אוהב ישראל/פרשת חיי שרה
פרשת חיי שרה עריכה
ואברהם זקן וגו' וה' ברך וגו' [כד, א]. הנה כתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אל תקרי בהבראם אלא באברהם (ב"ר יב, ח) הנה כשעלה ברצון האחדות הפשוט להאציל ולברוא את כל העולמות. לא היה ח"ו מוכרח לזה לברוא העולמות חלילה וחלילה מלהעלות על מחשבתנו זאת וכיוצא. כי כבר הוא אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. רק מגודל התענוגים והשעשועים שעלו לפניו ית"ש כביכול ממעשי הצדיקים העתידין להיות בעולם אשר על ידם יתגדל ויתפרסם אלהותו וקדושת שמו הנכבד הגדול והנורא לכל באי העולם, ויכירו וידעו כולם כאחד כי הוא לבדו הבורא את הכל ומחיה את כולם ואין בלתו, ומבלעדי שפעו וחיותו וטובו וחסדו השופע בכל עת ורגע על כל העולמות ואשר בהם, אז כאפס ואין נחשבו. ויתוודע לכל חסדו הגדול וטובו ונפלאותיו ונוראותיו. ומגודל התענוג והשעשועים שראה הש"י והסתכל והבין במעשי הצדיקים שעתידין לבוא לעולם. אז עלה ברצונו האחדות הפשוט האמיתי הקדום להאציל ולברוא את העולמות. והנה כתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. היינו כשהסתכל והבין כביכול הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא שיהיה אברהם אבינו בעולם שכל ימי חייו יעשה טוב וחסד לכל באי העולם, ויפרסם ויודיע לכל העולם את חסדי השי"ת וגדולתו ורוממותו. ולגודל התענוג והשעשועים שעלה לפניו יתברך, אז כביכול ברצונו הקדום מהחסד לאברהם האציל עולם החסד. ובחינה זו נקרא חסדא דעתיקא קדישא. כי עתי"ק הוא מלשון ויעתק משם (בראשית יב, ח) היינו על ידי השעשועים שעלו לפניו ית"ש כביכול מהחסד הגדול שיעשה אברהם בעולם. כביכול העתיק מאורו הגדול שהוא אין סוף ואין תכלית. והניח מקום ברכה להאציל עולם החסד ולהתפשט בכל ז' יומין עילאין קדישין ז' ימי בראשית. וזהו ואברהם זקן, היינו חסדא דעתיקא כביכול שהוא נקרא אברה"ם זק"ן. בא בימים. בז' יומין עילאין קדישין. ז' ימי בראשית. [הגם שכל מדה מהז' מדות הקדושים נאצלו גם כן ממעשי הצדיקים שיהיו לעתיד בעולם, כמו מדת הפחד והגבורה נאצלה משעשועי מעשי יצחק אבינו ע"ה, ומדת האמת והרחמים נאצלה משעשועי מעשי יעקב אבינו ע"ה, כמבואר בספרים הקדושים. עם כל זה לאשר עולם חסד יבנה מתפשט מדת החסד בכל ז' יומין עילאין קדישין להתנהג הכל בחסד. בפרט בחסדי עתיקא קדישא כביכול סתימא דכולא], וה' הוא ובית דינו (שמו"ר יב, ו) ברך את אברהם היינו עם מדת החסד. בכל, בכ"ל, עולה נ"ב כמספר שם הקדוש ב"ן, שהוא בעולם העשיה. ר"ל שברך עם החסד הגדול את נשמות ישראל שהם בעולם העשיה להעלות מעשיהם הטובים לפניו יתברך ויתעלה, בסוד מיין נוקבין ולהמשיך ולהשפיע לכל העולמות ולהכנסת ישראל לעילא ותתא כל חדו וכל טיבו וכל נהורין עילאין ובוצינין קדישין ולהשפיע כל מיני ברכות וטובות וכל מיני חסדים ורחמים לכל זרע ישראל בכלל ובפרט. כן יהי רצון אמן והמשכיל יבין כל זה:
ויצחק בא מבוא באר לחי ראי וגו' [כד, סב]. עד סוף הענין, י"ל דרך רמז. והוא דהנה כל העובדות של הצדיקים אינו רק שיבוא מזה תענוג להבורא כל העולמים ב"ה וב"ש שישמח בעולמו. ויהא לו תענוג גדול ושעשועים מכל הנבראים. ועל ידי זה רצון הצדיק הוא ותשוקתו תמיד שיהא לכל זרע ישראל שפע ברכות וכל טוב, ולא יהא להכנסת ישראל הן בכלל הן בפרט שום איזה צער, וחסרון איזה דבר טוב ח"ו. מכמה טעמים. א'. מחמת שהוא מצות עשה לאהוב את כל אחד ואחד מישראל. ועוד שאהבת ישראל נקשרת עם אהבת השי"ת ושניהם הם אחד, כי מי שאוהב את הש"י אוהב גם כן את ישראל עמו, כמו שכתוב בתורה הקדושה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) ואנשי כנסת הגדולה סמכו את שני האהבות הנ"ל ברוח קדשם. הבוחר בעמו ישראל באהבה. באהב"ה גימטריא אח"ד, ותיכף אחריו שמע ישראל כו' אחד. שהוא אחדות ואהבת השי"ת. והצדיק מייחד ומקשר השני אהבות הנ"ל זו לזו. מפני שכל מגמתו וחפצו ורצונו אינו אלא לשמח הבורא ב"ה וב"ש ולעשות נחת רוח ליוצרו. והצדיק יודע שכביכול בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג, ט) ועל ידי זה שממשיך שפע כל טוב לכל זרע ישראל ופותח עולם השמחה והחדוה, בא מזה תענוג גדול להש"י שהוא שש ושמח עם עולמו ועם כל ברואיו. ובזה נעשה ייחוד אהבת השי"ת עם אהבת ישראל. וזה שכתוב בזוהר הקדוש (פנחס רל ב) שאותיות א"ח מן אח"ד. מצטרפות עם ש"מ מן שמ"ע ונעשה הצירוף אשמ"ח. וזה בא מחמת שהצדיק מייחד ומקשר שני האהבות על ידי שפותח עולם השמחה והחדוה ומביא תענוג גדול להשי"ת נמצא שהצדיק הוא מקושר תמיד בעולם השמחה מפני שרצונו בכל עת להשפיע כל טוב לכל זרע ישראל:
והנה ידוע דבא"ר נקרא הכנסת ישראל שהם כמעיין הנובע, היינו שעל ידי נשמות ישראל נמשך שפע רב ומימי החסדים לכל העולמות. והם הצינורות של כל ההשפעות. ועל דרך זה נאמר (תהלים מב, ח) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. ר"ל שעל ידי ישראל יתמשך מתהום התחתון להעליון והנה לח"י רא"י נקרא החיות הבא מהשגחת השי"ת כי בכל מקום שהשי"ת משגיח ורואה כביכול שם הברכה מצויה והוא החיות שלו. וידוע גם כן מאמר חז"ל (מובא ברש"י ר"פ בראשית) מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. ולכאורה אינו מובן דהיאך שייך אצל השי"ת שום שינוי רצון ח"ו. הלא כתיב (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי. אך שורש הדבר הוא כך. דקודם בריאת העולם היו כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. כלולים וכמוסים בעצמותו יתברך וקשורים בו כשלהבת הקשורה בגחלת. והנה מיד כשעלה ברצונו הפשוט להוציא כל הדברים הנעלמים בכוחו וכמוסים בהיכל הקודש פנימה. ויבואו להתגלות ובאמת הוא ירידה להם. וזהו הצמצום בעצמו לירד ממקום גבוה למטה. אך במה שהש"י מסתכל ומשגיח בכל דבר בראיה זו ממשיך להם קו החיות. כי במקום השגחתו שם הוא חיותו של הדבר ההוא. ועל ידי זה נתקיים הבריאה מכח החיות שבא לכל הנבראים מהשגחתו יתברך. וזהו ראה שאין העולם מתקיים. ר"ל שעל ידי הצמצום והדין של הבריאה לא היה קיום לעולם. אך במה שראה ושם עין השגחתו על כל דבר מזה היה קיומו. וזהו שיתף עמו מדת הרחמים. והנה על ידי שהצדיק הוא סרסור ושושבין המקרב הבאר הוא הכנסת ישראל אל חיות הקודש הבא מהשגחת הבורא ית"ש ומקשר אותם ונעשה ייחוד גמור. מזה בא השמחה לעולם מחמת שהוא פותח מקור השמחה והחדוה לכל העולמות שמשפיע להם כל שפע הטוב ולהכנסת ישראל ומביא תענוג גדול ושעשועים להבורא ית"ש. וזה שאמר הכתוב ויצחק בא ר"ל השמחה והחדוה בא. מבא באר. ממה שהצדיק מביא ומקרב הבאר שהוא כנסת ישראל לחי ראי. להמקור החיות הבא מהשגחת הבורא יתברך וראייתו. והנה יצחק הסתכל והבין במדריגה זו. ר"ל שיכול הצדיק להביא שמחה וחדוה לכל העולמות על ידי קישור וקירוב הכנסת ישראל להשגחה העליונה. אבל והוא יושב בארץ הנגב על דרך ארץ הנגב נתתני (יהושע טו, יט) שהוא מנוגב מכל טוב. כך היה יצחק בעיני עצמו שהוא עדיין בחינה זו. ובאמת צריך הצדיק לקרב ולייחד בחינה תחתונה לעליונה. והוא גולת תחתית לגולת עליות:
או י"ל, והוא, לשון נסתר. ר"ל הקדוש ברוך הוא שיושב בסתר ונעלם מעין כל, יושב בארץ הנגב היינו על ידי שהצדיק מקרב הכנסת ישראל להשגחה עליונה מתנהג השי"ת במדת החסד דרועא ימינא ונגב הוא דרום על דרך (ב"ב כה) הרוצה להחכים ידרים, שחסד הוא ענף החכמה ועל ידי השמחה והחדוה שמעורר הצדיק במה שמייחד ומקשר הכנסת ישראל לצדיק חי עלמין משפיע הש"י בחסדו הגדול כל מיני טובות ישועות ונחמות לכל זרע ישראל:
או י"ל, והוא', בחינת עתיקא קדישא כמבואר כמה פעמים. יושב בארץ הנגב לשון יובש הדין החזק. על דרך ועתיק יומין יתיב (דניאל ז, ט) שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג קל א) לכפייא שביבין דנורא היינו להמתיק כל הדינים. ולהשפיע כל מיני חסדים על כל זרע ישראל כן יהי רצון אמן. והבן.
ויצא יצחק לשוח בשדה וגו' [כד, סד]. י"ל דזה ידוע שמדתו של יצחק הוא מדת הפחד והגבורה, וערב הוא גם כן מדת הדינין. ויצחק הצדיק רצה לתקן בחינתו ולסלק ולפנות הדינים הקשים מעל ישראל בניו. וזהו ויצא יצחק לשוח בשדה. על דרך (פסחים פח א) יצחק קראו שדה וכשהסתכל בחורבן הבית ציון שדה תחרש (ירמיה כו, יח). התפלל על דבר זה. וזהו לשוח בשדה להתפלל בחקל תפוחין קדישין. ולפנות הערב ר"ל לסלק כל הדינים מעל הכנסת ישראל לעילא ותתא ובפרט בעת שהם [בגלות המר] מפוזר ומפורד בין העמים. וירא והנה גמלים באים. ר"ל ראה הגמול הטוב שיצמח מזה לזרע ישראל לעתיד לבא עבור גודל ורבות הצרות והיסורין שקבלו על עצמם וסבלו בעת הגלות ואף על פי כן היו עובדים את הש"י ושומרים התורה והמצות וכשראה זה הגמול הטוב אז נח דעתיה בזה והסכים על הדבר. ותשא רבקה היא השכינה את עיניה ותרא את יצחק. ר"ל כשראתה גם כן את הצרות והיסורין שיעברו על ישראל בעת הגלות ונכמרו רחמיה מאוד והמו מעיה על בניה. ותפול מעל הגמל ר"ל שנפלה מעל הגמול הטוב שיצמח לזרע ישראל מזה לעתיד לבוא ולא נתקררה דעתה בזאת. ולזה לא רצתה להסכים על זה היינו שיהיה להם צרות ויסורין כל כך אין לשער. הגם שאחר כך יוכפל שכרן טובתם והצלחתם בלי שיעור וגבול. על דרך לא הן ולא שכרן (ברכות ה ב). ותאמר אל העבד מי האיש הלזה כו', שיצחק מורה על מדתו מדת הדין וזהו לקראתינו היינו שהוא התנגדות לנו שהיא לא רצתה להסכים בדבר זה. ויאמר הוא אדוני, זהו מדת יצחק שהוא מדת גבורה. ותקח הצעיף ותתכס, היינו כשהשכינה רואה כביכול שהכנסת ישראל הם בצרה וגלות אז היא מתלבשת גם כן בכמה לבושין ומשתתפת עמהם בצרתם. ואם ירצה ה' בעת וזמן הגאולה אז יגלה כבוד ה' ותפשוט עצמה מהלבושין ויתגלה מלכותו עלינו. כמו שכתוב (ישעיהו לג, יז) והיו עיניך רואות את מוריך.
עוד הצעי"ף, גימטריא רנה. היינו שהועילה הצדקת רבקה אמנו ע"ה בתפלתה שעל ידי הרנה וזמרה של פסוקי דזמרה בכוונה שלימה ביראה ואהבה יוכלו להתכסות מהדינין וגם לבטלם מעליהם ולהגן בעדם. גם זמירות הוא לשון זמיר עריצים (ישעיהו כד, ה) היינו שעל ידי הזמירות באימה ויראה ואהבה באמת ותמים יוכל לזמר ולהכרית כל המסטינים והמקטריגים ולבטל כל הדינים מעליהם וכל היסורין ולהמתיקם בשורשם. ובזה יושפע להם כל טוב כן יהי רצון אמן. והבן.
או י"ל וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. דהנה אמרינן בגמרא (ברכות נה ב) הרואה גמל בחלום מיתה נגזרה עליו וניצל ממנה. והענין הוא דאותיות גמ"ל מספרו חכמ"ה, אך כשהחכמה בא בצירוף גמל אז היא מורה על מיתה ח"ו. וזהו וירא והנה גמלים באים דהיינו כשיצחק יצא לשדה חקל תפוחין קדישין לפנות ולבער את ערב, ואז ראה צירוף גמל עם השכינה. והוא יצא לפנות ולבער הקליפות והדינים שמהם בא מיתה ח"ו. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, שראתה את יצחק שהוא יוצא לבער הדינים ותפול מעל הגמל, ר"ל שנפלה מן צירוף גמל ונעשה חכמה מצירוף גמל. והבן:
ליקוטים עריכה
ואברהם זקן בא בימי' וה' ברך את אברהם בכל. איתא בתנא דבי אליהו לא בימים של אברהם הכתוב מדבר אלא בימים מן העולם הבא ולעתיד לבוא אמר הקב"ה באו עשרה דורות מאדם ועד נח והחריבו את עולמי ואח"כ באו עשרה דורות מנח עד אברהם וסידרתי מן העולם מה שהעליתי בעולם. כיון שבא אברהם היה לבי ועיני על עולמי שנא' לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך משל למלך וכו'. ועוד במדרש רבה ואברהם זקן בא בימים אמר ר' שמואל בר יצחק אמר לו הקב"ה אני אומנותי גמילות חסדים תפסת אומנותי בוא ולבוש לבושי הדא הוא דכתיב ואברהם זקן בא בימים עכ"ל. ולהבינך זה דע כי הספרים כתבו כי יש מלבוש הנק' אור פני אל כמספר מלבוש. והנה המלבוש הזה נעשה מאותיות התורה שהם חיים וקיימים אורות עליונים רוחנים וקדושים מאוד כמשה"כ הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה ואמר זה על התורה הקדושה הם אורות עליונים רוחנים כשלומד אותם אדם לשמה אז נתהוה ונרקם ונעשה מהם המלבוש הזה. והנה כתיב ועתיק יומין יתיב ולבושי' כתלג חיור דהיינו לבוש החסד ואי' בזוה"ק יתיב לכפיא שביבין דנורא דילי' וזהו חסד דעתיק דנק' אברהם זקן חסד דעתיקא וזהו ואברהם זקן בא בימים היינו שאברהם זקן חסד דעתיקא נתלבש ובא ביומין עילאין קדישין שהם ששה שמות הוי"ה ב"ה וששה שמות יהו"ה במילואו הם ששה פ' ס"ג והוא מספר מלבוש מספר או"ר פנ"י א"ל כנ"ל וה' ברך את אברהם בכל ודרשינן בגמ' בת הי' לאברהם אבינו ובכל שמה בת היא כנס"י ונקראת בכל לפי שהיא דבוקה בבחי' כל. ויובן מה שאנו מברכין ומפליא לעשות דהיינו שהוא פלא מה שהקב"ה קושר הגוף עם הנשמה דבר גשמיי ברוחני והוא פלא גדול עי' בש"ע א"ח סי' וא"ו בהג"ה וכמ"כ יש בעולמות העליונים מדריגה שהוא קושר דבר גשמי ברוחני ואף שהגשם הזה הוא ג"כ אור עליון רוחני אעפ"כ נקרא גשם לעומת העולם שלמעלה הימנו שנק' שמי' ושנק בבחי' ארץ החיים ואנו רואין שהארץ הוא גשם לעומת השמים הנראים לנו וכמ"כ הארץ העליונה הוא בבחי' לעומת השמים העליונים ועל המדרגה הזאת אמר הכתוב כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא כי המדריגה הזאת אוחז בשמים ובארץ רוחני וגשמי ומקשרם יחד ולכך היא נקראת בכל להיות שהיא דבוקה במדריגת כל שמקשר אותה אל השמים. ובכ"ל הוא מספר שם ב"ן ושם זה הוא מורה על העלאת מ"נ. והענין הוא כי כשישראל שמים אל לבם אהבת הבוב"ה ומשתוקקים מאוד לעבדו בתורה ומצות באהבה ויראה כדי לעשות נחת רוח לפניו ית"ש זהו העלאת מיין נוקבין שמעלות נשמות ישראל לאביהם שבשמים מה שהם משתוקקים לדבק באהבת הבוב"ה וברוך שמו והנה התחלת מחשבתם שנותנים אל לבם לשוב להשי"ת ומאין נמצא דבר. בוודאי הוא מאתו ית' ששולח להם המחשבה הזאת. וזהו סוד רוחא דשביק בה בעלה. ומעתה יובן דברי המדרש מאליו. מ"ש לא בימים של אברהם הכתוב מדבר אלא בימים מן העה"ב ולעתיד לבוא והיינו כמו שכתבנו שהכ' מדבר ביומין עילאין שאברהם זקן מתלבש בהם אמר הקב"ה באו עשרה דורות מנח עד אברהם והחריבו את עולמי. ר"ל שלא היו מאמינים במלכות שמים שנק' עולם של הקב"ה כיון שבא אברהם היה לבו על עולמי היינו שאברהם היה התחלת כנ"י וזה מדויק בדברי הפסוק וה' ברך את אברהם בכל כנ"ל ומ"ש תפסת את אומנותי בוא ולבוש לבושי הוא מבואר כי ששת ימים עשה ה' וגו' ונקרא מלבוש וכמבואר לעיל הכל על נכון והבן: