אברהם גוטליב על משלי יז

<< · אברהם גוטליב על משלי · יז · >>

== פרק טז, פסוקים לא-לג; פרק יז, פסוק א ==

לא עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. לב טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. לג בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ. (משלי טז, לא-לג)

טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב. (משלי יז, א)

לפנינו פסוקים המפרטים את הסגולה לאריכות ימים איכותית והחשיבות הרבה שיש למתינות, לשלוה ולסבלנות בחיים עלי אדמות.

"עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תִּמָּצֵא" - שיבה מפוארת ומכובדת כמו כתר מפואר על ראש מלך היא אריכות הימים האיכותית מתוך בריאות והנאה, המושגת "בדרך צדקה" - לאדם המתנהג בצדק וביושר. מי שבוחר בדרך הצדקה ומחנך לאורה את בניו, זוכה ל"עטרת" - לצאצאים המקיפים אותו כמו כתר בשֵׂיבה.

"טוב ארך אפיים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" - עדיף אדם מתון וסובלני, מגיבור מלחמה המנצח בקרב. עדיף אדם המצליח לכבוש את כעסו על פני גיבור מלחמה הלוכד עיר מבוצרת. ארך אפיים = מושל ברוחו, גבור = לוכד עיר. לאדם מטבע ברייתו יש מאבק מתמיד בינו לבין עצמו. לכן עדיף אדם סבלני ומתון השולט ברוחו ומצוי בשלווה מאשר גיבור מלחמה. כדברי התנא שמעון בן זומא, הדורש כלל יסוד לחיים: "איזהו גיבור הכובש את יצרו..." (אבות ד'/א'). ישנה עדיפות לאדם הכובש את יצרו, ממתן את התנהגותו ומצליח להבליג בתגובתו, על פני בעל הכוח הפיזי. גיבור המלחמה הוא לא בהכרח זה המצליח לִגבור ולמשול ברוחו. הגיבור האמיתי הוא זה השולט ביצר.

"בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו" - בחלקו העליון של הבגד, שבו היו מסתירים חפץ של אבן או עץ ומטילים אותו לשם הכרעה לפני פעולה כלשהיא כמו לפני יציאה למלחמה או בפתרון שאלה הנתונה במחלוקת כמו חלוקת אדמה וכדומה. אולם הכרעת הדין של תוצאת הגורל היא מאת ה'. כלומר, מצור על עיר וכיבושה נעשים בהטלת גורל כי הם לא מושגים בגבורת האדם בלבד. האדם מתכנן וה' קובע את הביצוע - אם יתקיים ואם יצליח או לא. למרות שהאדם מטיל את הגורל קרוב לגופו, ה' הוא הקובע את האופן שבו הגורל יפול. העיקר הוא להיות מתון וסבלני.

"טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" - עדיפה פת יבשה, שלא נבללה לעידון הטעם בשמן, והשלוה - השלום והשקט שוררים בין הסועדים, מאשר בית מלא בכל טוב, שעורכים בו סעודות מפוארות ודשנות, אבל יש בין הסועדים ריב ומדון. נאמר לעיל "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו" (ט"ו/יז'), כלומר: עדיפים השקט והשלוה על פני שפע של מזון עם ריב ומדון.

מסקנה:

עדיפים השקט והשלווה על פני שפע של מזון עם ריב ומדון. המתינות והסבלנות מהוות אמצעי זהירות העשוי להקנות הצלחה וברכה בעשייה. צדק ויושר כדרך חיים מהווים סגולה לאריכות ימים איכותית.

פסוקים ב-ה

ב עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה. ג מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהוָה. ד מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת. ה לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. (משלי יז, ב-ה) לפנינו תקבולות בדבר מעלתו וזכותו של עבד משכיל בעל תבונה וחכמה, גדולת ה' הבוחן את לבבות בני האדם, בדבק הזיקה השלילית שבין לשון הרע לבין לשון השקר ובדבר שני יסודות חינוכיים-ערכיים בין אדם לחברו: האיסור ללעוג לרש ולשמוח בצרת השני.

"עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלוק נחלה" - עבד בעל תבונה, העושה מלאכתו בשכל ביעילות בחריצות לפי רצון בעליו והוא מצליח הוא יצליח לשלוט בבן אדונו, העושה בושות לאביו. במות האדון גם העבד המשכיל עשוי לקבל חלק בנחלה יחד עם כל האחים, בניו של אדונו-בעליו. העבד מנהל כנראה את משק ביתו של אדונו, וזוכה בתבונה ביחס וכבוד וגם בנחלה בירושה, כמו שאר היורשים - כדברי אברהם לה' אודות אליעזר (בראשית ט"ו/ב').

"מצרף לכסף וכור לזהב, ובוחן לבות ה'" - כמו הצורף אשר צורף ומזקק את מסיגיו, את הכסף במצרף ואת הזהב בכוּר (המצרף והכור הם תנורים המשמשים להתכת מתכות), כך ה' בוחן היטב לעומק את לבבות בני האדם לרגשותיהם ומנקה את החברה מאותם "צדיקים" מזוייפים על ידי זה שהוא מביא עליהם ייסורים כמו תנור לוהט. הקב"ה בוחן כליות ולב וחושף את הטובים באמת. צרות ואסונות שבאים לעולם משמשים, בין השאר, כדי לחשוף את האופי האמיתי של בני האדם, ולהבחין בין אנשים שהם באמת טובי לב, לבין אנשים שהם טובים רק כשנוח להם.

"מרע מקשיב על שפת אוון, שקר מזין על לשון הוות" - מדרכו של האדם העושה מעשים רעים ומכוּנה רשע, להקשיב ולקבל דברי אוון, לשון הרע, כי דרכו שלילית. האדם השקרן, המרמה את הזולת, מקשיב ומקבל דברי רֶשַׁע התואמים את דרכו השלילית. מי שמקשיב לדברי שקר, גם אם אינו מדבר בעצמו ואינו שותף פעיל לשיחה, מתרגל להיות תחת השפעה שלילית ובסופו של דבר יהיה גם הוא שקרן ואישיותו תיפגע.

"לועג לרש חרף עשהו, שמח לאיד לא ינקה " - מי שללא בושה לועג לאדם רש, דל אמצעים, או לאדם בעל מום וכו', הרי בכך הוא מגדף ולועג לה' שגזר על האדם את עוניו או מומו. כמו כן, מי ששמח בצרת השני, בין אם מכירו או לא, הוא לא ינקה - לא יהיה פטור אלא חייב בעונש כמו הלועג לרש. מדובר, בשני מעשים שפלים ביותר, המצביעים על רשעות ואכזריות שאינם מתקבלים על הדעת. מדוע ללעוג למעוט היכולת או לאדם בעל מום? ומדוע לשמוח בצרתו השני? הרי הם מספיק סובלים ורע להם.

מסקנה:

התבונה כיישום יעיל של שכל והיגיון מביאים את העבד הנחות להיות משכיל, צייתן, ממושמע, פיקח ומצליח המוערך בסביבתו. התבונה טובה ונחוצה לכל אחד ואחד. עלינו להתנהג באופן אמיתי מוסרי, הנובע מן המצפון - הרגש אשר בלב, הנכון להשגחתו של בורא עולם. יש לעשות ככל האפשר כדי להתרחק מהשקר ולדבוק אך ורק בטוב ובאמת ולסייע ככל שניתן לנזקק בעת דחק וצרה, באהבה ובאמונה.

פסוקים ו-ח

ו עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. ז לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. ח אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל. (משלי יז, ו-ח)

לפנינו תקבולות משלימות אודות הערך החינוכי-ערכי שבהמשכיות הדורות, בדבר שפת היֶתֶר שאינה הולמת אף אחד, ותקבולת המדגישה את השוחד כנקודת תורפה בבני האדם.

"עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" - האנשים הזקנים רווים נחת מהנכדים המקיפים אותם כמו "עטרת". הזקנים מתעטרים ומתפארים בהתנהגות חיובית וראויה של הצאצאים, בנים ובני בנים, ההולכים בדרכם הנאותה. שהרי, בנים איכותיים וערכיים יודעים להעריך את גדולת אבותם ולהתפאר בזה - בחכמתם, יושרם וצדקתם. "אבותם" - בכלל זה גם אבות אבותיהם: אבא, סבא, סבא רבא וכו', כדוגמה אישית להתנהגות נאותה, לכבוד, ברכה והצלחה.

"לא נאוה לנבל שפת יתר, אף כי לנדיב שפת שקר" - אדם גס רוח מכונה כאן נבל. לא מתאימה, ראויה והולמת אותו "שפת יֶתֶר" - לשון גאווה שבה נהוג להבטיח דברים ולא לקיימם. כל שכן ששפת היתר, שהיא שפת שקר, אינה מתאימה לאיש אציל - נדיב לב. שפת היתר חורגת מהנורמה המקובלת ואינה ראויה לא לנבל ואף לא לנדיב שהוא היפוכו של הנָבָל ועולה עליו מבחינה מוסרית.

"אבן חן השוחד בעיני בעליו, אל כל אשר יפנה ישכיל" - לפי ראות עיניו של נותן השוחד או של מקבלו, השוחד - מתנה שנועדה לקבלת יחס מועדף כלשהו, היא אבן יקרה, הנותנת ומעניקה מציאת חן לבעליה, הנותן והמקבל. לדעת נותן השוחד, מתן השוחד הוא ערובה להצלחה בכל מעשיו אשר יפנה אליהם. דהיינו: השוחד הוא המפתח להצלחה. מכאן הקריאה להיזהר ולהימנע מכך. התורה בפרשת שופטים (דברים ט"ז/יט'), עמדה על הסכנה הטמונה בחיבתו של האדם לשוחד: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". השוחד במקור, הוא מתנה הניתנת לשופט כדי להביאו להטיית המשפט באופן מועדף ולא מוצדק, לטובת נותן השוחד. הוא מעוור כביכול את עיני החכמים ומסלף דברי צדיקים, כאשר לפתע כולם מתירים לתיתו ולקחתו. נראה, ששלמה המלך, החכם מכל אדם, מפרש כאן את דברי התורה באומרו שהשוחד מטשטש את החכמים והצדיקים שנותנים היתר לכך, כי הוא בוהק וקורן כמו אבן חן. השוחד קוסם, הן לנותן והן למקבל והוא לא בוחל מלעשות בו שימוש. כאן האדם לא מתגבר על יצרו מטבע ברייתו, שהוא יצר רע (בראשית ו'/ה', ח'/כא').

יוצא, שהאדם מטבעו, בהיותו נתון לרגשות ויצרים, עלול לפתע כביכול "לשכוח" תלמודו החינוכי, מוסרי-ערכי ו"להתיר" לעצמו שימוש בשוחד על מנת לזכות ביחס מועדף שלא מגיע לו. במלים אחרות: הדבר הוא רמאות! לכן, תורתנו הקדושה שהיא תורת חיים, מזהירה אותנו מכך, כדי לשומרנו שלא נגיע ל"נפילה" כזו של מתן או לקיחת שוחד. יתר על כן, שלמה המלך בחכמתו, מגדיר את השוחד כאבן חן, שהוא באופן לא חוקי המפתח להצלחה בעיני המשתמש הלא חוקי. כלומר: אזהרה לקורא, להתרחק מהשוחד וללכת רק בדרך הישר והטוב.

מסקנה:

עטרת ותפארת להתנהגות חינוכית ערכית בהמשכיות הדורות, באות לידי ביטוי מעשי כאשר כל אחד בכל דור מתנהג כראוי ומהווה דוגמה אישית כהשראה רוחנית-מעשית. על כל אדם מוטלת החובה המוסרית להיות דובר שפת אמת, פשוטה, אמיתית וטהורה. יש לפקוח היטב את העיניים, לחשוב ולהבין, שלא כל דבר מגיע לנו ואנו ראויים לו. אלא אם כן, יש לכך הצדקה טבעית ולא קנייתו בכסף או בשווה כסף. דרך הישר והטוב, חייבת לעמוד כתמרור אזהרה לנגד עינינו בכל עשייה. רק מה שמגיע - מגיע, ביושר ובכבוד.

פסוקים ט-יד

ט מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף. י תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה. יא אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ. יב פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ. יג מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תמיש [תָמוּשׁ] רָעָה מִבֵּיתוֹ. יד פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ. (משלי יז, ט-יד)

לפנינו תקבולות, שעניינן גודלה של התעלותו של האדם אשר מסוגל להתעלם מהפשעים שעשה חברו כלפי, ההבדל התהומי-מהותי בין נבון לכסיל, ציון העובדה שלהיות מורד זה עניין של אופי שלילי, שעדיף לפגוש דב שכול מאשר טיפש באיוולתו, ושלאדם כפוי טובה צפויה אחרית רעה. ניתנת עצה לאדם הנבון להתרחק מריב ומחלוקת.

"מכסה פשע מבקש אהבה, ושונה בדבר מפריד אלוף" – אדם המסוגל להעלים עיניו מן הפשעים שחברו פשע כלפיו, הוא מתעלה על עצמו ומבקש וגם עשוי לקבל אהבה מחברו. לעומתו, מי שחוזר תמיד לדבר בגנות חברו ופשעיו שעשה לו, מרחיק ממנו את רעהו הנקרא אלוף-ידיד נעורים.

"תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה" – גערת המוכיח תעורר פחד ומורא בלבו של איש מבין ותשפיע עליו לבדוק דרכיו, לתקנן ולשפרן, הרבה יותר מאשר להכות כסיל כנהוג מאה מכות. שהרי המכות לכסיל לא תועלנה והוא ימשיך במרי ובמרד כי הוא לא מבין אחרת. לדעתו, דרך השלילה זו הדרך הנכונה והוא לא מוכן לקבל הערות והארות, כי אין לו תבונה ראויה, לשמוע ולבחון עוד דעה.

"אך מרי יבקש רע, ומלאך אכזרי ישולח בו" – אכן האדם המורד, הממרה חוק ומצוה, הוא דבק ברע, כי זה באופיו. כי הוא לא מוכן להקשיב להערות ולהארות של אדם אחר. התוצאה: "ומלאך אכזרי ישולח בו" – דינו יהיה מיתת בית דין של מטה וגם של מעלה.

"פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו" - עדיף להיתקל בדובה שצדו או טרפו את גוריה, שהיא מאוד ממורמרת ואכזרית ביותר בשל כך, מאשר לפגוש כסיל חסר תבונה, הנוקט בדרך חיים הרחוקה מן המציאות.

"משיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו" – מי שלא מבין שעליו לנקוט בהכרת הטוב, הוא כפוי טובה המשיב ברעה על טובה שנעשתה לו. התוצאה: לא תסור רעה מביתו, או ע"י שמים או בידי אדם. כפיות טובה נובעת משילוב שלילי בין אנוכיות לחוסר מוסריות וערכים.

"פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב – נטוש!" – כיצד מתפתח ריב? כמו סכר מים, שאדם פתח כדי לשלחם החוצה. אלא שהפתח הולך ומתרחב, בגלל עוצמת המים, ואז כל המים פורצים מהסכר. כך גם הריב, אלא אם כן אחד הצדדים עושה מעשה ומפסיק להתווכח ולריב, ואז המחלוקת הולכת ודועכת עד שמסתיימת. "פוטר" פירושו פותח, כמו פטר רחם".

רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני, במאה השלישית לספירה אומר: "האי תיגרא דמיא לצינורא, דבידקא דמיא, כיוון דרווח – רווח" (סנהדרין דף ז' ע"א). כלומר: התיגרה – הריב הסכסוך – דומה לנחילי מים הפורצים מצינור שהתפוצץ, ברגע שהם מתחילים להתרווח ולהתפשט הלאה הם ממשיכים לזרום החוצה בעוצמה. לכן, ניתנת כאו עצה מעשית – להפסיק את הריב בעודו באיבו, לפני שפורץ ונראה לעיני כל. יש לנטוש את הריב בכל מצב ולגרום לו לדעוך ולהסתיים.

מסקנה:

התעלות ו"שיכחת מעשים" רעים מן העבר, עשויים להביא לעתיד טוב רצוף, חום ואהבה. קבלת הוכחה מאדם רציני ומבין ויישומה, נובעת מתוך תבונה והבנה שגם האחרים מלבדנו, יודעים משהו בלשון המעטה. יש לפקוח עיניים ולהתבונן, לחשוב ולדבוק אך ורק בטוב ובחיובי. להיות פתוח לקבלת הערות, לבדוק אותן וליישם את הדרוש לתיקון ושיפור המידות. יש להתרחק מהכסיל, שהתנהלותו עלולה להיות הרת אסון לו ולסובבים אותו. יש לחשוב היטב בתבונה לפני כל עשייה ולמנוע ריב, ככל האפשר.

פסוקים טו-יט

טו מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם שְׁנֵיהֶם. טז לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן. יז בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. יח אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ. יט אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר. (משלי יז, טו-יט)

לפנינו תקבולות בדבר התנהלות לא תקינה של שופט, ציון העובדה המציאותית שכסיל גם בסוף לא יוכל לקנות חוכמה, הדגשת המאפיינים של הידיד האמיתי, הזהרה להתרחק ממתן ערבויות וקביעה שהשלילה גוררת שלילה.

"מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם" - ה' מואס בשופט המועל בתפקידו ופוסק בהיפוכו של הגיון, תוך שהוא מצדיק רשע ומרשיע צדיק בניגוד לצו התורה בפרשת "כי תצא": "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" (דברים כ"ה/א'). פסק דין מעוות שכזה, שבו חריגה וסטייה מן האמת הוא תועבה בעיני ה'!

"למה זה מחיר ביד כסיל, לקנות חוכמה ולב אין" - מה יועיל סכום כסף כלשהו לכסיל חסר תבונה? המטרה, להשתמש בכסף לצורך רכישת חכמה, לשלם שכר הוראה למורים שילמדו או כדי לרכוש ספרים. אולם לכסיל אין תבונה הגיונית, חשיבתית ומצפונית כשילוב המתבקש בין המוח והלב, ההגיון והרגש ולכן לא יהיה לו שימוש נבון בכסף.

"בכל עת אוהב הרֵעַ, ואח לצרה יוולד" - הידיד האמיתי אוהב את הזולת בכל עת, בעת רווחה ובעת צרה. הידידות באה לשיאה בעת צרה - שהידיד האמיתי התמידי, נעשה בעת צרה לזולתו כמו אח, עם קירבת דם, כדי לעזור ולסייע לו בשעתו הקשה. ידיד האמת, נולד לזולתו בשעת דוחקו, כאח מסור הרוצה בטובתו.

"אדם חסר לב תוקע כף, עורב ערובה לפני רעהו" - אדם נמהר, חסר מחשבה לגבי העתיד, נותן ערבויות לחברו על-ידי תקיעת כף. הוא נותן ערבות בעד רעהו לפני המלוה כדי שיסכים להלוות לו. הבעיה היא, שאף אחד לא יכול לדעת אם הלווה יוכל להחזיר את חובו ואז ייאלץ העָרֵב לשלם מכספו והוא כבר לא יהיה כל כך רעהו, מה שיוביל לריב ומחלוקת להשלכותיהם. יש להיזהר ולא למהר לחתום ערבות מבלי לוודא שאכן הלווה מסוגל להחזיר את חובו.

"אוהב פשע אוהב מצה, מגביה פתחו מבקש שבר" - מי שאוהב פשע וחוסר מוסריות הוא גם אוהב לריב וסופו לפשוע בזולת בדרכו השלילית והלא מוסרית. מי אוהב לראות פגמים אצל הזולת, בעצם אוהב לריב כי חיפוש השלילה אצל האחר מביא לידי מריבות. מי ש"מגביה פתחו" - משמע, מקשה על אלה הרוצים להיכנס אליו או אל החברה אליה הוא משתייך, נוהג בגאווה ויוצר קרע ופירוד בחברה בין חלקי העם. בכך הוא מבקש וליתר דיוק מזמן לעצמו ולחברה שבר-אסון כפועל יוצא ממעשיו השליליים.

מסקנה:

עלינו להיות ישרים וכנים, אנשים אמיתיים המצדיקים רק את הראוי לכך! התבונה אינה נרכשת ונלמדת, אלא מולדת, מתנת שמיים. סיוע לזולת בשעה קשה, הוא דבר מבורך ואנושי שאינו כל כך מובן מאליו והוא מעלה את המסייע לדרגת קירבה של אח. יש להפעיל את הרגש והמצפון ולסייע ככל הניתן למי שצריך. יש להיזהר מאוד לפני מתן ערבויות לחבר. יש לבדוק היטב את השטח מבחינת היכולת, כדי שלא להגיע לריב ומחלוקת. יש להתרחק מן השלילה ולדבוק ולעסוק היטב בחיובי ובטוב.

פסוקים כ-כג

כ עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. כא יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל. כב לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם. כג שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט. (משלי יז, כ-כג)

לפנינו תקבולות בדבר מחשבה לא ישרה שסוֹפה רעה, אודות הכסיל שעצם קיומו עלי אדמות מסב לאביו עצבות, צער ויגון. לעומת זאת, ההדגשה בדבר חשיבות השמחה בחיים והשופט שאינו עושה עבודתו נאמנה.

"עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו יפול ברעה" - אדם הפכפך שאינו ישר לב, שמחשבתו עקומה ולא אמיתית וישרה, לא ימצא טוב אלא רעה בלבד כי הוא הולך בדרך השלילה. וכן המהפך בלשונו על זולתו שהוא למעשה עיקש לב שאינו אדם ישר, יפול ברעה שביקש לעשות לזולתו באמצעות תהפוכות לשונו לפי רצונו.

"יולֵד כסיל לתוגה לו, ולא יִשמח אבי נבל" - אב המוליד בן כסיל, מוליד תוגה ועצבות, צער ויגון לעצמו וגם לרעייתו, אם הילד. ברור שאביו של ילד נבל שהוא כסיל חסר תבונה, לא ישמח, כי בנו יגרום לו ולאמו בדבריו ובמעשיו רק יגון וצער.

"לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תיבש גרם" - השמחה השרויה בלב האדם, מקור המצפון והרגש, משפרת ומייפה את פניו באור ומרפאה את גופו. לעומת זאת, מצב רוח נכאים של דאגה ועצבות פוגעת במח העצם ומביאה לאדם רחמנא ליצלן מחלות. השמחה פועלת חיובית על מוחו של האדם ומחזקת המערכת החיסונית שלו. היא עוזרת להתגבר על בעיות קיימות או לצמצמן ואף למנוע מחלות שהן תוצר של עצב ודאגה.

"שוחד מחֵיק רשע יקח, להטות אורחות משפט" - השופט שאינו אמין ואיננו ישר, מועל באמון לא בוחל לחטוף במהירות, בלהיטות ובתאווה את שוחד מחיקו של הרשע המביא לו את השוחד. השופט, הנכשל בלקיחת שוחד ועוד בלהיטות, חוטא בהטייה אישית של מידת הדין וגורם לפגיעה בתדמית תפקידו ובציבור. נותן השוחד קרוי "רשע" כי הוא מכשיל את השופט וגורם לו להטות את המשפט לטובתו. כידוע לדאבוננו, קל ליפול בלקיחת השוחד ובנתינתו, כפי שראינו לעיל (בפס' ח'), שהשוחד בעיני בעליו הוא כאבן חן יקרה, הפותחת דלתות ל"הצלחה". הסיבה מופיעה כבר בתורה בפרשת "שופטים": "...כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים ט"ז/יט'). לכן, הנותן נקרא רשע, שהוא מכשיל אדם סמכותי ובעל תפקיד וע"י כך גם אנשים רבים אחרים. יש בכך גם משום "...ולפני עיוור לא תן מכשול..." (ויקרא י"ט/יד').

מסקנה:

היות שמחשבה רעה ולא ישרה מביאה רק רעה, עלינו להשתדל ולחשוב רק מחשבות טובות מתוך אמת ויושר. על האדם להתפלל היטב לה' שילדיו יהיו בעלי תבונה והגיון, שיביאו בדיבוריהם ובמעשיהם החיוביים נחת רוח להוריהם. יש להשתדל ולשמוח ולהגיע לידי מצב רוח חיובי תוך הערכת הדברים החיוביים שזכינו להם. שכן, השמחה יוצרת אווירה טובה ומסלקת את העצבות. אין להעלות על הדעת, בכל מצב, לתת או לקבל שוחד. יש לקבל את הדין מתוך אמת וצדק ולעשות מעשים טובים, בדרך הישר.

פסוקים כד-כח

כד אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ. כה כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ. כו גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר. כז חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת וקר [יְקַר] רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה. כח גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן. (משלי יז, כד-כח)

לפנינו, תקבולות בדבר החוכמה שהיא מנת חלקו של בעל התבונה, בן כסיל מביא צער וחוסר שביעות רצון מדיבוריו וממעשיו להוריו, בדבר הכורח והצורך של השופט במשפט להיות זהיר בפסיקתו, בדבר אופיו של האדם בעל התבונה.

"את פני מבין חוכמה, ועיני כסיל בקצה הארץ" - החוכמה נגישה וניצבת לעיני בעל התבונה, בכל שיחה הם יקלטו וילמדו דברים חדשים, כי הם תמיד מעוניינים ללמוד ולדעת עוד. החכם מרגיש שהוא מבין את החוכמה ויודע להשתמש בה וליישמה. לעומת זאת, הכסיל לא מסתכל במה שלפניו, אלא עיניו בקצה הארץ, משוטטות למרחקים. הוא לא חושב ומתמקד, אלא מחפש ומחפש, כי חסרה לו הבינה להתבונן ולראות את מה שלפניו כראוי. הוא מחפש תירוצים שונים כדי להצדיק את חוסר הלימוד והמעש שלו.

"כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו" - הבן הכסיל, חסר התבונה וההיגיון, גורם בדיבוריו ובמעשיו כעס וצער לאביו. בנוסף, הוא גורם להתמרמרות וחוסר שביעות רצון לאמו-יולדתו.

"גם ענוש לצדיק לא טוב, להכות נדיבים על יושר" - על השופט היושב בדין מוטלת האחריות להקפיד היטב ולהיזהר בפסיקתו כדי שלא יעניש את הצדיק שהוא הזכאי בדין, כפי שאסור לו להצדיק את הרשע. וכן שגם לא יכה את הנדיבים, הישרים והאמינים על יושרם. יש לשפוט בצדק ועל פי אמת מידה נכונה כל אדם ולא לפי מעמדו.

"חושך (חוסך) אמריו יודע דעת, וקר (יקר) רוח איש תבונה" - אדם שקול וחכם שאינו מרבה בדברים, הוא נבון היודע דעת - חכם. מי שמונע מעצמו דיבורים מיותרים ומפנה את עצמו ללימוד ועשייה רוחנית טובה, זוכה לפתח את המחשבה בכוון חיובי. זאת ועוד, אדם בעל אורך רוח שאינו מתלהב מכל דבר, קר מזג, הוא בעל תבונה - חכם ונבון. יחד עם זאת, אין הדבר אומר שתמיד צריך לשתוק, אלא יש לשקול בתבונה את צורת ההתבטאות ואת העיתוי המתאים.

"גם אוויל מחריש חכם ייחשב, אוטם שפתיו נבון" - גם אדם חסר דעת ומוסר השותק ולא מגיב, עשוי לעתים להיחשב כחכם בעיני הבריות. וכן, גם מי שסותם וסוגר שפתיו, כדי שלא ייצאו מהם דיבורים לא נאותים, אף הוא עשוי להיחשב בעיני הבריות לאיש נבון, לעומת האווילים שאומרים כל העולה על רוחם מבלי להפעיל שיקול דעת ולכם טיפשותם מתגלה במהרה לעיני כל.

מסקנה:

האדם שזכה מאת ה' להיות נבון, יודע להשתמש בחכמה באמצעות תבונתו וליישמה, כראוי וכיאות. על ההורים להתפלל בכוונה ולכוון את ילדיהם לחשיבה נכונה ונבונה מתוך חינוך מוסרי-ערכי. יש לבחון כל מקרה לגופו ולהסיק מסקנות צודקות כדי להצדיק ולזכות את הזכאי, הן במשפט והן בחיי היומיום. ביסוד התבונה והחכמה, פחות לדבר ולא להתלהב מכל דבר. להפעיל שיקול דעת ולעשות מלאכה נאמנה. השתיקה כתגובה, טובה גם לאנשים שאינם בעלי תבונה ומעמידה אותם כחכמים ונבונים בעיני הבריות.

<< · אברהם גוטליב על משלי · יז · >>