אגרא דפרקא כ

בתיקונים (תיקו"ז ב, א) מאן דלית ליה תפילין בשעת ק"ש מסטרא דיליה שליט עבד ושפחה על עלמא, ובההיא שעתא רגזא שכינתא, הה"ד (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך וכו', ואוף הכי איהי רגזא יתיר על נבל כי ישבע לחם (שם) דאיתמר ביה (שם ט, ו) לכו לחמו בלחמי, דאיהו קמצן נבל בממוניה נבל שמיה, דלאו איהו נדיב ולאו איהו מזרעא דאבהן דאיתמר עליהו (תהלים מז,) נדיבי עמים נאספו, [עם אלה"י אברהם], דהא קמצן איהו, עני הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה וכו'. עיין בכסא מלך אות ל' שפירש דקאי על הלמדן החושב דלהיות הוא בעצמו למדן, פטור מלעשות טיבו עם מארי תורה עיי"ש, [פי' נבל כי ישבע לחם היינו שבע לחמה של תורה ואעפי"כ נקרא נבל מחמת שהוא קמצן]. נשמע מן דברי התיקונים הללו דקמצן אפילו הוא למדן גרע יותר ממי שאינו מניח תפילין, וגם אמר דלאו איהו מזרעא דאבהן. הנה מבואר הענין בתורה באברהם (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, הבן הענין.