אוהב ישראל/פרשת תולדות
פרשת תולדות
עריכהאלה תולדות יצחק בן אברהם גו' [כה, יט]. הנה הגם לפי ראות עינינו בתורה הקדושה ובדברי חז"ל ובספרי חכמי האמת דמדת אברהם הוא אהבה וחסד שהיה מדתו תמיד לקרב כל בני האדם לעבודת הש"י ולגמול חסד עם כל אחד ואחד בגופו ובממונו, והיה מרכבה לימין, ובזה פתח שער החסד העליון בעולם. וביצחק אבינו מצינו שמדתו היתה פחד וגבורה היינו להודיע ולפרסם בעולם אלהותו יתברך ויתעלה על ידי שיש דין ויש דיין ולירא ולפחוד מפניו יתברך שלא יענש ח"ו כי אינו נושא פנים לשום אדם בעולם, קטן וגדול שם הוא, לשלם לו כמפעלו ומעלליו. וכמו שמצינו בתורה הקדושה שיצחק אבינו ע"ה לא חלק כבוד אף להמלכות שאמר לאבימלך ומשנהו מדוע באתם אלי (בראשית כו, כז) שלכאורה אינו מדרך המוסר לדבר עם המלך דברים כאלו. אך כל זה היה מפני שמדתו היתה הפחד וגבורה החזקה. אבל באמת תולדותיו של יצחק ושורשו הם חסדים גדולים אך שאורות החסדים הללו המה גנוזים ומכוסים ונעלמים במדה זו השמאלית. וההתגלות ממדה זו הוא רק דינין וגבורות וזה שאמר הכתוב (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ר"ל במדת יראה שהיא בחינת צפון לצד שמאל במדה זו עצמה צפון וגנוז וטמון רב טוב וחסד. ובזה תבין מה שאנו רואין שהזהב הוא חשוב בעולם יותר מכסף הגם שהכסף הוא בחינת חסד, וגוונו מורה לזה שהוא לבן. וזהב שהוא בחינת דין נוטה לאדמומית. אלא על כרחך וודאי שבתוך בחינת הזהב נעלם וגנוז חסדים טובים ויקרים ונפלאים ואורות גדולים. אך חיצונית הזהב הם בחינת הסיגים הנקראים היתוכא דדהבא.
והנה כעת אנחנו בגלות ואין בנו כח לינק ממדה זו ולהמשיך השפע מהאורות והחסדים טובים הצפונים וגנוזים בה מחמת שכעת הוא שליטת החיצונים והתפשטות מדת השמאלית גוברת בעולם ח"ו. ולכן צריכין אנחנו להמשיך החיות ושפע הקודש רק מן הימין הפשוט ומחסדי אברהם המגולים עד ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן, ואז יסלק הבורא יתברך כל החיצוניות והקליפות מכל העולמות ונגלה כבוד הש"י ויתגלו פנימיות האורות מכל המדות ויתגבר ויתנוצץ האור בעולם וימתקו כל הדינין והגבורות ויתאחדו כל המדות. אך לעת עתה אין בכוחינו להמשיך כל צרכינו ממדה זו. כמו שפירש"י ז"ל (בראשית א, ד) על פסוק ויתן אותם כו' להאיר על הארץ שזה האור הנזכר ה' פעמים במעשה בראשית גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבוא. ואף זה האור הנמצא בעולם הוא גם כן ברקיע השני כדי שיוכלו הנבראים לקבל ממנו ולהנות מזה האור עד עת הגאולה שיסיר החשך ויוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה (נדרים ח ב) אבל באמת גם במדת הגבורה כמוס ונכלל שורש החסדים והימין שהוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה הוא חסד נכלל בשמאל וכנ"ל. וזה שאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק. ר"ל התולדות וכח הכמוס במדת יצחק כמו בן שמושרש בהטיפה הבאה מהמוח של האב הוא באמת אברהם מדת החסד. וזה שאמר בן אברהם וכח האב נכלל בכח הבן. והבן.
ועל פי זה יבואר דברי הכתוב (בראשית כו, לב) ויבואו עבדי יצחק גו' הבאר אשר חפרו גו' . דהנה הבורא יתברך הטביע בהכנסת ישראל בכלל ובפרט בכל אחד ואחד מישראל שיהא בו מעיין נובע מים חיים נביעו חכמה בינה ודעת ותורה וחכמות אלהות ושאר מידות העליונים. אך שהמעיין הוא סתום מעפריות החומר וחשכות הגשמיות הסותם המעיין ההוא ומעכב נביעתו. וצריך כל אחד לחפור הבאר ההוא ולהסיר משם כל הדברים המעכבים ומונעים הנביעו. ויש צדיק אשר הש"י מתנהג עמו בחסדים מגולים שעל ידי אור התורה והמצות שבו פותח מקור הנביעו של מים חיים ומדבק את עצמו להש"י. אך יש בני אדם שיש להם מסכים גדולים המעכבים נביעתו. ואז צריך הש"י כביכול לסבב סיבות ולגלגל עליהם על ידי מדת הגבורה כדי להסיר מהם החשך והמסך המבדיל ואז יתגלה מקור נביעתו של המעיין ונפתח אליהם להוציא מים חיים. ר"ל מיין נוקבין אתערותא מתתא לעילא על ידי התורה ומצות. ובחינה זו נקרא עבדי יצחק, היינו שהם נשלחים ממדתו של יצחק שהוא דין שהש"י מסבב ומגלגל על האדם כדי שיפתח ויתגלה נביעת המעיין, ואז יסיר מעליו ויסלק כל הסיבות והדינין הנ"ל וכל הגבורות נמתקין כיון שכבר עשו שליחותן ועל ידו נתפעל רצון הש"י. וזה שאמר ויבואו עבדי יצחק ר"ל שלוחי מדת הדין כשגמרו שליחותן ונעשה פעולתם שבשבילו נשתלחו ונפתח המעיין. אז נמתקין הגבורות ונהפכו לסניגורים ולפרקליטים גדולים. וזה שאמר ויגידו לו, על דרך ממגד תבואות שמש (דברים לג, יד) שהוא לשון מתוק. היינו שכבר נמתקו על ידי זה שחפרו הבאר והסירו ממנו מה שהיה סותמו, ויאמרו לו מצאנו מים, היוצא מכל אחד ואחד מישראל כשנפתח אור נשמתו ומתחיל להתנוצץ בו אור החכמה והתורה והמצות ונמשכים מיין נוקבין לכל העולמות. וכל הדינים מתהפכים לרחמים וחסדים גדולים וטובים כן יהי רצון אמן:
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו גו' [כה, כא]. הנה ידוע כשיבוא לאדם איזה צרה או יסורין ח"ו, אז ישכיל ויבין בדעתו שבודאי יש צער גדול להשכינה הקדושה כביכול. כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט) כביכול. לכן כשהאדם ישר נותן אל לבו להתפלל להש"י על איזה דבר צריך להיות עיקר כוונתו ורצונו בתפלתו עבור שיתמלא החסרון שיש בהשכינה מזה כביכול. על דרך קלני מראשי כו' (חגיגה טו ב) וכשיתוקן שם הפגם והחסרון אז ממילא יתוקן גם כן חסרונו וְיִגָּאֵל מצרתו. וכן עשה יצחק אבינו ע"ה שהיה כל מגמתו ורצונו וכוונתו רק למלאות החסרון בהשכינה הקדושה כביכול. וזהו ויעתר יצחק לה', לנכח אשתו. היינו עבור השכינה שהיא לנכח אשתו. כי עקרה היא דייקא. ואז ממילא נפקדה גם כן רבקה אשתו. והבן:
ויעתר לו ה' [כה, כא]. ופירש רש"י ז"ל לו ולא לה. לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. לפיכך לו ולא לה עכ"ל. האי לפיכך כו' לכאורה הוא מיותר וכבר צווחו ביה קמאי. וי"ל על פי פשוטו. דהיה קשה לרש"י הגם שתפלת צדיק בן צדיק אינו דומה לתפלת צדיק בן רשע עם כל זה גם תפלת צדיק בן רשע חשובה בעיניו יתברך. כי הוא עונה לכל אשר יקראוהו באמת אף שהוא בן רשע, ולמה לא נעתר השי"ת גם לרבקה הצדקת, כי בודאי גם תפלתה עלתה לרצון לפניו יתברך. ועל זה מתרץ רש"י לפי שהיה כאן גם תפלת צדיק בן צדיק לזה לא נחשבה כל כך תפלת צדיק בן רשע לפיכך ויעתר לו ה'. אבל באמת אם לא היה כאן רק תפלת צדיק בן רשע אז ודאי היתה חשובה לפניו יתברך להתקבל ולעשות כחפצה ורצונה רק מפני שהיו כאן שניהם יחד. אז תפלת צדיק בן צדיק חשובה יותר. וזה שאמר רש"י ויעתר לו ה' לו ולא לה. ולמה לא נתקבלה תפלתה גם כן. לזה אמר שאינו דומה כו' היינו כשהם שניהם כאחד אז אינה חשובה כל כך תפלת צדיק בן רשע נגד תפלת צדיק בן צדיק לפיכך לו ולא לה. וקל להבין:
ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו' למה זה אנכי גו' [כה, כב]. ופירש רש"י ז"ל אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון. וזה פלא גדול שצדקת כרבקה לא תתרצה שיהיו לה בנים לגודל צער העיבור. ובפרט שמכבר ידעה ודאי מצער העיבור מפי השמועה. ועם כל זה התפללה שיהיה לה בנים לגודל האושר הטוב הנצחי המקווה. ועוד מהו התירוץ שני גוים בבטנך, וכי מפני זה יוסר ממנה הצער והכאב שיש לה. אכן י"ל דהנה רבקה אמנו הצדקת ע"ה כשראתה גודל הכאב והצער שיש לה מעיבורה אין להעריך ומעולם לא שמעה כזאת. והבינה מזה שבודאי העובר שבבטנה יהיה מוכן להיות רשע אין כמוהו בתכלית הרשע ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ודנה בעצמה מאין נמשך בחינת רשע כזה אין זה כי אם משורשה שהיא בת בתואל ובפרט שאחיה היה לבן מפורסם ברשעתו. ורוב בנים הולכין אחר אחי האם (ב"ב קי א) אמנם עם כל זה היה לפלא בעיניה למה יהיה העובר שבמעיה כל כך בתמימות הרשע הלא האב מזריע הלובן והעינים כו' כמאמר חז"ל (נדה לא ב) ומהראוי היה להיות על כל פנים בהעובר גם כן איזה מדות טובות וישרות מבחינת אביו שהיה צדיק בן צדיק ולא ידעה כי תאומים בבטנה. והבינה מגודל צערה שיהא העובר מוחלט ברשע בתכלית הרשע שאין כמוהו. ותאמר אם כן הוא כמו שאני דנה בעצמי שהעובר יהא רשע מצד בחינת משפחתי ומחצבי הלא על כל פנים מהראוי היה שיהיה בו גם כן מדות ישרות מצד אביו הצדיק. למה זה אנכי. ר"ל שיהא כולו אנכי כמו בחינתי ומחצבי ולא יהיה בו שום מדה טובה וישרה מצד אביו הצדיק גם כן. ולזה ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. ואחד יהא בתמימות צדקות. והב' יהיה רשע גמור בתכלית הרשע. וגם זה אינו מחמת רוע תכונת מחצבתך כי את צדקת באמת, ולכן בבטנך המה שניהם צדיקים. רק ממעיך יפרדו מצד הבחירה אשר יטה כל אחד לבבו לרצונו ולבחירתו. וסוד הדבר הנמשך שיולד רשע כזה מצדיקים אלו הוא מחמת שיצחק אבינו ע"ה הרהר אז בסוספיתא דדהבא בחינת זוהם הזהב ומזה נמשך בחינה זו וכמבואר בזוהר הקדוש (ס"פ מצורע). והבן זה:
ואחרי כן יצא אחיו גו' בעקב עשיו גו' [כה, כו]. הנה ידוע שהוא"ו הוא קו האמת בחינת מדתו של יעקב אבינו ע"ה. על דרך תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ). ועשו מקורו ושורשו כולו שקר ואין לו רגלים וקיום ושום מעמד ומצב בעולם, אכן עיקר חיותו והווייתו בזה העולם הוא על ידי הוא"ו שבסוף שמו. וזהו וידו אוחזת בעקב עשו. ר"ל בסוף של עשו שהוא הוא"ו. ויקח ממנו הוא"ו שהוא גזולה בידו ונשאר ע"ש. כבגד אכלו עש (איוב יג, כח). וזה יהיה בעקבות משיחא שאז יהיה יעקוב מלא בוא"ו. ויקרא שמו יעקב. היינו יו"ד עק"ב היינו שהמשיך וקישר וייחד את היו"ד משם הוי"ה ב"ה וב"ש הוא חכמה עילאה קדישא עם יו"ד משם אדנ"י שהוא בחינת חכמה תתאה בחינת עק"ב. על דרך עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד). והוא ייחד הכל על ידי הוא"ו, סוד האמת. והבן:
עקב אשר שמע אברהם בקולי [כו, ה]. מדרש (ב"ר סד) ר' ברכיה אומר בשם ר' יהודא. אין לך כל יום ויום שאין הקדוש ברוך הוא מחדש הלכה בבית דין של מעלה. מאי טעמא דכתיב (איוב לז, ב) והגה מפיו יצא. ואין הגה אלא תורה שנאמר (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ואפילו אותן ההלכות היה אברהם יודע שנאמר ותורותי עד כאן. ולהבין זה י"ל. דהנה אנו אומרים ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וידוע דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא (זוה"ק ח"א כד ב) וכיון שבריאת העולם היה על ידי התורה על כן מוכרח שהחידוש של מעשה בראשית בכל יום הוא גם כן על ידי התחדשות בהתורה והלכות שמחדשין הצדיקים שבכל דור ודור בכל יום ויום. היינו על ידי שעוסקים בתורה ובמצות ה' באמת ותמים ביראה ואהבה כל היום, אז הש"י משפיע להם שכל ישר ובינת אדם להבין דבר מתוך דבר וטעמי תורה והמצות, ובזה מחדשים הלכות חדשות בכל יום. וזהו דברי המדרש שהקב"ה מחדש בכל יום ר"ל שהש"י משפיע ומופיע שכל זך ובינה ישרה (לת"ח) [לצדיקי הדור] העוסקים בתורה ומצות לשמה. ולזה המה מחדשים בכל יום הלכות ועל ידי זה מתחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.
ועל פי זה יש לפרש מאמר חז"ל (נדה עג א) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות עד כאן. כי בהשתנות טעמו של דבר ההלכה תתחדש ההלכה, כנודע לכל מבין מדעתו. וזהו כל השונה הלכות בכל יום היינו שלומד לשמה ומכניס ראשו ורובו וכל איבריו וחושיו להבין טעמי התורה ומצותיה ומשנה בכל יום טעמי ההלכות. ונמצא שנתחדש על ידו בכל יום הלכות חדשות מהשתנות הטעמים של ההלכות. ומזה בא התחדשות מעשה בראשית וחידוש בריאת העולמות וייחוד וקישור העולמות. מובטח לו שהוא בן עולם הבא. היינו אותו עולם שבא ונתחדש ביום ההוא במעשה בראשית. ועל ידו נעשה חידוש זה. שנאמר הליכות עולם' לו' אל תקרי הליכות אלא הלכות. היינו על ידי חידוש ההלכות נעשה עולם שלו זה שנתחדש באותו יום כי הוא גרם חידושו:
או י"ל בן עולם הבא. הוא עלמא דבינה שנקרא בסוד עלמא דאתי. והוא מקור התורה. והבן. והנה כתיב אלה תולדות כו' בהבראם. ודרשו חז"ל (ב"ר, יב) באברהם בראם. רצה לומר באברהם שהוא מדת החסד ברא העולם. עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג) וכנ"ל, וכיון שבאברהם ברא העולם. ועוד אמרו רבותינו ז"ל (זוה"ק ח"א כד ב) שבאורייתא ברא קוב"ה עלמא כנ"ל. מוכרחים אנו להאמין שהיה כלול באברהם אבינו ע"ה התורה כולה וידע כל התורה ומצותיה כלליה ופרטיה ודיקדוקיה. אשר על כן החידוש במעשי בראשית שבכל יום על ידי התורה כנ"ל הוא גם כן על ידי אברהם כי עולם חסד יבנה. אם כן על כרחו שהיו כלולים בו גם כן אותן חידושי התורה המתחדשין בכל יום וידע אותן. ומזה הוכחת המדרש וכמבואר וזה שאמר הכתוב ותורותי. היינו כל חידושי התורה המתחדשים בכל יום ויום עד עולם. והבן:
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא וגו' [כו, יב]. ידוע מאמר חז"ל (פסחים פח א) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה. שהוא מקום ראוי ונכון לזריעה. יעקב קראו בית. ואלו הדברים נאמרו על השכינה ויצחק קראו שדה. חקל תפוחין קדישין. שהוא מקום טוב לזריעה היינו זריעת וצמיחת ההשפעה טובה לעולמות התחתונים הוא על ידה. וגם כן ידוע לכל שכל העובדות ומעשים טובים של אבותינו הקדושים ז"ל היה הכל להמשיך הנהגה ושפע טובה להשכינה הקדושה ולכל העולמות על ידי מידותיהם הקדושים כל אחד ואחד לפי בחינתו ושורש מדתו ולייחד ולקשר העולמות העליונים. ואיתא בספר יצירה בל"ב נתיבות פליאות חכמה חקק וברא ויצר את עולמו. וראשית התגלות הוא על ידי הבינה כנודע. ובינה לבא ובה הלב מבין (תיקו"ז בהקדמה). וידוע דה' עילאה הוא עלמא דבינה סוד ה' אותיות מנצפ"ך הפשוטים. וה' חומשי תורה והם ה' שערים כוללים אשר כל אחד כלול מעשר ונעשים חמשים שערי בינה ומשם ההבל יוצא על ידי שית עזקין דקנה אל ה' מוצאות הפה. סוד ה' תתאה. בסוד מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז שם) וגם הם ה' שערים כוללים ונעשים חמשים כנ"ל. ומבואר למעלה דשורש בחינת נשמת יצחק אבינו ע"ה הוא מעלמא דבינה. וזהו ויזרע יצחק בארץ ההוא. ר"ל בארץ הקדושה סוד שדה תפוחין קדישין מלכותא קדישא. וימצא מאה שערים, שחיבר וייחד וקישר אלו נ' שערים העליונים עם הנו"ן שערים דה' תתאה ולזה ויברכהו ה' שנתהווה ברכת ה' וכל טיבו וחדו בכל העולמות. והמשכיל יבין. ועל פי דברינו אלה יש לכוין דברי המדרש רבה (ב"ר סד) אומד זה למעשרות היה עיין שם. והבן:
עוד בפסוק הנ"ל. וימצא גו' מאה שערים גו' . ופירש רש"י ז"ל ואומד זה למעשרות היה. ונ"ל דרש"י ז"ל בא לתרץ. דהלא אמרו חז"ל (תענית ח ב) דאין הברכה מצויה בדבר הנמדד. וכאן היה מדה וגבול שהוצרך ליתן מעשר ממש לא פחות ולא יותר. ואיך נשתלח בו הברכה. לכן פירש רש"י דאומד זה היה למעשרות. דהטעם שאין הברכה מצויה בדבר הנמדד הוא משום שהאדם מקפיד למנותו ונותן בו מדה וגבול אי אפשר שיתברך. ולזה פירש רש"י שהיה זה האומד והמנין עבור מצות מעשר שהוא דבר שבקדושה קדושת מעשר. וכיון שהשרה על התבואה חיות רוחנית של הקדושה וטבע דבר הרוחני להתפשט ולהתרחב בלי שיעור וגבול. ועל ידי כן ויברכהו ה':
או י"ל דבדבר הגשמי. המקום מקיף ומגביל הדבר ההוא ואי אפשר ליכנס לתוכו יותר מהחלל של הכלי או מקום המקיפו אשר לא כן ברוחניות שאין מקום יוכל להקיפו והוא מתפשט עד אין שיעור וערך. והנה אמרו חז"ל (ר"ה כא ב) חמשים שערי בינה נבראו בעולם. וכולם היו ידועים למשה רק אחד לא השיג שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח, ו). ואלו הנ' שערי בינה הם בכל חלקי הבריאה ואפילו בצומחים בכל אחד כמוס כח ושכל רוחני מכל הנ' שערי בינה ואולי שעבור זה שיעור תרומה גדולה הוא תרי ממאה היינו אחד מחמשים. כמו בנו"ן שערי בינה העליונים הרוחניים יש שער אחד שאינו מתגלה לשום אחד מבני אדם ואפילו למשה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים. כמו כן בכל הדברים אשר כמוס בהם כוחות מכל הנ' שערי בינה כמו תבואה וכדומה. לזה אמרה התורה להפריש חלק אחד מחמשים ויהיה קודש לה' דוגמת שער החמשים אשר הוא קודש קדשים וטמיר ונעלם וגנוז מבני אדם. וזהו נקרא תרומה גדולה שהוא אחד מחמשים שערי בינה נגד נו"ן גדולה של נוצר חסד שהוא מסטרא דבינה. ושם הם אתוון רברבן כנודע. ואם כן בכל דבר שהצדיק עושה למטה הוא דוגמת הקדושה למעלה ופותח איזה דרך ושכל לכנוס אל הנון שערי בינה הנ"ל. אז נעשה מעובדא זו גם כן שער אחד כיון שהוא דוגמא למה שלמעלה ונחשב כאלו הם כפולים. ונמצא על ידי עובדות ופעולות הצדיק המה מאה שערים. כיון שמייחד ומקשר הגשמי עם הרוחני והוא עושה עובדא למטה ומעורר בזה שורשו למעלה המרומז נגד זה שלמטה. ואז שורה על העובדא זו רוחניות הקדושה וממילא חל על הדבר ההוא ברכת ה'. וזה שאמר הכתוב ויזרע יצחק בארץ ההוא שהיה מקום מוגבל ארץ זו. ושנה זו. והיה מוגבל במקום ובזמן. אך על ידי שהמציא מאה שערים שהתעורר במעשיו את הנ' שערי בינה העליונים וקישר אותם במעשה של מטה וכללם יחד הגשמי עם הרוחני ונעשו מאה שערים. ועל ידי זה השרה הברכה על הזריעה זו. וזה שאמר הכתוב ויברכהו ה'. והבן:
וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וגו' שמות כשמות גו' [כו, יז - יח]. יש להבין מאי משמיענו בזה תורתנו הקדושה שקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו. ובהעיר לב י"ל. דידוע שכוונת אבותינו הקדושים ז"ל בחפירות הבארות היה רק להמשיך התגלות אלהותו יתברך ברב טוב ושפע טובה ורחבה והנהגה ישרה בכל העולמות על ידי חסדים טובים ורחמים רבים מים זכים ונובעים חכמות נפלאות. והנה אברהם אבינו ע"ה פעל ועשה בחפירות הבארות המשכות והתגלות אלהותו יתברך על ידי מדתו מדת החסד. גם המשיך רב חסד ורחמים רבים לכל העולמות על ידי צירופי אותיות התורה. והם הם השמות אשר קרא להבארות. ויצחק אבינו ע"ה חפר גם כן הבארות להמשיך התגלות אלהותו יתברך וחסדים טובים על ידי מדתו מדת הצימצום כנודע. להיות בסוד גומל חסדים טובים כמבואר למעלה פרשת וירא. ואם היה קורא להבארות שמות אחרים על ידי צירופי אותיות אחרים היו אז מתנהגים על ידי מדתו מדת הגבורה בעצמותה לבדה, אשר לזה התחכם וקרא להם שמות באותן הצירופי אותיות ממש שקרא להן אביו. היינו שיהיו בחינת כלים להמשיך רב חסד ורחמים רבים וגדולים ויוכלו לקבל על ידי מדתו מדת הצמצום בסוד גומל חסדים טובים היינו להיותם טובים והבן:
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו וגו' [כו, יט]. יש לרמז כאן סוד עתיק. דהנה ידוע שיש נחל עליון ונחל תחתון. נחל עליון הוא בסוד ראשי תיבות נ' וצר ח' סד ל' אלפים (שמות לד, ז) סוד מזלא עילאה קדישא. ונחל תחתון הוא בסוד בחינת נ' פשנו ח' כתה ל' ה' (תהלים לג, כ). היינו על ידי שנפשות ישראל מתאוים בתשוקה רבה ודביקות גדול להש"י ב"ה וב"ש אזי מאתערותא דלתתא זו מעוררים עליהם הנחל העליון בחינת נוצר חסד לאלפים להשפיע להם רב טוב וברכות ישועות וחסדים עליונים. וזהו כנחלים נטיו (במדבר כד, ו), היינו שהם נוטים זה לזה. והם בסוד תרין מזלין נוצר ונקה. והבן: ועל פי זה י"ל ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ר"ל בבחינת נפשנו חכתה לה' שהוא מיין נוקבין אתערותא דלתתא. וימצאו שם, היינו שעשו מציאות והנהגה שם. ב"א"ר מ"י"ם ח"י"י"ם. ראשי תיבות גימטריא נו"ן. ר"ל נ' שערי בינה. ואותיות האמצעיים הם ג' יודין וא' מספר א"ל. והמה ג' יודי"ן וא' של שם הקדוש ס"ג. שהוא הנשמה לכל העולמות. ר"ל שחפרו ופעלו התגלות אלהותו יתברך בבחינת נחל התחתון על ידי נ' שערי בינה ושם הקדוש א"ל שבשם הקדוש ס"ג. ועל ידי זה להמתיק הסופי תיבות של הג' תיבות בא"ר מי"ם חיי"ם הנ"ל שהוא מספר פ"ר דינין. וכל זה הוא על ידי עבדי יצחק כדי להמתיק דינין בשורשם. והמשכיל יבין כל זה:
'ורבקה אמרה גו' בנה לאמר גו' שמעתי גו' אחיך לאמר [כז, ו]. להבין כוונת השני פעמים לאמר שבפסוק זה. ושמעתי בשם הרב הקדוש איש אלקים קדוש יאמר לו מ' נחמן קאסוויר זלל"ה. דהנה מסתמא דיבורים של יעקב אבינו ע"ה ואמירותיו היו תמיד בלשון רכה כדרכן של צדיקים דברי חכמים בנחת נשמעים. ודיבוריו ואמירותיו של עשו היה מסתמא בלשון מדברת גדולות כדרך דברי עתק בגאוה ובוז. והנה עשו בודאי היה מתירא מפני יעקב אבינו ע"ה שלא יעשה איזה תחבולה בחכמתו כדי שהוא יטול הברכות מאביו הצדיק. ולזה התחכם יצחק והשיא לעשו עצה הוגנת וטובה לפניו שלא יוכל יעקב לבוא בערמתו וחכמתו וליטול מאביו הברכות. היינו בעת שיבוא לפניו עם הצידה ידבר עמו בלשון רכה ובתחנונים ידבר בלשון יעקב. וזהו יהיה סימן מובהק ליצחק לידע שעשו הוא המדבר. דמסתמא כשיבוא יעקב בתחבולותיו לפניו עם צידתו ולדבר עמו כאלו הוא עשו, ישנה טעמו ודיבורו לדבר גדולות בלשון עשו כדי שלא יבין אביו שהוא יעקב וידמה לו שהוא עשו ממש באמת. ועכשיו שמסר סימן זה לעשו שידבר דוקא בלשון רכה יתוודע ליצחק בבירור מי הוא המדבר. אמנם רבקה אמנו ע"ה ידעה מסימן זה שמסר יצחק לעשו. לזה אמרה אל יעקב בנה לאמר. היינו כשיבוא אל אביו לדבר עמו אז ידבר עמו רכה ותחנונים בלשון עצמו כמאז וקדם. וטעמו של דבר. היות שמעתי את אביך גו' לאמר היינו שפקד עליו שבבואו לפניו עם צידתו ידבר עמו בלשון רכה שיהא לו ליצחק בזה סימן מובהק לידע מי הוא המדבר, ולזה תדבר גם אתה בלשון רכה ויסבור אביך שעשו הוא המדבר. כדי שתקבל ממנו הברכות. עכ"ל הזהב של מוהרנ"ק ז"ל הנ"ל. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק משיב דברים נכוחים:
עוד י"ל שמרמז כאן על עם קדוש בני אל חי. כשרואין ח"ו שיצא עליהם גזרות רעות מהמסטינים ומקטריגים. אל יתייאשו מלהתאמץ בתפלה כי בודאי יש יכולת בידם על ידי תפלתם להשי"ת לבטל מעליהם כל הגזירות אשר לא טובים הנה ויתן השי"ת בלבם עלינו לטובה. וזהו ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר. היינו שיתפללו ויתחננו להש"י שירחם עליהם ועל ידי זה יוכלו לבטל מעל עצמם כל הגזירות רעות ויהפך לבבם של המסטינים ומקטריגים עליהם לטוב. כי הנה שמעתי גו' מדבר גו' עשו אחיך לאמר. מדבר הוא לשון הנהגה וממשלה היינו מה שנתן לו הש"י כח וממשלה לעשות כרצונו. הוא רק לאמר. היינו אמירה לחוד. שיאמרו לגזור עלינו גזירות לא טובים. אבל לא שיעשו בפועל ממש כי מה שנתן הש"י בלבם לגזור עלינו הוא רק לאיים עלינו ולהפחיד אותנו כדי לשבור לבנו הזונה ונשוב אל הש"י בתשובה שלימה באמת בכל לב ונפש ולהתפלל לפניו יתברך באמת בלב זך ונקי והקב"ה חפץ ומשתוקק לתפלתן של ישראל. ובודאי יקבל תפלתן ותשובתן הרמתה וממילא יתבטלו הגזירות. כי השי"ת יתן בלבם לרחם עלינו ולהיטיב עמנו בכל מיני טובות. כי לב מלך והשרים הוא ביד ה'. לכל אשר יחפוץ יטנו. ונמצא שכל הגזירות הם רק באמירה ולא בעשיה בפועל ממש ח"ו. כי אין שום אמירה בעולם שתהא נחשבת כעשיה ממש. זולת אמרותיו של השי"ת ויתעלה. אמרת ה' צרופה (שמואל - ב' כב, לא) כי הוא אומר ועושה, ומדבר ומקיים וכל דבריו אמת וצדק. ותיכף בשעת אמרותיו הקדושים מיד נחשב האמירה למעשה וכאלו כבר עשאה.
וכאשר אמרתי לפרש מה דאיתא במדרש (תהלים פי"ג) ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה. ההוא אמר ולא יעשה. ואחר כך יצאו ברכוש גדול. ודיבר ולא יקימנה עד כאן. ופירשו בו המפרשים דההוא אמר ולא יעשה. הוא בניחותא. היינו הגם שאמר וענו אותם ד' מאות שנה. עם כל זה לא עשה כך דבאמת לא היו ישראל במצרים רק רד"ו שנה. ודיבר ולא יקימנה. הוא בלשון תמיה ר"ל מה שדבר ואחר כך יצאו ברכוש גדול, ולא יקימנה בתמיה, הראוי ונכון להש"י שמבטיח לאברהם אוהבו על זרעו לעשות עמהם איזה טובה ולא יקימנה ח"ו. כך פירשו המפרשים והוא תמוה. דראשית דברי המדרש יהא בניחותא וסופן יהא בלשון תמיה. אכן יבואר על נכון. דכל דברי קדשו של המדרש כאן הוא בלשון תמיה. וזהו פירושו. ועבדום וענו אותם ת' שנה, ההוא אמר ולא יעשה. ר"ל וכי אמרותיו הקדושים של הש"י אינם נחשבים כמעשה. הלא תיכף ומיד כשיצאו הדברים מפיו הקדוש כביכול נחשב כבר כאלו נעשים. ואם כן כבר התחיל השיעבוד משעת האמירה בברית בין הבתרים, ולכן לא הוצרכו ישראל לסבול גלות מצרים כי אם מנין רד"ו שנה. וכפי שעלה החשבון צדק בפירוש רש"י ושאר מפרשים. ובודאי לא נשתנו דיבורי השי"ת רק מיד משעת האמירה התחיל השיעבוד וכנ"ל. וכמו כן ודיבר ולא יקימנה. בלשון תמיה. בסגנון אחד: