פתיחת התפריט הראשי

פסוק א

מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (משלי א, א)

כותרת הספר מציינת שלפנינו דברי החכמה לחיים נאותים של שלמה המלך, שעליו נאמר: "ויחכם מכל האדם… וידבר שלושת אלפים משל" (מלכים א', ה'/יא-יג'). משלי החכמה מהווים הדרכה נאותה ויעילה לאדם עלי אדמות ועוסקים באדם, תכונותיו ומידותיו. הדוגמה האישית החיובית מהווה נדבך יסודי לכל דבר ובמיוחד ליחסים נאותים בין אדם לחברו במישור הקרוב של רעהו ובין אדם למקום – הקב"ה. הכותרת מדגישה שהמשלים שלפנינו הם של שלמה המלך, בנו של דוד המלך, מלך ישראל, במשמעות כל ממלכת ישראל המאוחדת: יהודה וישראל טרם פילוגה. יתר על כן, המשלים שווים לכל נפש והועדו לכולם, ללא הבדלי מעמדות וכישורים. המסר שלפנינו הוא אחדות: דוד מלך כל ישראל, והמשלים נועדו לכל עם ישראל.

פסוקים ב-ז - תכלית המשלים ומטרתם

ב לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה. ג לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים. ד לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. ה יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה. ו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם. ז יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ. (משלי א, ב-ז)

לפנינו 6 מטרות חינוכיות, פדגוגיות ודידקטיות של משלי שלמה לחיים נאותים. מטרת המשלים, משלי החכמה, ותכליתם כדלהלן:

א. "לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה" – שלומדי הספר ידעו את חכמת המוסר כדרך הכוונה לפעילות חיובית ולהבין היטב לעומקם של דברים, דברי חכמה שיסודם בבינה – הבנה מתוך התבוננות ועיון מעמיק.

ב. "לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומשרים" – ללמוד כיצד להתנהג בעתיד לאחר הפקת לקחים והסקת מסקנות מתוך הבנה אמיתית – מציאותית. וכן, לעשות משפט צדק – קביעה אמינה וישרה תוך יישומה בהתנהגות נאותה בדרך עשיית הישר והטוב.

ג. "לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה" – להקנות לצעירים, חסרי הניסיון, שהם קלים להתפתות למידות רעות, עורמה – פיקחות וזהירות. וכן, לתת לנער שהוא קל פיתיון ורץ לעשות כל דבר מבלי לבדוק היטב ובאופן יסודי קודם לכן, שיקול דעת ומזימה במישור החיובי, כפי שמסביר המאירי: עצה ומחשבה.

ד. "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה" – המשלים נועדו לא רק לפתיים, אלא גם לחכמים, חכמי הלב: החכם ישמע את משלי החכמה ובזכות ידיעותיו הברוכות יוסיף לקח נוסף – הסקת מסקנות מעמיקה יותר מזו שכבר יש לו. וכן, הנבון – בעל השכל וההבנה, ישיג תחבולות שהן מחשבות מעמיקות וחריפות במישור החיובי. החכם הנבון יחכים יותר ויותר בהבנת החיים.

ה. "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" – תכלית המשלים היא להבין משלי חכמה נוספים ומליצות שהן במישור החיובי אמרי נועם – אמרות הערבות לאוזן ומדברות ללב האדם ליישמן כפי שמבאר המאירי. דברים אלה הם דברי חכמים וחידותם – דברי חכמים הנאמרים מתוך ידע רב, הבנה ושיקול דעת. וחידותם – שהם מחודדים וברורים בלשונם ובתכנם.

ו. "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אווילים בזו" – תכלית המשלים היא לדעת, להעריך היטב ולהוקיר את יראת ה' כדרך חיים נעלית ומשובחת. יראת ה' היא יראת שמיים – אמונית, המהווה את ראשית הדעת – את הבסיס לקניין הדעת וההבנה. יראת ה' כראשית הדעת נקנית על ידי חכמת המוסר. מטבע הדברים האווילים – חסרי הדעת והלב, נטולי ההבנה הבסיסית, בזו לחכמה ולמוסר. לכן, המשלים שלפנינו לא נועדות להם. השאיפה היא שישנו את דרכיהם ויציגו מוכנות ללמוד ולהבין.

פסוקים ח-ט

ח שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. (משלי א, ח-ט)

"שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" - במלים אלה פונה המורה המלומד, שמבין עניין בחינוך ערכי, לתלמידו הצעיר. הפניה נאמרת בשני מישורים: פעיל וסביל- עשה ולא תעשה. המורה כמחנך נוקט בגישה פדגוגית דידקטית ומקרב אליו את תלמידו ורואה אותו כבנו. הפניה היא בלשון המקרבת: "שמע בני מוסר אביך", אתה בני, תלמידי היקר, הקשב היטב כעצה טובה ל"מוסר אביך" – לדברי ההדרכה והתוכחה של אביך. שהרי, מטרת התוכחה היא לשמור על מסגרת חינוכית ערכית בהתנהגות ראויה והולמת. האבא אמור להיות איש המוסר המלמד בדברי נועם את ילדיו מה לעשות וכיצד ומה לא. כעת עובר המורה לתפקיד האמא בבית שמטבע הדברים רואה את הילד בצעירותו, יותר מהאבא: "ואל תיטוש תורת אמך" – לפנינו מעבר מפניה אקטיבית (פעילה) שמע למוסר אביך והתנהג בהתאם, לפעולה פסיבית (סבילה): אל תעזוב ולו לרגע קט את תורת אמך. כלומר: בעוד שהאבא מדריך את הילד תוך עיון ביקורתי במעשיו, תפקיד האמא לתת לו את הסיבה תוך הקניית הוראה נכונה – הדרכה הולמת להתנהגות מתוך מידות טובות ודרך ארץ. על הילד לשמוע, להפנים וליישם תוך ציות לדברי אביו ולהדרכה המעשית לערכיות מוסרית של אמו.

ההבדל בין "מוסר אביך" ל"תורת אמך" מבחינה יישומית – שלמוסר מספיקה השמיעה וההקשבה שתביא ליישום הדברים הדרושים ואילו ההוראה המתקנת היא למעשה הוראה המכוונת של האם כדרך חיים ובה יש להתמיד כל הזמן. שהרי הסקת מסקנות היא מידי פעם ולא כל הזמן, בעוד שהוראת האמא לבנה כדי לחיות ולהתנהג, זה כל רגע ורגע שהוא מצוי במחיצתה. החינוך אפוא מתחיל בבית! כהדגשת המורה החכם. ניתן לראות את הפניה הכפולה הזו כנמענת לשני ההורים גם יחד.

מעניין שכבר בימי הביניים קבע זאת רבנו סעדיה גאון, מגאוני בבל (882-942) שתרגם את המקרא לערבית שהיא לשון המדינה כדי לעשותו ספר נח לכל אדם ואדם באשר הוא, לרבות לא יהודים. הוא מפרש את פסוקנו כך: "דרך העברים לייחס שני דברים לשני בני אדם והכוונה שהם יחד… שניהם מתייחסים אל האב ואל האם… שמע בני אל מוסר אביך ואמך ותורתם אל תיטוש". פירוש זה מציב יחד את ההורים כזוג אחדותי, המחנך את ילדיו באותו מישור חינוכי-ערכי.

הפסוק הבא נותן בדרך משל את הסבר המורה לעצתו הטובה לתלמידו בפסוק הקודם "כי לוויית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" (משלי א'/ט'). המורה מסביר לתלמידו יקירו, שהוא אחראי לחינוכו מחוץ לבית. שמיעתך הנאותה תוך ציות מעשי למוסר אביך תוך אי נטישת והתמדה ויישום תורת אמך, הם חלק בלתי נפרד מחייך כקישוט המוסיף חן ונוי למתקשט בו. מוסר האבא ותורת האמא הם כמו לוויית חן – תכשיט של ראש – המוסיף חן ונוי למתקשט המתהדר בו וכמו ענקים לגרגרותיך – שרשרת של חרוזים של כסף וזהב, אבן יקרה וזכוכית, שעונדים אותה על הצוואר. מדובר בקישוט רוחני המעלה את דרגתו של הילד ברבים בזכות התנהגות טובה. התכשיטים כמובן מיועדים לנשים אבל באופן צנוע והולם. הפניה לבן בחלק הקודם, מצד המורה מיועדת גם כפניה לבת התלמידה מצד מורתה. כשם שהתכשיט נותן לאשה נוי וחן בעיני עצמה בכל מקום תוך העלאת הדרגה הפנימית ודימויה העצמי, כך גם מוסר אביך ותורת אמך בחלק אינטגרלי (בלתי נפרד) של חינוך הבית בעיצובו הבסיסי של דמות הילד בהתנהגות נאותה מתוך מידות טובות דרך ארץ ויראת שמים.