעות ההם לא יחלוק הרב חלילה. ואם האמת שבאו בספרו דברים מתמיהין, אי אפשר מבלתי שנעיר עליהם. כי הוא, אם היו דברי הרב רבנו ושיחת חולין שלו חביבין עלינו ואהובים אצלנו, הנה האמת אהוב יותר. וכל שכן, אם אפשר להימשך מהמקומות ההם חלול השם, שהשורש אצלנו "במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" (ברכות יט, ב). ולהיות יסוד הטעות והמבוכה ההשען בדברי העני ובמופתים שחשב, ראיתי להעיר על שקרות מופתיו וזיוף טענותיו, גם במה שנעזר ממנו הרב. למען עשה כיום הזה, להראות לעיני העמים, כי המסיר המבוכה בענייני האמונה, והמאירה כל המחשכים, היא התורה לבד, כאמרו: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג); והפליג בזה ביחס התורה, שהיא החכמה בשורשיה ובפינותיה, והוא החלק הזה, אל המצוה, שהוא כלל המצוות, אשר העירונו בחלק האחר, כיחס האור אל הנר. ולזה קראנו שם החלק הזה "אור ה'". ולהיות החלק הזה יסוד ועמוד לחלק האחר, ראוי שיקדם לו בסדר. ואמנם שם הספר הזה הכולל שני אלו החלקים אם ירצה ה׳ בהשלמתו "נר אלהים", כי מאת ה׳ היתה זאת להאיר נתיב בתורתו ובמצוותיו. ומאיתו אשאל העזר וההישרה, כי אין עוזר בלתו, ואין סומך זולתו. והנני מתחיל בשם ה׳ אלהי ישראל, אמן.