אברבנאל על ויקרא כג

<< · אברבנאל · על ויקרא · כג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' וגו' עד בחדש השביעי באחד לחדש וגו'. ויש בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' אם היה השבת מכלל המועדים אם לא. ואם הוא מכללם ולכך בא בפרשת המועדים. למה זה אחרי זכרונו חזר לומר שנית מועדי ה' והיה לו לזכור הפסח מיד אחרי השבת כדרך שאר המועדים זה אחר זה ולא יבדיל בין השבת וביניהם בפסוק אלה מועדי ה' גם שבסוף הפרשה אמר אלה מועדי וגו' מלבד שבתות ה' וזה מורה שאין השבת מכלל המועדים ואם אינו מכללם יקשה למה נזכר כאן עמהם ומה ענין אמרו עוד אלה הם מועדי כי הוא כפל מבואר גם שכל דברי הפרשה באו בלשון שלישי המדבר והמאמר הזה בלבד בא בשמו יתברך כמדבר בעדו. ורש"י סבר שאין השבת מכלל המועדים ושבא לדרוש שכל המחלל את המועדים כאלו לא קיים את השבת ודרך דרש הוא. והרמב"ן כתב שאין השבת מהמועדים אבל שהקדימו הכתוב להודיע כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בו אוכל נפש. והטעם הזה אינו מספיק כי גם שיסמך השבת למועדים מאותו טעם לא היה ראוי שיבא מועדי ה' לפניו וגם לאחריו:

השאלה הב' למה לא זכר בשבת הקרבן שיקריבו כמו שאמר בכל אחד מהמועדים והקרבתם אשה לה' ולמה לא אמר כן בשבת:

השאלה הג' למה לא אמר בשבת בעצם היום הזה כמו שאמר בכל אחד משאר המועדים ואם היה ענין בעצם היום הזה שלא ידחה מיום אל יום אבל בעצומו של אותו יום יהיה למה לא אמר כן בשבת:

השאלה הד' למה במצות הפסח לא אמר וידבר ה' אל משה לאמר כמו שאמרו בכל אחד משאר המועדים. והנה חג הפסח הוא הראשון שבמועדי ה' ולמה לא נאמר בו דבור בפני עצמו:

השאלה הה' באמרו בי"ד לחדש בין הערבים פסח לה' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות. והנה הפסח על מצות ומרורים יאכלוהו ולכך יהיו בהכרח שניהם המצה והפסח ביום אחד ובשעה חדא:

השאלה הו' למה לא נאמר בפסח שבתון כמו שנאמר ביום תרועה ובחג הסוכות כי עם היות שאמר בהם כל מלאכת עבודה לא תעשו אמר הכתוב בהם שבתון. ומה ענין פסח לה' והוא לישראל:

השאלה הז' למה לא אמר בפסח בעצם היום הזה כמו שאמר בחג השבועות וביום הכפורים ויהיה מה שיהיה מאמר בעצם היום הזה אין ספק שהיה ראוי שיאמר בפסח כמו שנאמר בחג השבועות וביום הכפורים:

השאלה הח' למה לא אמר בפסח עצרת כמו שאמרו בחג הסוכות. והנה בסדר ראה אנכי אמר בחג המצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך ולמה אם כן לא נאמר כאן בו עצרת:

השאלה הט' למה לא נאמר בפסח חקת עולם לדורותיכם כמו שנאמר בשאר המועדים וגם אמר בהם בכל מושבותיכם ובהיות חג הפסח לדורות בארץ ובחוצה לארץ שחקת עולם ובכל מושבותיכם מורה על נצחיות המצוה:

השאלה הי' איך אמר בעומר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם והנה אין מצות העומר נוהגת בחוצה לארץ ולא יתכן לומר בו כן:

השאלה הי"א למה בשבועות נאמר בו לשון שבת ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת והיה ראוי לקראם שבוע ושבועות ולא שבת:

השאלה הי"ב היא בקרבן העומר מדוע היה כבש אחד בלבד והנה קרבן מוסף פסח היה בכל יום ז' כבשים וקרבן חג השבועות שהיתה מנחה חדשה היתה ז' כבשים ופר אחד מלבד החטאת והשלמים ולמה אם כן היה קרבן העומר כבש אחד בלבד משונה מכל הקרבנות:

השאלה הי"ג במנחת קרבן העומר שהיתה משונה מכל מנחות הקרבנות כי בכל הקרבנות היה עשרון אחד סולת לכבש האחד ובזה הקרבן היו שני עשרונים לכבש הזה האחד מהעומר. גם היתה המנחה הזאת כלה אשה לה' בלי קמיצה ואזכרה מה שאין כן שאר המנחות ועם כל זה היה נסכו רביעית ההין יין ככל שאר המנחות בשוה:

השאלה הי"ד באמרו תספרו חמשים יום. וידוע שאין אנו מונין חמשים יום כי אם עד יום תשעה וארבעים אמנם יום חמשים אינו נמנה:

השאלה הט"ו למה צותה התורה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים כי אם אמר מושבותיכם על הדורות אין הקרבן ההוא נוהג כי אם בארץ ואם בא לשלול שלא הביאום מחוצה לארץ הנה אמר בתחלת הפרשה כי תבואו אל הארץ גם כי הבכורים לא אמר הכתוב ממושבותיכם תביאו ולמה אם כן אמרו במקום הזה:

השאלה הט"ז באמרו חמץ תאפנה ולמה צוה יתברך שיהיה הלחם הזה הנקרב חמץ בהיות כי כבר הזהיר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה':

השאלה הי"ז למה לא נתנה התורה טעם לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו כמו שנתן בחג הפסח ובחג הסוכות וביום הכפורים הטעמים שבעבורם נצטוו ישראל עליהם:

השאלה הי"ח למה בכל אחד מהמועדים אמר לבד אשה ה' בכלל מבלי ביאור מה יהיה האשה והקרבן ההוא אמנם בחג השבועות בלבד זכר קרבנו בפרטיו ושינה בו הסדר שנהג בשאר המועדים:

השאלה הי"ט מה ענין האשה הזה הנזכר כאן בכל אחד מהמועדים ואם הוא קרבן מוסף כדעת המפרשים למה זכר הכתוב כאן שהיה בשנה השנית לצאתם ממצרים ובפרשת פנחס בשנת הארבעים זכר המוספים הנקרבים בהם והיה ראוי שיזכור זה וזה יחד כיון שזכרם מכוין לזה כמ"ש אלה מועדי ה' להקריב אשה וגו':

השאלה הכ' באמרו ובקצרכם את קציר ארצכם וגו' כי הנה הפרשה הזאת באה לזכור מועדי ה' ומצות ובקצרכם אינה מכלל המועדים ולמה נכתבה כאן:

השאלה הכ"א למה לא אמר בחג השבועות שבתון כמו שאמרו בחג הסכות וביום תרועה ואם היה שבתון נאמר על איסור מלאכה הנה כל המועדים שוים בזה ולמה אם כן אמר שבתון בקצתה ולא בקצתם:

השאלה הכ"ב למה לא אמר בחג השבועות וידבר ה' אל משה לאמר ונסמך על העומר והנה בשאר המועדים בא הדבור על כל אחד מהם:

השאלה הכ"ג למה לא אמר בחג השבועות עצרת כמו בחג הסכות כי אם היה הכונה בעצרת איסור מלאכה היה ראוי שיאמר בו ככל המועדים:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משה וגו' ואמרת אליהם מועדי ה' עד בחדש השביעי. אחרי שצוה יתברך לכהנים שיזהרו בקדושתם וכבודו שלא יטמאו אל המתים בפרשה הראשונה מזה הסדר, ושהכהן שיהיה בעל מום לא יגש להקריב קרבן בפרשה השנית. ושהכהן בהיותו טמא לא יאכל בקדשים בפרשת השלישית. ושלא יקריבו על המזבח קרבן שיהיה בו מום בפרשה הד', וששור או שה עד שבעת ימים לא ירצה לקרבן אשה לה' בפרשה הה'. ואמר בסוף פרשיות אלו ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל שלא יהיה כבודו מחולל בתוכם וסמך לזה ענין המועדים שיבאר לבני ישראל הזמנים שיכבדו השם בהם בזכרון נפלאותיו כי על כן צוה יתברך במועדים כדי שישמחו ויחוגו בהם ויתקבצו כל הזכרים לעלות ולראות לפני ה' ולהשתחוות נגד מקדשו ולהרבות בצדקה ומתנות לאביונים ולשמח כהני השם וכל זה לזכר ולראיה שהאלוה יתברך משגיח על עמו ונחלתו ולכך צוה למשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' מקראי קדש רוצה לומר דבר אל בני ישראל שיתקבצו לשמוע ולבאר להם מועדי ה' כל אחד בפני עצמו לפי שהיה ענין המועדים תלוי במהלכי השמש והירח וצריך עבור השנים שיעשו חכמי ישראל והדבר מסור לבית דין הגדול יודעי העתים. לכן אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש כי הנה כפי קריאתם תהיה קדושתם והם היו מצווים להשמיע כרוז גם לשלוח בכל גבול ישראל שלוחים להודיעם מועדי ה' וע"כ היו מקראי קדש אותם המועדים שבית דין הגדול יקראו ויפרסמו שהם קדש כי לא יתכן שכל איש ישראל יסמוך על ראשית הלבנה ויעשה חג לעצמו שלא תהיה תורת ה' אחת כי אם רבות כפי עדות כל איש כמו הקראים היושבים במצרים אינם עושים יום הכפורים ביום שעושים בקושטאנטונ"א. והיושבים בדמשק ובירושלם ג"כ בלתי מסכימים לא עם אלו ולא עם אלו כי כל אחד בודה חג מלבו ותהי האמת נעדרת. לכך מסר יתברך הדבר הזה לבית דין הגדול ובזה לבב ישראל כאחד יעבדו את האלהים. ואמנם אמרו עוד כאן אלה הם מועדי נראה שאינו חוזר למועדים אשר זכר אבל הוא נמשך למה שאחריו לענין השבת. יאמר שיספר ויודיע לבני ישראל מועדי ה' אשר הם תלוים בקריאתם כי הנה אמר זה כדי להבדילם מהמועד האלהי שאינו תלוי בקריאתם והוא שבת ולזה אמר אלה מועדי ה' ששת ימים כאלו אמר אבל מלבד המועדים שתלויה קריאתם בחכמים ובבית דין הגדול יש מועדים אחרים אלהיים שאינם תלויים בקריאתם והם שבתות ה' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון והוא באמת מקרא קדש וכל מלאכה לא תעשו בו לפי ששבת הוא לה' רוצה לומר ששבת ביום הזה במעשה בראשית וינהג זה בכל מושבותיכם בארץ או בחוצה לארץ כי תמיד היום ההוא קדש לה' אע"פ שישראל לא יקדשו אותו. הנה אם כן אמרו אלה הם מועדי אינו הודעה כי אם ביאור ונתינת צורך למה אמר למעלה אשר תקראו אותם לפי שהמועדים מהם אלהיים בלבד כמו השבת שהוא זכר למעשה ה' כי נורא הוא בחדוש עולמו ולכך אמר אח"ז מלבד שבתות ה' ואמר בלשון מדבר בעדו אלה הם מועדי ומהם מיוחסים לישראל כפי מה שצוו עליהם על החסדים שהגדיל השם לעשות עמהם וכפי זה מה שהובא כאן ענין השבת היה אגב גררא כי לא הובא הנה להיותו מהמועדים אלא להבדילו מהם. והותרה בזה השאלה הא'. ולפי שלא בא השבת מכוון לעצמו לכן לא זכר בו קרבנותיו כי הם נזכרו במקומות אחרים. ולא נאמר בו בעצם היום הזה לפי שלא בא מזמן לזמן מהשנה כי אם מהקף להקף כל שבעת הימים גם. שהשבת קדושתו אינה מפני דבר שנתחדש ביום השבת הפרטי ההוא אלא לזכרון שבת בראשית. והנה יאמר בו שבת שבתון כמו שנאמר ביוה"כ ובשאר המועדים נאמר שבתון בלבד סבתו אצלי לפי שבמועדים שהמלאכה אסורה בהם נסתפק הכתוב לומר בלבד שבתון שהיא שביתת מלאכה. ולא אמר בהם שבת שבתון. לפי שמלאכת אוכל נפש מותרת בהם. אבל ביום השבת וביוה"כ שהם אסורים במלאכה וג"כ באוכל נפש אמר בהם מפני זה שביתה מכופלת שבת שבתון והענין שתהיה שביתה שלימה לגוף מכל מיני המלאכות ואוכל נפש ג"כ לנפש כי שם ינוחו הנשמות הטהורות במושגותיהם. שזה גם כן מורה מאמר שבת שבתון כמו שאזכור ולפי שהאריך הכתוב בזה להבדיל השבת מהמועדים חזר לענינו אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם רוצה לומר שיהיו קרואים על ידי בית דין וחכמי העבור. והותרו בזה השאלות הב' והג':

והנה התחיל בחג הפסח כי הוא הקודם בזמן וגם בסבה לשאר המועדים וצדקו דברי הרמב"ן שכתב שבא דבור מיוחד לכל מועד מאלה לפי שחדש בו הכתוב כאן דברים שלא נכתבו עדיין בתורה. ואומר אני שמזה הטעם לא בא כאן במצות הפסח דבור בפני עצמו לפי שכבר צוה יתברך עליו בשלמות גדול בסדר בא אל פרעה ובשאר המקומות ולא נתחדש בו כאן דבר ולכך לא עשה כאן בזה המועד כי אם זכרונו לבד והותרה בזה השאלה הד'. ולזה עצמו לא נאמר בפסח חקת עולם לדורותיכם לפי שכבר נאמר זה במקום הנזכר כאשר צוה על הפסח והותרה השאלה הט'. ואמרו בין הערבים פסח לה'. אין הכוונה שאז יאכלו את הפסח כי הפסח אינו נאכל אלא בלילה. אבל פירושו שביום י"ד ישחטו את הפסח בין הערבים לשם ה' ותהיה אכילתו בלילה שהוא התחלת היום הט"ו כי אז בלילה ההוא תהיה אכילת הפסח ועל מצות ומרורים יאכלוהו והותרה בזה השאלה הה'. ואתה תמצא שבשבת אמר שבת לה' ובפסח פסח לה' ובחג הסוכות חג ה' שבעת ימים תחוגו את חג ה'. והסבה בזה כלו היא להזהיר שלא יעשו חגיהם ומועדיהם לשבעה ולמכסה עתיק ולא לעבודת הככבים כי הנה לא נשבות בשבת מעמל ימי השבוע ולא לכבוד כוכב שבתאי אלא שבת לה' מפני שהוא שבת וינפש במעשה בראשית. וכן לא יחוגו את חג הפסח להתענג בימי האביב או מפני שנכנס השמש במזל טלה אלא פסח לה'. מפני שפסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים וכן חג המצות לה' מפני שבחפזון הוציאם ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. וכן חג הסכות לא יעשו להתענג ברוב הטובה שיאספו מן השדה ולא להכנס השמש במזל מאזנים אלא להיותו חג ה' שהוליכם במדבר וענן כבודו עליהם ולשבח ולהודות לשמו על אסיפת תבואותיהם כי ממנו הכל וברכתו היא תעשיר. ולזה אמר בכלם קדש יהיה לכם שיהיו קדושים בנפשותם ובמועדים ההם לזכור מעללי יה ונפלאותיו אשר עשה והודיעתם התורה שביום הראשון מחג הפסח יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיכריזו ויקראו אותו לקדושה וכל מלאכה לא יעשה בו רוצה לומר כל מלאכה שהיא עבודה להוציא אוכל נפש וכן זכר היום השביעי כי הנה היום הראשון זכרון יציאתם ממצרים והיום השביעי זכרון לקריעת ים סוף. ובאמצעיתם אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים להגיד שעם היות איסור המלאכה לבד ביום הראשון וביום השביעי הנה האשה והקרבן ינהג כל שבעת הימים. והאשה הנזכר כאן במועדים כתבו המפרשים שהם המוספים. ואינו נכון בעיני כי הפרשה הזאת לא באה כי אם לבאר הימים האסורים למלאכה והמקודשים לכבוד הגבוה ואיך יאמר בהם והקרבתם אשה לה' אם עדיין לא פירש האשה. ולכן היותר נכון הוא שאמר בכל אחד מהמועדים והקרבתם אשה על התמידין הנקרבים בכל יום שכבר צוה עליהם בסדר ואתה תצוה. כלומר שגם במועדים יהיו נזהרים בקרבן התמיד כמו בימי החול כי הוא האשה הנבחר. אבל המוספים לא נצטוו עד שנת הארבעים מפני הסבה שאבאר בסדר פנחס בג"ה. ואמנם למה לא אמר בחג המצות שבתון ולא בעצם היום הזה. הוא ששבתון נאמר בעצם וראשונה על מנוחת הנפש ושמחתה וזה יצדק במועדים שיש מנוחה בהם ולא טרדת הלב בעניני העולם הזה כיום תרועה ויום הכפורים מפני הענין הנרצה בהם וכן בחג הסוכות להיותו זמן שמחה ובלתי טרדת הנפש בעבור אסיפת התבואות, אמנם בחג הפסח שלב האדם טרוד ומחשבותיו רבות על תבואתו אשר הוא בשדה וחייו תלוים לו מנגד ובעבור שאין בו כי אם זכרון ליציאת מצרים ואין במועד הפסח מפני זמנו מנוחה ושביתה לכן לא אמר בו שבתון כי עם היותו אסור במלאכה הנה נפש האדם טרודה בעבור תבואתו אשר בשדה ואין לו אם כן שבתון נפשיי עד שמפני זה צוה יתברך בסדר ראה אנכי שבחג הסוכות ישב אדם בירושלם כל שבעת הימים להיות נפשו כבר במנוחה ובחג הפסח שתבואותיו עדין בשדה לא צוה כן ואמר ופנית בבקר והלכת לאהליך וכן לא אמר בפסח בעצם היום הזה לפי שהוא הלשון הנאות למועד שביומו הפרטי יתחדש דבר בעצם מה שאין הפסח כן שאין עצומו של היום ההוא מחדש דבר כי אם זכרון העבר. וכן לא אמר בפסח עצרת לפי שהוא מלשון עצור עצר ה' אם תעצרני לא אוכל בלחמך. ובעבור שהיה היום השביעי מחג הסוכות נעצר האדם בירושלם לחוג ולשמוח נקרא עצרת ולא נקרא כן השביעי של פסח לפי שלא היה נעצר בו בירושלם כל שבעת ימי חג המצות כמו שהיה בשבעת ימי הסוכות. האמנם בסדר ראה אנכי אמר בשביעי של פסח עצרת לה' אלהיך להגיד שבאיסור חמץ וענין המצות ישמור גם כן היום השביעי מהחג ולהיות העוצר בזה לא לשבת בירושלם כי אם לשמור חג המצות גם היום השביעי לכן אמר שם עצרת לה' אלהיך אבל כאן לא היה מדבר מזה כי אם מהיותו עצור בירושלם ולכן מזה הצד אמר עצרת בחג הסוכות ולא אמר בחג המצות הנה הותרו במה שפירשתי שלש שאלות הו' והז' והח'. ואחר שצוה על חג המצות צוה גם כן על חג השבועות לפי שהיה זמן זה החג תלוי בעומר והספירה בסופה התחיל לצוות עליו, ובעבור שהיתה מצות העומר תלויה בארץ אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה רוצה לומר בעבור שאתם תזכו ותבואו אל הארץ וזרעתם אותה ותקצרו את קצירה אני מצוה שתביאו את העומר ראשית קצירכם אל הכהן ושם עומר היא מלשון וחצנו מעמר והוא חבור שבלים שיבא מהם עשירית האיפה שהוא מדת העומר וצוה שזה יהיה ראשית קצירם לפי שהיו בכורי השעורים לה'. ואפשר לפרש כי תבואו אל הארץ שאחרי שיבואו אל הארץ ויכבשוה ויזרעו אותה ויקצרו את קצירה אז ינהגו המצוה הזאת מהבאת העומר. ומפני זה כשנכנסו ישראל לארץ אכלו ממחרת הפסח מצות וקלוי ולא עברו על המצוה הזאת לפי שעדין לא כבשו את הארץ ולא היה להם קציר שעורים בשדה ולא חלה אם כן המצוה הזאת עד כבוש וחלוק, ואמר והבאתם עומר. להגיד שיביאו את העומר משל צבור. ולפי שהשעורים בעת הקצירה לא תפול בהם השערה. ראוי לפרש העומר הנזכר כאן שהוא אלומה אחת משעורים שיצאו ממנה בהשערה טובה עומר עשירית האיפה, ולכך אמר והניף את העומר שהוא כמו ושכחת עומר בשדה. ואמר ראשית קצירכם מהחל חרמש בקמת השעורים שזה יהיה על הרוב בארץ כנען אחרי התקופה של ניסן והוא חדש האביב מעת כניסת השמש בראש מזל טלה בצד צפון. ואף שיקצרו האביב של שעורים קודם זמן זה לא היו מניפים את העומר כי אם ממחרת השבת וההנפה היתה מעלה ומוריד מוליך ומביא לששת צדדי העולם להראות כי לה' הארץ ומלואה. ואמר לפני ה' ממחרת השבת. להגיד שתהיה ההנפה באהל מועד ויהיה להם לרצון לפני האלהים. או יאמר שהכהן המניף את העומר יהיה לרצונכם רוצה לומר הכהן שיבחרו וירצו בו לאותה ההנפה. ואמנם אמרו ממחרת השבת המועד הראשון של פסח נקרא שבת כמו שנקרא יום תרועה שבתון. ולהיות היום הראשון של פסח ראש למועדים נקרא היום ההוא מחג הפסח השבת בה"א הידיעה כי בו שביתת המלאכה הראשונה שבמועדים ואין לפרש המחרת השבת כדברי הקראים הטועים שהוא ממחרת שבת בראשית כלומר היום הראשון מהשבוע שיבא אחר הנפת העומר וכן וספרתם לכם ממחרת השבת שמשם תהיה הספירה. לפי שהרי נאמר מהחל חרמש בקמה שהיא מאיזה יום שיהיה מהשבוע שיזדמן וכן נאמר וספרתם לכם ממחרת השבת ואיני יודע מאיזה שבת אלא פירש ואמר מיום הביאכם את עומר התנופה שמזה היום יתחילו לספור שבעה שבועות תמימות שהם חמשים יום מיום ההבאה כמ"ש מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ואם היה ראשית הקציר מהחל חרמש עד"מ ביום השני מהשבוע ומאז לא יתחילו לספור עד ממחרת השבת יעברו אם כן ששה ימים ועוד שבע שבועות ולא יהיו אם כן כלם חמשים יום בחג השבועות אלא חמשים ושש ימים ואם לא תהיינה תמימות עד ממחרת השבת השביעית של תחלת חרמש שיזדמן ביום הששי לא יעלו ימי הספירה לחמשים יום אלא לארבעים וארבע ימים לכן אין לנו לזוז מדברי הקבלה הקדושה שקבלו הראשונים ממשרע"ה כי הם ידעו דרך ה' שממחרת השבת הוא יום ששה עשר בניסן והנה נקרא יום חמשה עשר שהוא היום הראשון של פסח שבת מפני שהוא היום ששבתה בו המלאכה מהמועדים ולמה יקשה עלינו לקרא המועד הבא בדרך שביעיות שבת והנה השמיטה נקראה כן לזה הטעם בעצמו בשם שבת. והחכם אמר למלך הכוזר במ"ג מספרו טעם אחר בזה וגם נכון הוא ואין אנו צריכין אליו בזה המקום. והנה מה שאמר בעומר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם לא בא להגיד שינהג מצות העומר גם בחוצה לארץ אבל הוא לענין איסור אכילת החדש עד הבאת העומר שהאיסור ההוא נוהג גם בחוצה לארץ והותרה בזה השאלה הי'. וכן השאלה הי"א הותרה ממה שפירשתי. ולפי שלא יביאו השעורה לבדה להקריבה לגבוה צוה יתברך שיביאו עמה קרבן כבש אחד ומנחתו שני עשרונים סולת. ומה שיראה לי מזה הקרבן בדרך הסברא הוא כי הנה צוה יתברך על קרבן העומר להיותו בכורי קציר השעורים שכל הבכורים יובאו בית ה' וגם כן לרמוז שכל ישראל היו בצאתם ממצרים כבהמות ולכך היו קרבנם אזי שעורים. והנה בימי הפסח היו מקריבים בכל יום שבעה כבשים כנגד ימי החג שהיו שבעה כי היו כבשי הקרבן כמספר ימי החג להיות כלם שוים במצות איסור החמץ שלכך נקרא חג המצות. ומפני שביום הראשון מהחג היה נקרב העומר שהוא דבר מיוחד ליום ההוא בלבד ואינו כן בשאר ימי החג. לכן צוה יתברך שיקריבו בו על ענין העומר כבש אחד לרמוז אל העומר שהיה אחד ואל היום הראשון מהחג שהיה אחד. ומפני שהיה קרבן השעורים גרוע כדי שלא יחשב שבזה קרבן ה' נבזה הוא צוה שיביאו עמו שני עשרונים לחם סלת הבא בשאר הקרבנות עם הכבשים ושתהיה כל המנחה ההיא אשה לה' לא לבד קמיצה ואזכרה אלא המנחה כלה להגיד שאף שהיה העומר גרוע משעורים הבא עם הכבש הרומז לישראל שהוא שה פזורה מנחתו טובה ונקיה וכפולה כי בקרוב יבואו לקבל את התורה. גם נוכל לומר שהיה התוספת הזה להיותו סימן ברכה בתוספת התבואה ואין ספק שגם היה התוספת בשמן לבלול וזה טעם הקרבן הזה. והותרו במה שפירשתי השאלה הי"ב והי"ג. ואמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו להגיד שיהיה אסור לאכול מן השעורים החדשים לא לחם אפוי ולא קלי שהוא קמח של שעורים שנתיבשו בתנור ולא כרמל שהם השעורים הרכים הנמללים כי דבר מזה אין ראוי שיאכלו עד הקריבם את קרבן אלהיהם שהוא העומר והכבש ומנחתו ונסכו. וצוה יתברך שאחרי הבאת עומר התנופה יספרו בני ישראל או ב"ד מן הימים שבע שבתות שכל שבת תמימה היא שבעת ימים שלמים כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת ונמצא שבע שבתות תמימות הן רק שבעה שבועות ימים שהם מ"ט ימים ומחרתו יום חמשים שהוא יום ששי לחדש השלישי. וזכר שתהיה התחלת הספירה ממחרת השבת מיום הביאם את העומר שהנה נקרא שבוע כאן בשם שבת כמו השמיטה כי כל שנה שביעית תקרא שבת לזכרון היום השביעי שהוא שבת בראשית ולכך אמר כאן ממחרת השבת שלהיותו התחלת שבעת ימי החג נקרא שבת ועל שמו אמר שבע שבתות. ואמר ממחרת השבת השביעית. ואמר תספרו חמשים יום, ואין הכונה שיספרו גם כן יום החמשים. אבל פירוש הכתוב כך הוא עד ממחרת השבת השביעית תספרו שהם מ"ט ימים. וחז"ל אמרו חמשים יום. והקרבתם מנחה חדשה לה' רוצה לומר שביום החמשים יביאו קרבן חדש כלומר מחדש על התמיד הנהוג. ולזה בא במלת תספרו טרחא שמבדיל בינו ובין חמשים יום. והותרה בזה השאלה הי"ד, ואמנם אמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. אינו למעט שלא יביאו אותו מחוצה לארץ כדברי המפרשים אבל ענינו שהעומר היה הבכורים מראשית קציר השעורים שהיה בא ביום הראשון מחג הפסח כפי טבע ארץ ישראל שהיו התבואות ממהרות לבא, ולפי שישראל בצאתם ממצרים היו כבהמות מבלי תורה ודעת כמו שזכרתי צוה יתברך שיקריבו אז עומר השעורים ובחג השבועות שקבלו את התורה ונעשו בעלי שכל ומביני מדע צוה שיקריבו מנחה חדשה כמו שהיה בהם אז רוח חדשה ושהמנחה תהיה שתי הלחם מאכל בני אדם החכמים והנבונים ולכך היתה הספירה מחג הפסח עד חג השבועות לאמר מתי יבא יום ה' לדבר עמנו כי האדם כשיכסוף דבר מאד ויקוה ביאתו יספור הימים עד בואו. והנה המנחה חדשה הבאה בחג השבועות היתה בכורים לה' מן החטים כי מכל הפירות צוה יתברך שיביאו בכורים לפניו ושיהיו הבכורים ההם באים שמה כמו שמנהג בשר ודם להביא הפירות והתבואות ההם לפני מלך או שר. והנה השעורה נאכלת כמות שהיא לבהמות ולכן הבכורים ממנה שהוא העומר היו מביאים למקדש מן השדה כמות שהיא. והפירות הנאכלים כמות שהם באים מן השדה כן היו באים בבכורים. אבל החטים שאין אכילתם כמות שהם כי אם אחרי הטחינה והלישה והאפיה צוה יתברך שבאותו צד ואופן שיאכלו החטים תבא המנחה חדשה לפניו רוצה לומר בלחם אפוי כמו שיאכלו אותו בני אדם ומפני זה הבכורים מהפירות היו נבדלים מהשדה וכאמרם ז"ל (דברים כ"ו) רואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי ואומר הרי זו לבכורים וכן העומר בכורי השעורים היה בא מן השדה לכן הוצרך לומר שבכורי קציר חטים לא יהיה כן כי לא יבדילום מן השדה אבל ממושבותיהם יביאו לא חטים כמו שנולדו כי אם לחם תנופה ויהיו שני הלחם גדולים ויפים משני עשרונים ושניהם מקמח סולת ולכך צוה שיהיו חמץ לפי שככה יאכלו בני ישראל את לחמם ולהיותם בכורים היו באים בדרך אכילתם וז"ש בדרך הסבה בכורים לה' רוצה לומר ששתי הלחם הנזכרים היו בכורי קציר חטים שהיו מביאים לפני ה' כמו שבני אדם אוכלים את החטים. וכמו שהמלכים והשרים לא על הלחם לבדו ישומו שלחנם כי אם על מיני בשר הנבחרים שבמינם, כן מפני הדמוי צוה שיקריבו על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר ואיל ומנחתם ונסכיהם וכל זה לכבד השלחן אלהי בבשר ובלחם ממינים שונים בשמן וביין ולכך אמר והקרבתם על הלחם מנחה חדשה לה' שענינו שיקריבו בעבור שמחת הלחם שהוא קציר חטים המנחה החדשה ההיא לה' לשבח ולהודות לשמו על אשר לא נפסדה תבואת החטה. הנה התבאר סבת קרבן עומר השעורים וסבת קרבן שתי הלחם וענין הספירה ולמה אמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולמה צוה שיהיו שתי הלחם חמץ והותרו בזה השאלה הט"ו והט"ז. ויש מי שאמר שהעומר הנקרב ביום הראשון מהפסח היו הכהנים מיבשים אותו באלה שבעה שבועות עד שהיה נטחן וממנו היו עושים סולת ושתי הלחם והיא המנחה חדשה שיביאו בחג השבועות. ואינו נכון בעיני. כי הכהנים היו אוכלים העומר אם בלחם ואם קלי. ואמנם טעם קרבן השבועות נראה לי שהיו שבעה כבשים כנגד שבע שבתות תמימות שספרו והיה פר אחד כנגד יום החמשים שהוא היה היום המקודש שבו נתנה התורה ושעיר החטאת היה מפני טומאת המקדש והשלמים כדי שיאכלו הכהנים וישמחו גם הבעלים עמהם. ואמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש להגיד שבכל שנה ושנה חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם באיזה ארץ שיהיו ואף בגולה יקדשו זה היום בעצמו כי אין ענינו חג הפסח שהוא בלבד זכרון יציאת מצרים כי זה היום מחג השבועות מפני עצמותו יהיה מקרא קדש בכל שנה ושנה מפני בכורי קציר חטים ולכך נאמר בעצם היום הזה, והנה לא נתנה תורה טעם לחג הזה שיהיה זכר ליום מתן תורה לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלהית אשר היתה בידינו והנבואה אשר היא בידינו עדי' על עצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה. אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חטים, כי כמו שהיה חג הסוכות לתכלית אסיפת התבואות כך היה חג השבועות בתחלת אסיפתם כי רצה יתברך שבהתחלת האסף התבואות שהם מזון האדם שהראשונה מהן היא החטה שבחג השבועות היו מתחילים לקצור יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר ובתכלית התבואות יעשו חג אחר, ואין ספק שביום חג השבועות ניתנה התורה אבל לא נצטווה החג על זכירתה וכן תמצא ביום התרועה שנאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון עכ"ז לא נאמר. שע"כ צוה יתברך לעשות יום תרועה זכרון לבריאת עולם אלא להיותו יום הדין. כן הוא בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו אבל לא נצטוה החג לזכרון זה כי אם להיותו תחלת קציר החטים, וכן נאמר בסדר משפטים וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה ובסדר כי תשא אמר חג השבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה. ובסדר פנחס נאמר וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. ובסדר ראה אנכי נאמר שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות. הנך רואה שלא נקרא זה החג אלא על שם השבועות ולא נצטווה כי אם מפני הבכורים לא לזכרון מתן תורה ולזה נאמר בחג השבועות בעצם היום הזה כי מפני עצומו של אותו יום להיותו בכורי קציר חטים נצטווה לא מפני מה שהיה ממתן תורה ומפני זה זכר בחג השבועות אשר יקריבו את שתי הלחם, כי ענין האישי' שנזכר בכל אחד מהמועדים כבר ביארתי שלא נאמר אלא על התמידין שכבר צוה יתברך על מה שעבר והותרו במה שפירשתי בזה ג' שאלות י"ז י"ח י"ט, ולפי שהיה זה החג מורה על התחלת קציר חטים כמו שביארתי לכן צותה תורה מיד על תכליתו באמרו ובקצרכם את קציר ארצכם. רוצה לומר כשם שיהיה התחלת הקציר לכבוד בחג השבועות כך יהיה תכליתו גם כן בעבודתו בעזיבת הפיאה והלקט לעניים גם כיון בזה שלא יאמר אדם שכיון שהוא בא מן השדה לחם ובכורים לא יניח ממנו עוד פאה ושכחה לכן הזהירו במקום הזה עליו והותרה בזה השאלה העשרים. ואמנם למה לא אמר בחג השבועות שבתון ולא עצרת סבתו מבוארת ממה שביארתי כי לפי שהיה חג השבועות יום אחד לבד לא היה ראוי לומר בו עצרת כי הוא שם נאמר על היום השביעי מהחג אם לישיבה בירושלם ואם להיות נעצר בו גם כן איסור החמץ וחג המצות כשאר ימי החג. ואמנם שבתון לא נאמר כי אם בימים שנחי בהם היהודים מנוחת הלב והשקט טרדתו ומחשבותיו כמו שהוא בחג הסוכות מפני שכבר אספו כל תבואותיהם. אבל בחג השבועות שהיה לבם טרוד על תבואותיהם שהם עדין בשדה לא אמר בו שבתון כמו שאמרו בחג הסוכות כי לזאת הסבה גם כן לא נאמר בחג הפסח כמו שביארתי. ולהיות חג השבועות מחובר בעומר לכן לא בא עליו דבור בפני עצמו ונסמך לדבור שנאמר בעומר להדבקם יחד ובזה הותרו השאלות הכ"א והכ"ב והכ"ג:

פסוק כו

וידבר ה' אל משה לאמר בחדש השביעי וגו' עד דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי חג הסכות. ויש בפרשיות אלו שאלות. ראשונה אעיר על השאלות הנופלות בעצם הדרוש רוצה לומר בענין יום תרועה שאחז"ל (ר"ה דף ח') שהוא יום הדין ובענין יום הכפורים שאמרו שבו נחתם הדין ההוא ואחר כך אעיר על השאלות הנופלות בפסוקי פרשיות אלו:

השאלה הא' צותה על יום התרועה וקבלו רז"ל שנצב לריב ה' ועומד לדין עמים. ובפרק (דף ט"ז) דר"ה אומרים הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים. וראוי לשאול אם כן למה הגבילו יום מיוחד למשפטי השם ודיניו בעולם הזה ויום מיוחד לשוב בתשובה ולכפרת עונות כי הנה הגבלת הדין ביום זולת יום תפול בשופט שלא יוכל לשפוט את העם בכל עת וידיעתו תלויה בזמן ולקוחה מדברי בעלי דינים וחקירת העדים. ולפי שלא יוכל השופט לעשות זה בתמידות כי נבול יבול יצטרך להגבלת זמן ידוע לשבת על כסא דין אבל השופט כל הארץ יתברך לפניו נגלו כל תעלומות אין ספק שהוא ישפוט תבל בצדק בכל יום ובכל רגע ואינו צריך לחקירת עדים ולא לשמוע טענות הבעלי דינים כי עיניו על כל דרכי איש הוא העד הוא הדיין ומה יהיה ענין הדין הזה הנעשה בר"ה ונחתם ביוה"כ. ומפני זה כתב הרב הגדול בפירוש המשנה שלו על זה הדין, וז"ל והנגלה מזה המאמר מבואר כמו שתראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע"כ, וכן כפרת העונות לשוב ביום מיוחד איך יוגבל ביום ובחדש מיוחד כי כל הזמנים שוים בזה ר"ל שכל יום שהחוטא ישוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו וישוב וירחמהו ונסלח לו כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה וכמו שהעידה התורה כמו שאמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם אין הדבר תלוי בעבודת בית המקדש כי גם על הגלות אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ובאו פסוקים רבים לאמת זה. ושדינו יתברך אם בשכר ואם בעונש הם תמידיים בכל יום וכמו שאמר (תהלים ז' י"ב) כי אלהים שופט צדיק ואל זועם בכל יום. ולכך ארז"ל (שם) בפרק הנזכר מראש השנה שרבי מאיר ורבי יהודה אמרו שאדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים, ואמרו על זה רבי יוסי ורבי נתן אדם נדון בכל יום ובכל שעה שנאמר ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו, ואם לא היה הדבר כן יהיה דין אדם מוגבל בר"ה וחתימתו ביום הכפורים לא היה אם כן שכר ועונש כל ימות השנה והוא הפך מה שנוסדנו עליו, כי הנה עובדי העגל והמרגלים מיד שחטאו נענשו וכן בני אהרן וכאלה רבים שלא נתלה דינם עד ראש השנה ולא נחתם ענשם ביום הכפורים ומה הוא אם כן דין יום תרועה וסליחה יום כפורים:

השאלה הב' מה ענין החתימה של יוה"כ אם להוציא הגזרה שניתנה בר"ה לפעל מציאות בתת השכר והעונש שנגזר בר"ה לצדיקים ולרשעים באותו דין זה בלתי אפשר כי אין כל הרשעים הנדונים למיתה בר"ה מתים ביוה"כ ולא כל הנדונים לחיים וטובות בר"ה יקבלו הטובות והחיים ההם ביוה"כ, ואם אמרנו שהיתה החתימה ההיא חרות הגזרה ופסוק הדין יתחייב אם כן שיהיה דין ראש השנה לבטלה כי אין ענינו זולת זה כיון שאין באותו דין של ר"ה שמיעת טענות ולא העדאת עדים והוא יום הדין באמת ואין ספק שמראש השנה עד יוה"כ לא תתחדש בשופט האלהי ידיעה שלא היתה לו, גם שאם היה משפט האדם מיוחד בר"ה וחתימתו ביוה"כ יתחייב כמו שאמרתי שמי שחטא בחדש מרחשון עד"מ יאריך לו השי"ת עד ר"ה הבא אחריו כי קודם זה אינו יום דין והוא דבר זר וקשה להאמינו שהנה קרח ועדתו מיד כשחטאו נענשו לאלתר ולא נתלה ענינם עד ר"ה ולא עד יוה"כ:

השאלה הג' איך אמרו שדין ר"ה הוא כולל לכל בני אדם נדונים באותו יום בשוה. כי הנה האומה הישראלית הם חלק השם והיא מיוחדת להנהגתו והשגחתו העליונה ולא להנהגת הגרמיים השמימיים וכמו שאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים וגו' ואתכם לקח ה'. ואם שכר האומה הישראלית בלבד וענשה הוא כפי התורה ומעשה המצות מפאת ההשגחה האלהית. איך יהיה הדין שוה בה וביתר האומות בר"ה:

השאלה הד' אם היה דין ר"ה הכנה ליוה"כ שמי שנשפט בר"ה נחתם ביוה"כ כמו שאמרו במשנה איך היה דין ר"ה כולל לישראל ולכל בני אדם לגויהם וכפרת יוה"כ מיוחדת לישראל לבד לא לאומות כמו שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל אחת בשנה כי הנה החתימה ראוי שתהיה מיוחסת למשפט ואם היה המשפט בר"ה כללי לכל בני העולם בהכרח חתימתו ביוה"כ תהיה ג"כ כולל לכלם הנה אנחנו בהכרח בין שני דברים אם שנאמר שאין משפט ר"ה כולל לכל האומות והוא הפך מה שקבלו (ר"ה שם) חז"ל כמו שאמרו בגמרא כי חק לישראל אין לי אלא לישראל. לאומות העולם מנין שנאמר משפט לאלהי יעקב. והביאו על זה היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. או שנאמר שתהיה כפרת יוה"כ לא לבד לבני ישראל אלא גם לכל האומות והוא הפך מה שביארה התורה וגם בדין ר"ה יורו הכתובים התיחדות על האומה הנבחרת כי הוא אומר בפירוש יום תרועה יהיה לכם מורה שלישראל בלבד הוא לא לשאר האומות. וכמו שאמר המשורר (תהילים קמ״ז:י״ט-כ׳) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' ומה הוא אם כן הדין הזה הכולל לכל בני אדם:

השאלה הה' הנה בפרק קמא דר"ה אמר ר' כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה אחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים ואחד של רשעים גמורים צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה, ופירש"י הבינונים הם שמחצה זכיות ומחצה עונות וכן הוא דעת כל שאר המפרשים, ויתחייב מזה כי אין יוה"כ מועיל אלא לבינונים כי הצדיקים גמורים והרשעים גמורים כבר נכתבו ונחתמו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. והבינונים ההם אין ספק שיקשה מציאותם כי על המעט וזרות גדול ימצא אדם בכל הארץ שיהיו עונותיו שקולים כנגד זכיותיו מבלי תוספת ולא חסרון כלל ויהיה א"כ לבטלה יוה"כ או יהיה לבד לאחד מעיר ושנים ממשפחה שימצאו בעולם בשנה מן השנים וזה בחלוף מה שאמרה התורה שביוה"כ תהיה הסליחה הגמורה לכהנים ולכל ישראל לא לבד לבינונים וגם הוא הפך מה שאמרו שאדם נדון בר"ה ולא נחתם דינו עד יוה"כ כי המאמר הזה כולל לצדיקים ולרשעים ולבינונים:

השאלה הו' למה ביום תרועה וביום הכפורים אמר הכתוב לשון שבתון ומקרא קדש ומאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כי הנה יראה שהם ג' לשונות מורים שלשתם ענין אחד והוא איסור המלאכה. והרמב"ן הביא למאמר שבתון מאמר תורת כהנים וכפי מה שהוא פירש עליו יהיה שבתון שישבתו מהדברים שהם אסורים מדרבנן אע"פ שאין אסורם מן התורה ושעל האיסור מן התורה אמר הכתוב כל מלאכת עבודה לא תעשו ועל שאר המלאכות שהם מדבריהם ז"ל אמר יהיה לכם שבתון שבת שבתון יהיה לכם. ואמנם מקרא קדש פירשו שיהיה היום מקודש אצלם לכבדו בכסות נקיה ומאכל טוב ויתר הדברים. והוא בלתי נכון כי איך תצוה התורה על זה על מה שאינו ממנו והוא מדבריהם שנעשו אחרי התורה שנים רבות ואם היה שעליהם צותה התורה גם כן הרי הם אם כן מן התורה ואינם מדבריהם. ויקשה גם כן שראשונה צותה התורה על איסור המלאכה והשבות שהוא מדבריהם ובאחרונה על איסור המלאכה שהוא מן התורה. והראב"ע לא ביאר ענין השבתון אבל במה שכפל הכתוב ביוה"כ שבת שבתון פירש בסדר אחרי מות שהיא שביתה לגוף ולנפש יחד, וכתב עוד שיש מפרשים שהוא שביתת השביתה, וגם זה אינו נכון כי אם היתה השביתה ענינה שלא יעשה מלאכה איך יצדק זה על הנפש כי הגוף הוא העושה מלאכה והוא יאסר ממנה אבל הנפש אין לה מלאכה כי אם העיון והחכמה שלא נאסרו בזמן מן הזמנים. ואם אמר זה על המורכב מגוף ונפש שאליו יאסור המלאכה הנה על זה בשביתה אחת היה די כי הפועל הוא אחד שהוא האדם והשבות אחד וכן ברוב המקומות נאמר שבתון בלבד ולמה אם כן כפל הכתוב לשון השביתה בשבת שבתון. והדעת האחר שזכר הראב"ע שענין שבת שבתון הוא שביתת השביתה, אם רצה בשביתה איסור המלאכה תהיה שביתת השביתה שלא ישבות אלא שיעשה כל מלאכה והוא הפך המצוה ואם רוצה לומר שתהיה שביתה נבחרת מכל שביתות הנה אם כן השביתות הם איסור מלאכה מה תהיה השביתה נבחרת מזולתה לשתקרא שבת שבתון:

השאלה הז' למה לא פירשה התורה טעם מצות יום התרועה כמו שפירשה טעם חג הפסח שהוא זכר ליציאת מצרים וטעם השבועות שהוא להיותו בכורי קציר חטים וטעם יום הכפורים וחג הסוכות וכן היה ראוי שיפרש טעם יום התרועה לפי שבו נצב לריב ה' ועומד לדין עמו:

השאלה הח' למה לא נאמר ביום התרועה בעצם היום הזה כמו שנאמר בחג השבועות וביוה"כ כיון שכל חג קבוע ביומו ובזמנו הפרטי. והרמב"ן השתדל לתת טעם למה לא נאמר בעצם היום הזה בחג המצות וכתב שהוא מפני העומר אבל לא התעורר לתת הסבה למה לא נאמר ביום תרועה:

השאלה הט' למה לא אמר ביום תרועה חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כמו שנאמר בכל אחד משאר המועדים כיון דמצות יום התרועה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ:

השאלה הי' במה שנאמר ביום הכפורים וידבר ה' אל משה לאמר ולא נאמר בו דבר אל בני ישראל כמו שאמרו ביום התרועה ובכל שאר המועדים בתחלת כל מועד בא הדבור עליו למשה וצוהו שיאמר אותו לעם אם לא ביוה"כ:

השאלה הי"א באמרו במצות יוה"כ אך בעשור לחדש השביעי הזה וגו' כי הנה מלת אך אין לה ענין במקום הזה ולא נזכר בשאר המועדים אלא בחג הסכות שאחרי שצוה על החג חזר לומר אך בחמשה עשר יום לפי שהוא מפרט ומבדיל על מה שנאמר ואין כן ביוה"כ שהוא התחלת דבור, ורש"י כתב והוא מתורת כהנים אכין ורקין מעוטים הם מכפר לשבים ואינו מכפר לבלתי שבים והוא דרך דרש כי איך יובן זה ממלת אך. והרמב"ן כתב שאך מורה על אימות הדבר והוא מלשון אכן מלשון אך עצמי ובשרי אתה. אך טוב לישראל אלהים. ואין הדבר כן כי אין אך מאמת אבל הוא ממעט או מפרט דבר שכבר נאמר:

השאלה הי"ב למה בכל שאר המועדים עם היות שצוה באיסור המלאכה לא נזכר בהם עונש העושה מלאכה אמנם ביוה"כ ביאר הכתוב בו עונש העושה בו מלאכה שתכרת נפשו. ואם היו כל המועדים שוים באיסור המלאכה למה לא הושוו גם כן בזכרון העונש:

השאלה הי"ג אם היה עונש האוכל ביוה"כ כעונש העושה בו מלאכה שניהם בכרת למה לא באו שניהם בענין אחד בעונש ההוא שאמר בענוי הנפש ונכרתה ובעושי מלאכה אמר והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. והנה בת"כ אמרו והאבדתי את הנפש מה ת"ל לפי שנאמר כרת בכל מקום ואין אני יודע מהו כשהוא אומר והאבדתי למד על הכרת שאינו אלא אבדון. אבל עם היות הדבר כן שאין הכרת אלא אבדון עדין תשאר השאלה למה בענוי הנפש נאמר ונכרתה ובאיסור מלאכה נאמר והאבדתי והיה ראוי לומר ותאבד כי למה ניחס פעל האבדון לשם. ולא פעל הכריתה:

השאלה הי"ד בכפל מצות הענוי ואיסור מלאכה שזכר הכתוב ביוה"כ כי הנה בראשונה אמר ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו וביאר עונש מי שלא יתענה ומי שיעשה מלאכה וחזר ואמר שנית כל מלאכה לא תעשו חקת עולם שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם והוא כפל מבואר ורש"י פירש וכל מלאכה לעבור עליו בלאוין הרבה או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום וזה בלי ספק אינו נכון כי למה תכפול התורה הצווים להכפיל העונשים ולמה לא נכפל זה גם כן בשאר המועדים והאזהרה על מלאכת הלילה שוה בכל המועדים. והראב"ע כתב וטעם וכל מלאכה לא תעשו פעם אחרת להוסיף חקת עולם. וגם זה בלתי נכון כי הנה בענוי נפש לא אמר חקת עולם ונכפל גם כן בשאר המועדים נאמר חקת עולם ולא נשנה מפני זה בהם איסור המלאכה ולמה אם כן נשנה ביוה"כ:

השאלה הט"ו במה שיחס הכתוב ענוי נפש פעם ביום העשירי ופעם בתשיעי כי בתחלת הפרשה אמר בעשור לחדש ועניתם את נפשותיכם ואמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה שמורה שבעצם היום העשירי יהיה הענוי. אמנם בסוף הפרשה אמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש מורה שבתשיעי יתענה והיא סתירה מבוארת ולכך הוצרך ר' חייא בר רב מדפתי (ברכות דף ח') לדרוש כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי ופיר' ועניתם על המאכל והשתיה וכמה מהספק יש בדרש זה:

והנני מבאר הדרוש הזה והפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

וידבר ה' אל משה בחדש השביעי עד חג הסכות. כבר ביארתי בסדר בא אל פרעה בפרשת החדש שר"ח תשרי הוא ר"ה והתחלתה באמת כפי טבע המציאות בהויה ובהפסד וכפי תנועת השמש והירח וגלגל המזלות. והנה התחלת כל דבר תעשה הוראה על עניני הדבר ההוא כלו כפי המצב השמימיי באותה התחלה כי כמו שמצב השמים ברגע מולד האדם יורה על כל עניני חייו ככה המצב השמימיי בעת ר"ה והתחלתה יורה על כל מקרי אותה שנה אם בערך המקרים הכוללים בעולם שובע ורעב בריאות וחולי מות וחיים. עת מלחמה ועת שלום ודומיהם מהדברים הכוללים. ואם בערך כל מחוז מגבולי העולם ומחוזיו כפי ערך מזלו ושליטו אל תמונת השנה וכפי מצב השמים בעת אותו מולד המיוחד באותו מחוז. ואם בערך יותר פרטי מיוחס אל כל איש ואיש כפי יחס תמונת מולדתו אל תמונת השנה זה ימות וזה יחיה זה ירויח וזה יפסיד ודומיהם מן המקרים. ולהיות ראש חדש תשרי הוא התחלת השנה שתורה ותחיי' באמת מקרי השנה כלם לכן נאמר שהוא יום דין והמשפט כי הוא מורה מה שיהיה והגזרה הגזורה מן השמים על מקרי העולם באותה שנה מטוב עד רע אם לעולם בכללו ואם למדינה ומדינה עם ועם בכל מחוז ולכל איש ואיש ולכך תקנו בתפלת יום תרועה לזכור שלשת מיני המשפט האלה כי כנגד משפט העולם בכללו תקנו לומר אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, ולענין כל מחוז ומחוז תקנו ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע. ועל המשפט פרטי תקנו לומר ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות מי לא נפקד כהיום הזה מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר. והנה הדין הזה אינו כפי ההשגחה הפרטית המיוחדת ממנו יתברך לאוהביו ולשומרי מצותיו אבל הוא כפי ההשגחה הכוללת המסודרת מהגרמים השמימיים אשר היא כוללת לנבראים כלם. ועל הדין והמשפט הזה אמרו (ר"ה דף ח') במשנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם, והשלם רבי יוחנן כדי לבאר שלא היה הדין הזה כפי ההשגחה על כל האומה פירוש על זה המאמר וכלם נסקרים בסקירה אחת שרצה בסקירה אותו המצב השמימיי שהיה בעת מולד תשרי שהוא סקירה בתמונה אחת יתחייבו ממנה כל עניני בני העולם. וחלוף זה מזה הוא כפי ערך מזלם בשעת מולדתם וכפי חלוף המחוזות. וכבר יורה על אמתת כל מה שאמרתי מה שאמרו קדמוני התכוניים שבמזל מאזנים בתחלתו יעלה צורת אדם כעסן ובידו הימנית מאזנים ובידו השמאלית ספרים כתובים פתוחים. וזה מורה שפלס ומאזני משפט לה' באותו יום וששקול ישקול כעסו והוותו של עולם במאזנים ישאו יחד לתת לכל דבר חקו באותה שנה אם טוב ואם רע, והספרים מורים על הגזרות החרותות הנגזרות באותו יום וכמו שאמרו שלשה ספרים נפתחים בר"ה. ולפי שההוראות האלה כלם הם כפי תכונת השמים ומצבם ברגע מולד ר"ח תשרי להיותו ר"ה עם היות שיצאו לפועל בשאר זמני השנה לכן נקרא זה היום יום הדין בהחלט לכל השנה. ואמר רבי יהודה בגמרא הכל נדונים בר"ה וגזר דין שלהם של כל אחד מהם נחתם בזמנו. בפסח על התבואות בעצרת על פירות האילן בחג על המים. ואדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ, שביאר בזה שלא היתה כוונת המשנה במאמר בד' פרקים העולם נדון שכל פרק ופרק יהיה יום הדין לאותו דבר כמו שחשבו התכוניים בארבע תקופות השנה שהיתה לכל אחת מהם משפט והוראה מוחלטת על אותה תקופה אינו כן. כי הנה להיות התחל' השנה אחת יתחייב שיהיה דין אחד לכל השנה ולכל הדברים בהחלט עם היות שיצא כל דבר לפעל בזמנו וזהו ענין הדין של ר"ה הכולל לכל המין האנושי והוא דבר טבעי במציאות כפי פעלת העולם השמימיי ועולם ההויה וההפסד:

האמנם יש עוד בזה היום ענין נוסף והוא מיוחד אל האומה הישראלית בלבד וענינו שאין הנהגת הגרמי' השמימיים על האומה הישראלית כאמרו אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' והשמים מורכבים מגוף ונפש שנפשם הוא הנבדל המניע והיה הגרם השמימיי מצד מצבו המשתנה תמיד בתנועתו מורה על עניני בני אדם ונותן אליהם הכח וההכנה. ונפש אותם הגרם השמימיי ומניעו יחייב ויוציא אל הפועל כל מה שהורה עליו מצב גרמו כי הגשם השמימיי ישפיע על הגשם האנושי. ונפשו על נפשו והמורכב יחד על המורכב ולפי שפעל נפש כל דבר מיוחד ומיוחס ומצורף לכח חמרו וגופו. לכן היה שכל מה שיורו הגרמים השמימיים בעלמא יביאו אותו לפעל נפשותיהם שהם השרים העליונים ותתקיים בהכרח הוראתם כלה בלי פחות ויותר. אבל באומת ישראל אין הדבר כן כי עם היות הכח וההכנה ובכלל הוראת המקרים באה עליהם מפאת גופות השמים הנה לא יושפע פעליות אותן ההכנות ויציאתם למציאות לא מהגרמים השמימיים ההם ולא מנפשותיהם שרי מעלה אלא מהשם יתברך סבת הסבות כלם בלבד. ועל זה נאמר על הכוכבים אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה'. עד שבעבור זה נתחייבו ישראל לבדם בתורה ובמצות ונאסרה עליהם עבודת השמים וכל נברא בלתי לה' לבדו. ונתיחדו מקריהם ועניניהם מטוב עד רע אל ההשגחה האלהית. והיא תבטל פעמים רבות ההוראה השמימיית בכללה. כי הנה בהיות ישראל עושים רצונו של מקום ההוראות השמימיות המורות עליהם רעות יבטלם יתברך בהשגחתו לגמרי או יעתיקם מנושא אל נושא כמו שאמר וכל מדוה מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך ובהיות ישראל רעים וחטאים אע"פ שהשמים יורו עליהם טובות לא יזכו בהם כי יבטלם רוכב שמים יתברך וכמו שביארתי כל זה בשרשיו וראיותיו על נכון בסוף ספר מעייני הישועה אשר עשיתי בפי' ספר דניאל. והנה בהיות ר"ח תשרי הוא יום ר"ה ויום הדין לכל באי עולם להורות המצב השמימיי כל אשר יקרה להם כל השנה. לכן ברצות השם לזכות את ישראל הודיע וגלה את אזנם שהיום ההוא הוא יום הוראה רבה ובריות בו יפקדו לחיים ולמות ויצו אותם לעמוד על נפשם להשתדל להנצל ולהמלט מהגזרות השמימיות ההן וכי אין דרך לזה אלא שיצאו לקראת האלהים ולהתחנן לפניו ולדבקה בו לבקש ממנו שלא יעזבם להוראות המערכות השמימיות אבל שבסתר כנפיו יסתירם כיון שהם עם מרעיתו וחבל נחלתו, וזה ענין מצות יום תרועה שצוה שיתקעו ויריעו בשופר המורה על הדרור והחרות כאלו הם בני חורין מההוראות השמימיות ושלכן הוא אלהינו ואין עוד אחר לפי שהיה זו רפואה בטוחה להמלט מצרות המערכות שלמד השם לעמו וחסידיו לכן אמר יום תרועה יהיה לכם רוצה לומר שהחסד הזה מיוחד לאומה או עם היות דין ראש השנה כולל לכל בני אדם הנה תרופת התרועה והתשובה להנצל מהדין ההוא השמימיי נתיחדה לישראל וכמו שאמר (תהלים קמ"ז ט') מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי. והנה היתה תקיעת השופר תרופה אמתית בזה משבע בחינות. הא' שתורה על דרור וחפשיות כאלו הם אומרים אין אנחנו חוששים להוראות השמימיות כי בני חורים אנחנו ועל זה התכלית היה שופר היובל וכמו שאמר והעברת שופר תרועה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, הבחינה הב' לפי שתקיעת שופר מורה על המלכת מלך וכמו שנאמר במשיחת שלמה ויתקעו בשופר ויאמרו יחי המלך שלמה כאלו ביום הזה בתקיעת השופר יאמרו ה' מלכנו הוא יושיענו הושיעה המלך. וענין הממלכה הוא התיחדם להנהגתו והשגחתו. ועל זה אמרו בגמרא (ר"ה דף ט"ז) שאמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בר"ה מלכיות וזכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר ואין זכרונות ושופרות אלא שיתפללו לפניו שיצילם מהרעות שיורו המערכות השמימיות ביכולת ההשגחה העליונה הפרטית המולכת עליהם. והבחינה הג' היא להתעוררות התשובה והכנעה היצר הרע כדי שהשם ירחם עליהם ויצילם מהזק ההוראות השמימיות כאלו היה השופר מתרה ביצר לב האדם לומר שופר שמעת תרועה מלחמה עליונה עתידה לבא עלינו על כן פחדו בציון חטאים. וכמאמר הנביא (עמוס כ"ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, והיא אם כן השופר כרוז קורא בחיל לכו ונשובה אל ה'. וכבר שערו חז"ל גם בטעם הזה באמרם (שם) אמר רבי יצחק למה תוקעים בר"ה כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים כדי לערבב את השטן. וכבר ידעת שהוא השטן הוא יצר הרע. הבחינה הד' היא לזכור עקדת יצחק כדי שזכותו תעמוד לנו בעת הדין הזה להנצל ממנו גם בזכות עקדתו נתיחדו בניו להשגחת השם הפרטים וכמו שאמר ה' יראה אשר יאמר היום. וכבר העירו בגמרא בטעם הזה אמר ר' אבהו למה תוקעים בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני, הבחינה הה' היא כדי לזכור להם יום מתן תורה שהיה שם קול שופר חזק מאד באותו מעמד נתיחדו להנהגתו יתברך ונעשו חפשים ונקיים מהוראות השמימיות כמו שאמר והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והבחינה הו' היא לזכור קבוץ גליות בזמן העתיד לבא שאז יהיה ה' למלך על כל הארץ כפי השגחתו הפרטית וכמאמר הנביא (ישעיה ה' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור וגו'. ואומר וה' אלהים בשופר יתקע ולכך במוסף אנו זוכרים הטעם הזה. הבחינה הז' היא לזכרון תחיית המתים שתהיה פליאה עצומה למעלה מהטבע המסודר מהתנועות השמימיות כי אם ברצונו יתברך הפשוט כבריאה הראשונה והיא פליאה העתידה להיות באחרית הימים ועליהם אמר הנביא כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. כי הנה באמרו כל יושבי תבל כיון אל החיים יושבי האדמה אשר יהיו בזמן התחיה ושוכני ארץ רומז אל המתים ישני אדמת עפר כי כן אמר הנביא אל המתים הקיצו ורננו שוכני עפר שאלו ואלו כנשא נס הרים יראו והוא נס התחיה וכתקוע שופר ישמעו שהמתים יראו וישמעו וישיגו בחושיהם אותה הפליאה. הרי לך בזה שבעה טעמים יקרים לתקיעת שופר אשר בכלם כיון יתברך באמרו זכרון תרועה יהיה לכם. ואין להקשות ממה שכתוב במקום אחד יום תרועה ובמקום אחר זכרון תרועה כי הנה נקרא היום יום תרועה לזכר התרועה הנעשית בו. והתרועה שזכר הכתוב בזה היום היא תרועת השופר לא כדברי הקראים הטועים שהתרועה שזכר הכתוב הוא הלל ושבח לשם כמו וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל. כי לא נמצא תקיעה ותרועה בימי המועדים כי אם בחצוצרות של כסף ולא בקרן היובל כנזכר וביום שמחתכם ומועדיכם וזה טעות מבואר כי הנה מה שאמר הכתוב וכל העם הריעו מיד ביאר הכתוב שהיה הלול ושבח באמרו תרועה גדולה בהלל. אבל כאן בפרשה שלא נזכר הלל ושבח אין ראוי לבאר כן יום תרועה יהיה לכם כי הנה השבח הלל בכל המועדים היה, ולמה אמר על זה ביחוד יום תרועה כל שכן שמצינו פסוקים אחרים מבארים זה שנאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. ואמנם בפסוק וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אמר הכתוב ותקעתם בחצוצרות להבדילו מתקיעת השופר ולא היה נכלל בזה ענין יום תרועה כי תרועת החצוצרות היתה אחרת נעשית בכל המועדים וראשי חדשים בעת הקרבת הקרבנות כמו שאמר על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. אמנם תקיעת שופר ביום התרועה היה מלבד זה. לפי שהכתוב פעמים יקראה תרועה ופעמים תקיעה. וכן אמרו רז"ל (ר"ה ל"ד) לא ידעינן מאי ניהו אי גנוחי גנח ואי ילולי יליל הלכך עבדינן תקיעה ותרועה ושלשה שברים. הנה התבאר מזה כלו שיש בענין ר"ה שני משפטים. האחד הוא כולל לכל בני אדם וגם לכל עניני העולם השפל והיא הוראת המצב השמימיי המורה על השנה כלה מטוב עד רע והוא משפט העולם בסדורו הטבעי. והשני הוא בערך ישראל שבזכות התורה והמצות והישרת המעשים ותרועת היום ובכלל בהפרדת נפשם מהענין הגופני ומהנהגת הגלגלים והדבק נשמתם באלהי הרוחות יוציאם האל יתברך מההוראות השמימיות ובהשגחתו הפרטית לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו לכן היה היום הזה יום הדין בפרט לישראל בשקול עונותיהם וזכיותיהם שבהיותם זכאין תדבק אליהם ההשגחה העליונה וישתנה מזלם לטוב ובהיותם רשעים יסתיר פניו מהם והיו לאכול. וזהו ענין הספרים הנפתחים בר"ה שהם בערך האומה ואנשיה כי לא דבר ר' יוחנן אלא ממה שיגיע לדין ישראל. ולכך דרשו ז"ל (ר"ה דף ח') כי חק לישראל אין לי אלא לישראל אומות העולם מנין תלמוד לומר משפט לאלהי יעקב. כי הנה התיחדות ישראל להנהגתו והשגחתו קרא בשם חק מפני שהוא גזרת מלך ולמעלה מן המנהג הטבעיי. אמנם ענין האומות ודינם שהוא כפי הסדור השמימיי קרא משפט כי הוא משפטי העולם וטבעו. הנה הראיה שהביאו חז"ל על ר"ה מפסוק (תהלים ל"ד) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם מסכים למה שביארתי. כי אחרי שזכר שם הדין הכולל ההוא ושלא ימלט ממנו אדם לא בהשתדלות ולא באומץ לב כמו שאמרו אין המלך נושע ברוב חיל וגו'. שקר הסוס לתשועה וגו'. שהכל כפי הוראת המערכה והדין ההוא אמר אחריו הנה עין ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו שהם בני ישראל הבוטחים בו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב שהם סוגי הרעות שתורה עליהם המערכה השמימית. ומפני זה תקנו לומר בתפלת היום אחרי שזכרו הדין והפקידה הכוללות אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי כל דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח וזה רומז לישראל וכמ"ש (שם פ"ט) אשרי העם יודעי תרועה. ומביא ראיה מנח שבהיות גזרת המבול כוללת זכר אותו להצילו ממנה ותקנו עם זה תפלות יגיע וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרונינו וגו' לפניך לפליטה לטובה לחן ולחסד ולרחמים ביום הזכרון הזה שענין כלו שיושיעם מרעות הגזרה הכוללות השמימיות ויזכרו עם זה זכות האבות ועקדת יצחק. ובסוף התפלה תקנו היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם ופירושו שהיום ההוא תחלת הדין העולמי לאותה שנה להיותה התחלתה. ולכן ביום ההוא יעמיד במשפט כל יצורי עולם. במה שיורה המצב השמימי בעת אותו חדוש עליהם מהטובות או הרעות מאותה שנה. ולכן מתחננים אם כבנים אם כעבדים שירחם עליהם ויחנם ויוציא לאור משפטם. לפי שהוא קדוש ובידו לשנות המערכות:

ואחרי הדברים והאמת האלה אשיב על הספקות אשר העירותי בדרוש הזה. ואומר שדין ר"ה להגבילו הכתוב בראש חדש תשרי אין ענינו שישב השופט האלהי על כסא דין. ולא שישמע אז טענות הבעלי דינין ולא שיחקור אז את העדים כי אין דבר מזה לפני השופט כל הארץ ולא תתחדש בו ידיעה. אבל עניניו שלהיות היום ההוא התחלת השנה כלה תעשה הוראה על כל עניני השנה העתידין לבא על בני אדם כפי ההשגחה הכוללות המסודרת מהגרמים השמימיים. וההוראה השמימיות ההיא כנו בשם דין ומשפט שיעשה השם יתברך בעולמו על ידי משרתיו עושי רצונו כפי סדור ההנהגה הטבעית. ואמנם הדין התמידי שהקב"ה עושה בכל יום אינו בזה האופן כי הוא כפי ההשגחה הפרטית האלהית ועל צד הרצון הפשוט למעלה מהסדור השמימיי ואין הדין המושגח ההוא מיוחד לזמן זולת זמן כי הוא בכל יום ובכל רגע. ועל זה אמר המשורר (שם ס"ב) בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלהים מחסה לנו סלה. רוצה לומר שבכל עת ובכל זמן ישפכו נפשם בתפלותיהם לפני השם כי תמיד יהיה להם יתברך למחסה ולמסתור בדינו התמידי. והמשיך לומר אחר זה אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות. כלומר שזהו הדין האמתי התמידי שהוא כפי ההשגחה הפרטית. ולא הדין שנתיחד לאומות העולם כלם בר"ה במחברת שתי המאורות בזמן הכנס השמש במזל מאזנים וכאלו אמר לישראל תועיל התפלה והצעקה לבטוח ביוצרם. אמנם הרשעים הם כאין נגדו כי הם ימסרו למאזנים ולהנהגת המערכות ובזה המה מהבל יחד, הנה התבאר שהדין התמידי אמת כפי ההשגחה הפרטית ודין ר"ה אמת כפי מערכת השמים כל אחד כפי ענינו וגם כפי האומה הישראלית יהיה דין ר"ה כפי ההשגחה העליונה. שהשם שוקל ביום ההוא עונותיו של כל איש ישראל כנגד זכיותיו, ואם רובו עונות יעזבהו למקרה הטבע מהוראת השמים הכללית ולא תדבק בו לשמרו ההשגחה הפרטית. ואם רובו זכיות יסתירהו בסתר כנפיו מלאכיו יצוה לו לשמרו יפלטהו מרעות המערכה השמימיית:

והיו העשרה ימים שמר"ה ליוה"כ ימי תשובה תפלה ותחנה לפני השם ליחד' להשגחתו ושמירתו העליונה ולהצילם מרעות המערכה, והיתה החתימה ביוה"כ להושיע את הזכאי ולהצדיק את הצדיק ולבטל מעליו הגזרות המנגדות ולזה נקרא ביום הכפורים מלשון (משלי ט״ז:י״ד) ואיש חכם יכפרנה שענינו בטול ההוראות השמימיות על פי ההשגחה. ומזה הצד היה היום המקודש ההוא תשלום לענין ר"ה בערך האומה. והנה עשה ממנו יתברך במצות יום תרועה ויוה"כ אשר נתן לנו כמו שיעשה הרופא החכם אל אוהבו הקרוב אליו שהוא מרפא אותו בשני רפויים. הא' רפוי כללי בזמן מיוחד מן השנה והוא רפוי ישר מסכים ונאות למזגו ומנגד לחליו אותה השנה העתיד לבא כפי הסבה השמימיית ואיכות הפרקים שעברו, והשנית הוא רפוי פרטי שמרפא אותו בעת הצורך כי הוא בבא זמן האביב כדי להעמידו על בריאת גופו ושווי ליחותו ויצוהו בתקון המזג והרקת מותרי הסתיו ורעותיו. ואם יראה שבשנה ההיא יהיה אוהבו חולני מפני רבויו ומפני הפסדו יקיזהו באותו אביב שהוא התחלת השנה. ואם במררתו האדומה או השחורה או הלבנה יריקהו מכל אחד מהן. ואם השנה מוכנת לחלאים דבריים יחזיק רוחו החיוני ולבו בסמים הלבניים כדי שישאר גופו נקי ובריא. אולם לכל השנה כי אם לא יעשה כן יהיה התרשלותו מזה מביא האוהב לחלאים רעים ונאמנים ומלבד זה גם בכל שאר ימות השנה בבא עליו חולי ויציאה מן השווי לסבה מן הסבות המתחדשות ירפאהו הרופא האוהב הנאמן כפי מה שיאות לחליו. וכאשר ימצאהו החולי המתחדש שהוא כבר מורק ושוטף מן האביב שעבר כראוי יקל עליו החולי המתחדש ויפדעהו מרדת שחת. כן היה דין ר"ה בערך אל האומה רפוי כולל והרקת העונות והפשעים שקדמו לכל ישראל כל השנה שיורק וינקה מהם ע"י התשובה וכפרת יוה"כ ובהנהגה והרפוי הכללי הזה תשאר נפשו נקייה מהעונות אשר קדמו לה כל השנה שעברה ומהרעות העתידות לבא באותה שנה הנכנסת מפאת המערכה. וכאשר אחר כך בשנה הבאה יחטא ולא יכבד עונו ולא יקשה ענשו מפאת החטא ההוא הפרטי כי לא יתוסף החטא ההוא על העונות הראשונים ולא יתחברו כלם באגודה אחת להכביד ענשו עד מות. כי הנה בצאתו צדיק בדינו ונתכפרו עונותיו ביוה"כ כאשר יחטא אחר כך יקל ענשו ושב ורפא לו. וכמו שהאביב הוא עת הרקת הגוף מהליחות שנתקבצו בו בכל הסתיו. כן ר"ח תשרי הוא עת להפטר ולנקות הנפש מעונות שנתקבצו בו כל השנה ולהכין אותה שלא תתפעל מהרעות הנגזרות מהמערכה בשנה ההיא הבאה וכאשר תבין זה על אמתתו תזכור ענין אותה הברייתא שבמסכת ר"ה שזכרתי למעלה שר' יהודה ור' מאיר אמרו שאדם נדון בר"ה וגזר דינו ביוה"כ ור' יוסי אומר אדם נדון בכל יום ובכל שעה שנאמר ותפקדהו לבקרים לרגעים תבחננו וראוי לעיין בדעותיהם אם היו רבי יוסי ורבי נתן מכחישין דין ר"ה וחתימת יוה"כ בהיותו משרשי התורה האלהית. או אם היו רבי יהודה ורבי מאיר מכחישים הדין התמידי שבכל יום בהיות כתובי התורה וספוריה מעידים עליו כל שכן שהם עצמם אמרו שם בפירוש. אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לו, וביארו שזה קודם גזר דין ולאחר גזר דין. וכן נזכר שם ברייתא אחרת משמו דרבי מאיר מן השנים שעלו למטה וכו' וזה מורה שר' מאיר מודה שאדם נדון בכל יום כדברי רבי יוסי ורבי נתן ואם כן במאי קמפלגי אלא שר' מאיר ורבי יהודה דברו בדין הכולל לכל השנה שבר"ה וחתימתו ביוה"כ אשר הוא כפי ההשגחה הפרטית השודדות ומתקנת לעמו וחסידיו הגזרות השמימיות כפי המעשים הטובים והתפלה והתשובה בר"ה ויוה"כ. ורבי יוסי ורבי נתן לא באו לחלוק עליהם אבל להוסיף ודברו במשפט והדין שידין השם את עמו בכל יום כפי השגחתו הפרטית וכפי מה שיחדש כל איש ישראל במעשיו ובמצותיו כי כפי זה יתחדש גם כן הדין בכל יום ויום בבטול מה שכבר נגזר בר"ה אם בתוספת אם בחסרון או בהתחדש גזרה ודין ואין זה דבר מונע מדין ר"ה. והנה האדם נדון בכל יום כפי המעשה הפרטי אשר עשה אם המעשה ההוא כדאי לקבל שכרו וענשו מיד לשעתו, ואם לא היה כן יתאחר השכר והעונש עד שיתמלא סאתו, ולכן בר"ה שוקלים זכיותיו כנגד עונותיו כמו שזכרתי, ויקרה גם בזה כמו שיקרה בבריאות הגופות וחלים כי פעמים יחטא אדם בפיו ויאכל דבר חזק ההזק עד שמיד לעשותו יחלה או ימות כפי רוע הדבר שאכל ופעמים כפי איכות המאכל לא יתראה נזקו מיד אלא בהקבץ מאכלות רבות ורעות כי אז כפי השנות הפעמים ירבה ההזק ויתגלה, כן הוא הענין בחליי הנפש שיש מצות ועבירות יביאו על האדם הגמול והעונש לשעתם ויהיה האדם נדון עליהם בכל יום כמו עובדי העגל והמרגלים קרח ועדתו בני אהרן ושאר הנענשים לשעתם. ויש מהם שלא יספיקו להביא המות מיד אחרי עשייתם כי אם בהתרבותם ומהם יהיה שקול העונות והזכיות בר"ה בבני האומה. וכבר זכר הרב הנחמני שאין זה כפי מנין ומספר המצוות והעונות בלבד כי אם כפי גדלם. כי יש מצוה אחת שקולה כנגד מצוות הרבה. וכן הוא הענין בעונות גם כן ושקול זה הוא אצל הדיין האמתי יתברך שמו. הנה התבאר ענין הדין הכולל שבר"ה והתבאר גם כן ענין הפרטי שבכל יום. והותרה בזה השאלה הא' בשלמות גדול ואימות הדרוש הנכבד הזה:

וכן אומר בתשובת השאלה השנית שחתימת יוה"כ וסליחתו היא מהש"י בהיות בני ישראל זכאין ודבקים בו יהיו נצולים מרעות ההוראות השמימיות ונשמרים בהשגחה פרטית ואם אינם זכאים אבל חייבים יכתבו לדין המערכה וידונו בהסרת פני ההשגחה מהם ולא יתחייב מזה שמי שחטא כל השנה לא יהיה נדון עד ר"ה ויוה"כ כי הדין התמידי אשר מפאת ההשגחה והרצון האלהי כמו שביארתי הוא הנותן בכל יום ובכל שעה לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וזה לא ימנע הדין הכללי ההוא מר"ה ומאריך להם השם החתימה עד יוה"כ כדי שבימים ההם יכון לקראת אלהיו בתפלה ותשובה ובענוי היום הקדוש ואיסור המלאכה בו כי מתוך זה יהיו זכאים להדביק בהם ההשגחה האלהית. התבאר אם כן שהיות ר"ה יום הדין הכללי אינו סותר להיות ישראל עם סגולה מיוחד להשגחתו יתברך כי הם שני דינים מתחלפים. הא' הוא הדין שיחייב מולד השנה כפי המצב שמימיי. והב' הוא דין ההשגחה הפרטית המיוחד לישראל בהיותם זכאים. ולכך היה דין ר"ה כולל לכל אומות העולם והיתה כפרת יוה"כ מיוחדת לישראל בלבד. וגם מצות התרועה מיוחדת לישראל בלבד, לפי שדין המערכה הוא טבעי לכל נוצר. אמנם עם בני ישראל מפאת ההשגחה הפרטית תקן ענינם השם בצוותו אותם מצות התרועה ומצות התשובה ביום המקודש. והותרו בזה שלש שאלות הב' והג' והד'. ואמנם מה שאמר רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן שאין יוה"כ לצדיקים גמורים ולא לרשעים גמורים אלא לבינוניים. ראיתי אני בו למפרשי הגמרא והפסקנים שני דרכים בביאורו, הא' הוא שצדיקים גמורים הם שרובם זכיות ומעוטם עונות והרשעים גמורים הם שרובם עונות ומעוטם זכיות. והבינוניים הם השקולים מחצה על מחצה מחצה עונות ומחצה זכיות שוה בשוה. ומהדעת הזה יראה שהיה הרב הגדול המיימוני כמו שנראה מדבריו בספר המדע בהלכות תשובה. והוא ג"כ דעת בעל ההשלמה, והדעת השני הוא שהצדיקים גמורים שנזכרו בזה אינם זכיות אבל בני אדם שזוכים באיזה דין שיהיה מחמת איזה זכות שאף על פי שעונותיהם מרובים מזכיותיהם הם הנקראים צדיקים גמורים לענין אותו הדין בלבד. וכן רשעים גמורים מפני עבירה שעשו אף על פי שיהיו זכיותיהם מרובים מעונותיהם וזהו דעת רש"י ודעת רבי אושעיא הזקן מטראני ונמשך אחריו הרמב"ן בשער הגמול שלו ואם לא זכרו בשמו. וגם הר"ן בחדושיו על הרב האלפסי נמשך אחר הדעת הזה, ואם כבר כתבתי בספר צדק עולמים ש"ג פ"ג כמה מהבטולים והספקות יתחייבו לכל אחד מהדרכים האלה והוא עיון ארוך א"א לזכרו כלו במקום הזה. ודעתי בביאור אמתתו הוא שהשלם ר' יוחנן רצה לבאר מה שיתיחד אל האומה הישראלית בדין ר"ה וחתימת יוה"כ ומי הם הנדונים והנחתמים בימים ההם. וביאר שלא היה צורך סליחת היום המקודש וכפרתו למי שלא חטא מימיו ולא טעם טעם חטא כלל שזהו הנקרא באמת צדיק גמור כי הוא אם לא חטא לא יצטרך לכפרה. ושגם כן לא יצטרך לכפרת יוה"כ מי שלא עשה זכות מימיו ורבו פשעיו ולא שב בתשובה אבל הוא עומד תמיד במרדו. כי מי שלא שב מחטאתיו לא יזכה לכפרה וכמ"ש כי ביום הזה יכפר וגו' בתנאי שלפני ה' תטהרו ר"ל מבלי הונאה ולא סתרי פשעים כי הוא יודע תעלומות לב ולכן הרשע גמור יתחייב בהסתר פנים ויעזב למקרים ולרעות המערכה ולא יועיל לו יוה"כ ולכן לא יצטרך יוה"כ אלא לבינוניים והם האמצעים שבין שתי אלה הקצוות ר"ל שאינם צדיקים גמורים בהחלט ולא רשעים גמורים לגמרי אלא שיש בידיהם עונות ומצוות רבות ומועטות שהם תלוים ועומדים עד יוה"כ להבחין מי הוא הראוי להנצל מהדין ההוא הכולל השמימיי של ר"ה, והבינונים ההם אם זכו בו וזכותם הוא אם שבו בתשובה כראוי ושמרו מצות יוה"כ מפני זה כבר נמחקו עונותיהם והיו כלא היו ונשארו במדרגת קדושה ולכן הם נחתמים ביוה"כ לחיים ואם לא זכו שלא שבו בתשובה ולא התענו באותו יום מקודש ועשו בו מלאכה וחללוהו הם נחתמים למיתה כי הם בכרת וקצור ימים, ואין הכונה בגזרה הזאת שימותו אז הרשעים כלם כמו רגע וירבו חללי ה' פתאום אלא שתסתלק מהם ההשגחה האלהית ושמירתה ויעזבו למקרי הזמן ורעות המערכה שיפגמו בו. ואם לא תזדמן מיתתן על ידיהם הוא יתברך ישלח מלאכו בתוך שנתו לקחת ארוכתו ממנו וכמו שאמר או יומו יבא או ה' יגפנו כי זהו בכלל הדין בכל יום ובכל שעה כמו שביארתי. והנה רוב בני אדם המה הבינוניים התלוים ועומדים עד יוה"כ כי איש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכן שלא יהיה בידו שום מצוה מן המצוות. והותרה בזה השאלה הה'. ולפי שהדרוש הזה כלו מיום הדין שבר"ה ומחתימת יוה"כ ושאר הדברים היוצאים ממנו אנכי חקרתי עליו בשלמות גדול בצדק עולמים כמו שזכרתי לכן קצרתי בו הרבה מענינו ממה שנזכר שם.

ואמנם למה נתיחד היום העשירי בחדש השביעי לסליחה וכפרה ולהציל את העם המושגח מן המערכות השמימיות הנה הוא לסבות. הראשונה מפני כי בתשרי נברא העולם כדברי רבי אליעזר וקבלו חז"ל שביום העשירי ממנו עשה אדם הראשון תשובה מחטאו וביום ההוא נתכפר כי עם היות שלא הושב לג"ע הנה נתרצה לפני האלהים והנחילו חיי העולם הבא ולכן הוקבע היום הזה עת רצון לבני ישראל כשישובו אל ה' ויעשו כמעשהו שירוחמו מן השמים, אמרו בפסיקתא רבתי לעולם אדני דברך נצב בשמים. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא אתה דנת אדם הראשון ברחמים כך התנית עמו לדון זרעו ברחמים הוי לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. ומהו למשפטיך עמדו היום שעמדו ישראל בר"ה לדין כמו שישב אדם הראשון בדינו והשבים ומתחרטים ביוה"כ כמו ששב אדם הראשון מחטאו יקבלם בתשובה ויכפר להם כמו שקבל אותו כי הכל עבדיך. והסבה השני' היא כפי מה שקבלו חז"ל שאברהם אבינו נימול ביוה"כ ומפני אותו ברית נתקדשו בניו העושים כמעשהו לעבודת האל יתברך בדבוקו. והסבה השלישית מה שאמרו גם כן בפרקי דרבי אליעזר שבר"ח אלול עלה משה להר לקבל לוחות שניות וישב שם ארבעים יום וארבעים לילה ונשלמו ביוה"כ ולכך נשאר היום ההוא יום סליחה וכפרה כמו שבו נתכפר לישראל עון העגל. והסבה הד' היא שביום הזה ישב משה בנקרת הצור וראה את כבוד ה' עובר ולמדו הקדוש ברוך הוא י"ג מדות של רחמים. ומשם קנה היום ההוא קדושה להיות יום תשובה ודוי סליחה וכפרה וזכרון המדות ההמה לכפר לפושעי ישראל השבים כמו ששב אדם הראשון והדבקים באלהים, ואברהם כשנימול ולהיותם מכופרים כמו שנתכפר לישראל עון העגל ובאמצעות התורה הכתובה על הלוחות וזכרון המדות ששמע משה בהר ביום הזה. היו ההוראות השמימיות הגזורות בר"ה על כל בני אדם תלויות ועומדות לכל בני ישראל עד יוה"כ. ואם ישובו אל ה' ורחם עליהם וישמרם בהשגחתו. ואם לא יעשו כן תתקיים הגזרה והדין השמימיי העליון בהם ג"כ ולזה כוונו באמרם אדם נדון בר"ה וגזר דין נחתם לו ביוה"כ. אמרו זה על ישראל הנקראים ביחוד אדם ומפני זה לא נאמר בתפלת יוה"כ מפקידה וזכרון עולם כמו שנאמר בר"ה לפי שאין ענינו אלא סליחה וכפרה לישראל בלבד כדכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל. ואחרי ביאור הדרוש הזה נבא לבאר פסוקי הפרשה עם התר שאלותיה ואז יהיה הדבור שלם:

אתה תדע שכבר צותה תורה קודם זה המקום על רוב המועדים שנזכרו כאן בפרשת מועדי ה' כי הנה חג הפסח ומצות צוה עליו בפרשת בא אל פרעה וחג השבועות וחג הסכות צותה עליו בסוף פרשת משפטים ובסוף סדר כי תשא שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך שזהו חג השבועות וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה שהוא חג הסכות. ואמנם יוה"כ צותה עליו בסדר אחרי מות בעבודת היום וענוי נפש ואיסור מלאכה. אבל על יום תרועה לא צותה התורה עד עתה לפי שהוא מצרן ליוה"כ ועניניהם אחד כמו שאבאר. והנה במקום הזה קבץ הכתוב זכרון המועדים כלם שעליהם ובהם יעשו קרבנותיהם לשם יתברך ויהיו הימים ההם אסורים בעשיית מלאכה ולכן התחיל ביום השבת שהוא פעם אחת בשבוע ואחר כך זכר המועדים שהם פעם אחת בשנה, והתחיל בחג הפסח לפי שהוא בניסן ראשון לחדשי השנה גם שהוא עם מצות החדש היו המצוות הראשונות שנצטוו בהם ישראל וקצר כאן בעניניה וטעמה לפי שכבר התבארה המצוה הזאת בשלמות בסדר בא אל פרעה. ואחרי מצות הפסח זכר הקרבת העומר שהיה נקרב ממחרת השבת רוצה לומר ביום השני מחג הפסח לפי שלמספרו ביום החמשים יהיה חג השבועות. והיתה מצות מספר ימי העומר אם כן הכנה והקדמה לחג השבועות ומפני זה לא בא דבור מיוחד אל חג השבועות לפי שנסמך על דבור שבא על מצות העומר, ואחר שהשלים זכרון חג השבועות שהיה בחדש השלישי זכר המועדים שהיו בחדש הז' כפי זמניהם כי הנה זכר ראשונה יום תרועה שהיה ביום הראשון ממנו ואחריו זכר יוה"כ שהוא ביום העשירי ממנו ואחריו חג הסוכות שהוא בחמשה עשר יום לחדש ההוא. וכבר זכרתי שהיה יום תרועה הנהגה מועילה לישראל שיתקעו ויריעו ביום ההוא שהוא יום הכללי בעולם ומתוך התשובה והתרועה בבא יום העשור יכפר על עונותם ותדבק בהם ההשגחה הפרטית העליונה לשמור אותם ולהצילם מפגעי המערכה. אמרו בפסיקתא רבתי יהודה בר נחמני בשם ריש לקיש פתח עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא דין בדין הוא עולה שנאמר עלה אלהים בתרעה. ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעים הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים שנאמר ה' בקול שופר והופך להם מדת הדין למדת רחמים ואימתי בחדש השביעי רבי חייא בר מרייא פתח אך הבל בני אדם כזב בני איש כל כזבים והבלים שישראל עושים בעולם הזה כדאי הוא אברהם אבינו לכפר על כלם במאזנים לעלות כלם מתכפרים להם בחדש שמזלו מאזנים ואיזה הוא זה תשרי ע"כ. ראה והתבונן איך רמזו בדבריהם אלו לכל מה שביארתי בענין יום תרועה ומשפטו וסבותיו. ויצא מזה שיום תרועה אינו אלא הכנה והקדמה ליוה"כ וכאלו התרועה היא כרוזא קרי בחיל כל בן ישראל יעשה תשובה להנצל מזה הדין הכולל ביוה"כ הבא עלינו. והנה לא ביארה התורה שיהיה יום תרועה יום הדין לפי שהתורה ניתנה לכל העם והמדע הזה מהדין הכולל בר"ה על כל עניני השנה אינו מדע ראוי לכל העם כי הוא סוד ה' ליראיו פן יטעו בו השומעים שהיו כל הדברים מחוייבים כפי המערכה לכן צוה על תרופת הדבר שהיא התרועה ולא חשש לבאר ענין הדין. ולכך אמר הכתוב בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה ואין ענין שבתון איסור מלאכה לא מן התורה ולא מדרבנן אבל היו שלשת המאמרים האלה שבתון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו מפני שהיו סוגי העבירות או המצות אשר יעשה אותם האדם ג'. הא' בלב ר"ל במחשבות והב' בפה ר"ל בדבור ובלשון. והג' במעשה והפעלות וכמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו ולכך צוה יתברך באלו המועדים דברים כנגדם. כי הנה צוה שיהיה להם שבתון רוצה לומר מנוחה נפשיית ומרגוע בלבבם בבטול כל מחשבה ורעיון מעניני העולם הזה ועסקיו ומכל דאגה ועצבון שכל זה יסירו מלבם באופן שיהיה אז בנפשם שבתון ומנוחה מלשון שבת וינפש. ומפני שהיה האדם כשיכריזו עליו לבא לדין יפחד ויחרד לכן אמר יתברך כי ביום הזה יהיה להם שבתון ומנוחה ומרגוע נפשיי עם היות שיהיה זכרון תרועה שהוא ההכרזה ליוה"כ שבו נחתם המשפט ולכן תשקטו ואל תעצבו כי טבא הוא וטבא להוי. וע"ד זה אמר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. וכבר יורה אמתת מה שפירשתי במלת שבתון שהוא נאמר על המנוחה הנפשיית ובטול מחשבות העולם הזה שיהיה להם ביום ההוא מה שאמרו בפרקא קמא דר"ה מנין שאומרים מלכיות וזכרונות ושופרות שנאמר שבתון זכרון תרועה מקראי קדש. רבי אליעזר אומר שבתון זה קדושת היום. זכרון אלו זכרונות. תרועה אלו שופרות. כי הנה יחס שבתון לקדושת היום שהיא בנפש. ואמנם כנגד הפה ודבר שפתים אמר מקרא קדש יהיה לכם כלומר שבלשונם יכבדוהו ויקראוהו קדש וכמו שאמר הנביא אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג. ואפשר לפרש מקרא קדש יהיה לכם שביום זה יתפללו ויקראו אל ה' שהוא הקדש המוחלט כי ימי השבתות והמועדים נתקנו להודות לה' ולזמר לשמו. וכנגד המעשה והפעלות אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' כלומר ואמנם בעניני הפעולות והמעשים הנה כל מלאכת עבודה שהיא ראויה לעשות העבדים לא תעשו אותה אבל תעשה בלבד הקרבנות לבית ה' שאף על פי שהוא מלאכת עבודה להיותה לכבוד הגבוה אינה אסורה כשאר המלאכות. ואפשר לפרש שאמר מקרא קדש יהיה לכם שישראל יקראו את עצמם קדש כי קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. ולכן מפני קדושתם ומעלתם כל מלאכת עבודה לא תעשו רוצה לומר המלאכות שיעשו העבדים מהאומניות לא יעשו אותם אבל יקרבו אשה לה' שהם התמידין כי בהם תהיה קדושתם. הנה במה שביארתי במלת שבתון הותרה השאלה הו' ובמה שפרשתי בזכרון תרועה תהיה הכנה ודבר מצרן ליוה"כ הותרה השאלה הז' כי היום בלתי מכוון לעצמו אבל הוא הכנה והקדמה ליוה"כ ולזה עצמו לא נאמר ביום תרועה בעצם היום הזה ולא חקת עולם לפי ששניהם נאמרו ביוה"כ וענין יום התרועה ויוה"כ אחד הם ושניהם דבקים בדבקות התכלית עם מה שקודם התכלית והותרו בזה השאלות הח' והט':

אמנם בפרשת יוה"כ שסמך ליום התרועה אמר הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר להיותה מצוה בפני עצמה. האמנם בהיותה קשורה ומתאחדת עם פרשת יום תרועה. וידוע שמרע"ה כשאמר להם מצות יום התרועה מיד ביאר להם ענין יוה"כ שהיא תכלית אותה התרועה לכן לא הוצרך לומר בפרשת יוה"כ דבר אל בני ישראל לפי שכבר אמרו להם כאשר צוה ביום התרועה עם היות שבכל מצוה ומצוה להורות על מעלתה שהיא אלהית נאמר וידבר ה' אל משה לאמר ומפני זה עצמו אמר אך בעשור להיות זה היום המקודש תכלית התרועה וצורתה באמת וכאלו אמר הנה יום התרועה הוא יום הכרזה הקודמת אבל בעשור לחדש השביעי הזה אינו כן כי הוא יום כפורים כלומר הוא בעצמו יום הכפרה ואינו הכנה ליום אחר. ויש אומרים שלכן לא הזכיר ביוה"כ דבר אל בני ישראל לפי שכבר נזכר ענינו בפרשת אחרי מות. ושאמר מלת אך בעשור לחדש להגיד שכל המועדים אוכלים ושותים ושמחים בהם. אך בעשור לחדש השביעי מתענין כמו שאמר ועניתם את נפשותיכם. והנה אמר יום הכפורים שאף על פי שבכל יום מועד כתוב לכפר עליכם אין יום הכפורים כמוהם כי אותה הכפרה הנזכרת במועדים היא בשגגת היום עצמו אבל כפרת יוה"כ היא בכפור עונות כל ימות השנה ולכך נקרא יום הכפורים בלשון רבים ובזה הותרו השאלות הי' והי"א, ואמרו מקרא קדש יהיה לכם אפשר לפרשו על היום שהוא שקראוהו יום קדוש ויום ה' הגדול והנורא. ואפשר לפרשו על ישראל שבאותו יום יקראו אותם קדש וקדושים ומפני אותה קדושה שתהיה אז בהם יענו את נפשותיהם ואל יאכלו ואל ישתו כמו שעושים המלאכים קדישי עליונים שאין בהם לא אכילה ולא שתיה וכמ"ש בפרקי ר' אליעזר שאומר סמאל לפני הקב"ה שישראל ביום הזה עומדים כמלאכי השרת מבלי אכילה ושתיה ושאר הדברים שזכר שמה. האמנם מהו זה הענוי. הנה הראב"ע כתב בסדר אחרי מות שלא יאמר ענוי נפש כי אם על הצום בלבד שהוא הפך האכילה והשתיה ושאין להביא ראיה מעניתי בצום נפשי שיש ענוי שאינו בצום כי הנה כל ענוי דבק בנפש הוא הצום לא זולת זה וקבלת חז"ל כך היא. וחוץ מכבוד תורתו אין הדבר כן כי הנה עם היות שכל צום הוא ענוי לא יתהפך שיהיה כל ענוי צום. כי הנה מצינו ענה בדרך כחי וגם ענוי מצינו בנפש שאינו צום בלבד. אמר בפרשת נדרים כל נדר וכל שבועות איסר לענות נפש. וידוע שהנדר כולל לצום ולכל שאר הנדרים, ע"כ אמרתי שפירוש ענוי נפש באמת הוא שיצער האדם את נפשו בבטול תאוותיה למאכל או למשתה או לנשים ושאר התענוגים ואם בחרטת המעשים המגונים ואם בדאגה על מה שעשה מהם. ובתוכחת האדם נפשו על רוע תאוותיה שכל זה באמת הוא ענוי נפש ולכך הוכיח הנביא ישעיהו לאנשי דורו שהיו אומרים כנגד השם למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע. ששבחו עצמם שעשו הצום בעזיבת המאכל והמשתה ומלבד זה ענו את נפשם בעזיבת תאוותיה ומחשבותיה, והשיבם הנביא הנה הענוי שאמרתם הוא שוא ודבר כזב שאתם ביום צומכם תמצאו חפץ ר"ל כל הדברים שאתם חפצים ומתאוים אותם אז ימצאו אצלכם, ובהפך שכל עצביכם שהם הדברים המעציבים והמכאיבים את הנפש תרחיקו אותם מאצלכם, וזהו וכל עצבכם תנגושו. הנה א"כ הענוי הנפשיי אינו כן. אמנם הצום אמת הוא שצמתם אבל לריב ומצה תצומו. הנה התבאר שענוי הוא שם כולל לכל דבר מצער את הנפש ומפני זה צוה יתברך ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' ר"ל תענו את נפשותיכם בתשובה ובחרטה ובעזיבת המעשים הרעים ובטול המחשבות הרעות כי כל זה נכלל בענוי נפש ובזה תקריבו אשה לה' כי הוא בצום כי יעשה קרבן מחלבם ודמם באותו ענוי כאלו אמר והקרבתם אשה לה' והקרבתם עצמכם אשה לה' ולזה סמך הקרבת האשה לענוי נפש. והנה התועלת בצום ושביתת המלאכה ביום המקודש מבואר כי בזה תתבודד הנפש לדבקה בש"י כי כאשר יחלש החומר המתאוה בדברים הכלים יגבר החלק המשתוקק לדברים הקיימים שהוא השכל. וכבר זכרו המקובלים שיש למעלה כחות אלהיות לאכול את הקרבן והוא האש היורד על המזבח וכנגדן יש למטה באדם איברים אוכלים חלבו ודמו והוא חום הטבעי אשר בקרבו. ולכן צוו שיכוין האדם רוחו ונשמתו ביום הצום כאלו הוא מזבח כפרה שבו ישרף חלבו ודמו מהחום אשר בקרבו לעבודת בוראו. ותקנו שיאמר אדם בתעניתו יהי רצון שיחשב חלבי ודמי וכו'. ובמדרש רות אמרו שר' נחוניא בן הקנה אמר לחכמים בני חייכם אין קרבן נרצה לפני המקום כלבו של אדם הנשרף בתעניתו. ואחר שהזהיר הכתוב על הענוי והצום צוה על איסור המלאכה באמרו וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי אם שופט כל הארץ עומד לדין איזה לחיים ואיזה למות מי מאיש החפץ חיים שיעשה מלאכה ביום הזה. כי הנה כל היום וכל הלילה יצטרך שתמיד לא יחשה למשופטו יתחנן ולבקש על נפשו להצילה. ואם כל היום ישתדל לבקש כפרה על עונותיו איך יפנה אם כן לעשות כל מלאכת עבודה וזהו אמרו כי יום כפורים הוא לכפר עליכם ולכך צריך שתהיו תמיד לפני ה' ולא תתעסקו בדבר אחר. ולפי שצוה על הענוי עם הצום ועל איסור המלאכה ביאר העונש הנחתך לעובר על אחד מהם באמרו כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. והתבונן מהעונשים יש מהם נמשכים מטבע החטא מעצמותו ויש מהם מוגבלים כפי רצון וסדר הנותן אותם. הנה ענוי הנפש כמו שפירשתי הוא התשובה והחרטה שתעונה הנפש ותבטל מתאוותיה ולכן אמר שהנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ר"ל שלא תעשה תשובה וחרטה כראוי ולא תדבק באלהית תכרת הנפש ההיא מעמיה כי לא תזכה לכפרה אבל תכרת ממדרגת קדושי עמיה שזכו בה בדבקות ושמירת ההשגחה הפרטית ומפני שזה העונש היה מטבע החטא בעבור שלא קבלה נפשו ענוי וחרטה ולא עשתה תשובה תכרת ולכן אמר בו ונכרתה. אמנם באיסור המלאכה לא היה עונש הנמשך מטבע החטא כי אם יקרה שהנפש ההיא נתחרטה ונתענתה כראוי ביוה"כ למה בעבור עשותה כל מלאכה תכרת לכן זכר שהעונש ההוא היה גזרת מלך שגזר שהאיש אשר יעשה מלאכה בעצם היום הזה יכרת מפני שעבר על מצות המלך וחלל דתו. ולכך אמר והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי ר"ל אע"פ שמטבע החטא לא תכרת מעצמה הנפש ההיא הנה אני אאביד ואכרית אותה הרי לך מבואר למה זכר ביוה"כ עונש הבלתי מתענה והעושה בו מלאכה ולא זכר בשאר המועדים עונש העושה מלאכה שהוא מפני החלוקים האלה. ולמה אמר ונכרתה ואמר והאבדתי והנה העושה מלאכה בשאר המועדים עובר בלאו מפני שלא נחשוב שכן היה איסור המלאכה ביוה"כ הוצרך הכתוב לבאר עכשו ונמצאת למד שבשבת העושה מלאכה חייב בסקילה ובשאר המועדים חייב מלקות וביוה"כ חייב כרת שאין אבדן אלא כרת כמו שארז"ל והותרו בזה השאלה הי"ב והי"ג. ואמנם אמרו שנית כל מלאכה לא תעשו פירושו אצלי שלפי שנתן שתי מצוות ביוה"כ ענוי נפש ואיסור מלאכה בא הכתוב לבאר הזמן שינהגו המצות האלה האם הוא מזריחת השמש ביוה"כ עד הלילה או באיזה זמן הוא ועל זה בא כל מלאכה לא תעשו כלומר מה שאמרתי אליכם שכל מלאכה לא תעשו אשר הוא חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ר"ל בארץ ובח"ל. וג"כ מה שאמרתי מענוי נפש שזה היום שבת שבתון הוא לכם ר"ל מנוחה היותר נבחרת ושלמה שבמנוחות עם היות שתענו את נפשותיכם הנה יהיה כל זה ר"ל איסור המלאכה שהוא חקת עולם וענוי נפש הראוי שיקרא מנוחה באמת הכל יהיה בתשעה לחדש בערב כי משם יתחיל איסור המלאכה והענוי ותהיה התחלת זה היום מערב היום התשיעי עד ערב יום עשירי לפי שמערב עד ערב תשבתו שבתכם ר"ל שכל שביתה שלכם בין משבת בראשית בין מהמועדים בין מיום תרועה ויה"כ יהיה מערב עד ערב וכענין יום מעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והתבאר מזה שלא אמר תשבתו שבתכם על שביתת יוה"כ כמ"ש הראב"ע תשבתו שבתכם זה. כי הנה יום השבת לא יקרא שבת ישראל כי אם שבת ה' ואיך יאמר על השבת האלהי שבתכם. אבל פירוש הכתוב תשבתו שבתכם כל שביתה שלכם. והנה כל המועדים נקראים מועדי ה' לפי שהוא יתברך צוה עליהם והנביא קראם כלם מועדי ישראל שנאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי לפי שנתיחסו אליו יתברך להיותו פועל ומצוה אותם נתיחסו לישראל כמקבלים ושומרים אותם והותרו במה שפרשתי בזה השאלה הי"ג והי"ד. ואמנם מה הוא הכרת שתיוחד לנפש הנה יבא ביאורו בפרשת המגדף. ובפרשה אחרי מות אמר שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם ר"ל בשאר הימים כשתהיו בשבתון ובמנוחה ולא תהיו בענוי כי הם דברים סותרים זה את זה ענוי ושבתון אבל בזה היום אינו כן כי יהיה לכם שבת שבתון עם היות כי תענו את נפשותיכם. ועם היות שנזכרה בסדר אחרי מות מצות יוה"כ חזר להזהיר עליה כאן לפי ששם נזכרה מפני מה שנזכרה בעבודת היום וביאת הכהן גדול לפני לפנים. אבל כאן כשרצה הכתוב לקבץ זכרון המועדים כלם עם היות שכבר כלם נזכרו במה שעבר בא בכללם מצות יוה"כ להיות מכלל מועדי ה'. ועם זה כבר פירוש כאן ביוה"כ דברים שלא נתפרשו שם אם עונש מי שלא יתענה ומי שיעשה בו מלאכה ואם מתי יתחיל שמירת היום המקודש שהוא בתשעה לחדש בערב:

פסוק לג

וידבר ה' אל משה וגו' בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות וגו' עד ויצא בן אשה ישראלית ויש בכאן גם כן שאלות:

השאלה הא' למה לא נאמר בחג הסוכות בעצם היום הזה כמו שנאמר בשאר המועדים:

השאלה הב' למה אמר במצות חג הסוכות ואמצעית' אלה מועדי ה' וגו' מלבד שבתות ה' כאלו כבר השלים כל מצות ה' ואינו כן כי אחר זה צוה בה עוד דברים באמרו אך בחמשה עשר יום וגו' ושאר הפסוקים שהיו ראוים להכתב קודם אלה מועדי ה':

השאלה הג' מה ענין אמרו אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואות הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים. והלא כבר נאמר כאן בפרשת חג הסוכות שבעת ימים לה' והוא אם כן כפל גמור:

השאלה הד' באמרו ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון שכבר אמר זה עצמו למעלה חג הסוכות שבעת ימים לה' ביום הראשון מקרא קדש וגו' וביום השמיני מקרא קדש והוא אם כן כפול:

השאלה הה' במה שהוסיף לומר עוד וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחוגו אותו והוא כלו מותר וכפול שהרי כבר נאמר בתחלת הפרשה שיהיה החג שבעת ימים ושיהיה בחדש השביעי:

השאלה הו' במה שחזר הכתוב לומר פעם אחרת בסוכות תשבו שבעת ימים כי זה כבר נאמר בתחלת הפרשה חג הסוכות שבעת ימים לה':

השאלה הז' למה זה אחרי מצות המועדים באה מצות הדלקת המנורה וגם כן מצות לחם הפנים כי הנה מצות המנורה כבר נזכרה בתחלת סדר תצוה ומצות לחם הפנים נזכרה בסדר תרומה בזכרון השלחן ולמה נזכרו כאן: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' עד ויצא בן אשה ישראלית. אחרי שזכרה התורה המועדים אשר יחולו בחדש הראשון הוא חדש ניסן והוא הפסח ואשר יחולו בחדש השלישי שהוא חג השבועות. ומהחדש השביעי שהוא תשרי זכר יום התרועה שהוא ביום הא' מהחדש ויוה"כ שהוא בעשור לחדש השביעי צותה באחרונה מחג הסוכות שיהיה באמצע החדש השביעי ההוא וכבר ידעת שבחג הזה באו שתי מצות שהם הסוכה והלולב ושאינם שוים בטעמיהם כי מצות סוכה היא לזכרון העבר כמ"ש כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. והלולב הוא מפני ההווה בכל שנה ר"ל לתת שבח והודאה אליו על אסיפת התבואות שבזמן ההוא היו נאספות מן השדה. ולפי שהיה ענין הסוכות בראשונה נקרא חג הסוכות ולא נקרא חג הלולב. ולכך זכר כאן הכתוב ראשונה חג הסוכות שנאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'. וצוה שביום הראשון יהיה מקרא קדש שיקראו קדש ליום או לישראל עצמם כמו שפירשתי. ולכן כל מלאכת עבודה לא יעשו בו. ואמנם שאר הימים לא יהיו פטורים מהחגיגה כי הנה שבעת ימים יקריבו אשה לה' ואמר שיהיה ביום השמיני מקרא קדש עם היות שאמר שיהיה החג שבעת ימים להגיד שאחר שבעת ימים יעשו היום השמיני קדש ולכך קראו עצרת שיעצרו החג עד היום ההוא ויעצרו לשבת בירושלים גם אותו היום וידמה שיה יום השמיני בחג הסוכות כחג השבועות בחג הפסח שכמו שאחר שבעה שבעות שספרו יעשו חג השבועות כן אחרי ז' ימי חג הסכות יעשו יום שמיני עצרת מקרא קדש. ואמר והקרבתם אשה ר"ל קרבן בפני עצמו מיוחד ליום ההוא ולכך אחז"ל שהוא רגל בפני עצמו לדמותו ליום חג השבועות ואמר עצרת הוא ר"ל חג בעצמו. וי"מ עצרת לשון אדנות כמו יורש עצר. וענינו שהיום קדוש ואסור במלאכה כי בהיות לבם פנוי מענין תבואותיהם שהיו כלם כבר נאספות מן השדה אל בתיהם יוכלו להתעכב לשבת בירושלים ולשמוח שם כל הימים מבלי טורח. וגם מפני זה יהיה היום השמיני ההוא מקרא קדש שכל מלאכת עבודה לא יעשו בו. ולכך אחרי זכרון חג הסכות אמרה תורה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו כאלו השלים ענין המועדים וסדרם. והנה לא אמר כאן בעצם היום הזה לפי שהיה חג הסכות זכרון מה שעבר כמ"ש כי בסכות הושבתי את בני ישראל. וכבר ביארתי שמאמר בעצם היום הזה לא יאמר אלא על החג שהוא מיוחד לאותו יום בפני עצמו ולא לזכרון דבר אחר כיום חג השבועות וי"ה וכבר זכרו ז"ל שכל מקום שנאמר חג לי"י מורה על זבח השלמים הנקרא קרבי חגיגה. והותרה במה שבארתי בזה השאלה הז'. ואמנם אמרו מלבד שבתות י"י ומלבד מתנותיכם. בא להגיד שלא בלבד יהיו בחג הסכות רבוי הפרים והאלים והכבשים במוספי ימי החג כי גם יתוספו עליהם שבתות י"י והוא מוסף השבת כשחל באחד מימי החג. ומלבד מתנותיכם והם הנדרים והנדבות אשר יתנו ברצונם שהם חייבים בהם ממוצא שפתותיהם. ואמנם אמרו חז"ל אך בט"ו יום וגו'. מפני שהיה לשואל שישאל אם היה חג שבועות בכורי קציר חטים ותחלת אסיפת הפירות והתבואות וחג הסכות על תכלית אסיפתם למה לא נצטוו כמנין ימי החג והיה חג השבועות יום אחד וחג הסכות שבעת ימים. הנה להשיב על זה אמר אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי ר"ל בחמשה עשר יום לחדש הזה באספכם את תבואת הארץ ר"ל שהיו כבר כלם נאספות לכן תחוגו את חג י"י שבעת ימים ואין כן חג השבועות כי אין התבואות אז נאספות ולכך לא הטריחם כי אם לחוג יום אחד. וגם בחג הסכות לא היו כל השבעת ימים באיסור מלאכה אבל היה יום הראשון שבתון וביום הח' שבתון א"כ אין לכם טורח רב בזה. ומזה הטעם עצמו ר"ל מאסיפת התבואות צוה ג"כ ולקחתם לכם ביום הראשון ושמחתם לפני י"י. הנה א"כ טעם הד' מינים שבלולב לא היה לטעם מצוות הסכות כי היא היתה לזכרון כי בסכות הושבתי. ולקיחת הד' מינים שבלולב היה לשמחם ולהודות לה' בעבור אסיפת התבואות. הנה התבאר למה אמר אלה מועדי ה' בסוף פסוק חג הסכות ולמה אמר אך בחמשה עשר וגו' בלשון אך. ולמה אמר ביום הא' שבתון וביום הח' שבתון והותרו בזה השאלה הב' והג' והד'. והנה אמר בד' מינים שבלולב ולקחתם לכם ביום הא' לא להיות היום הא' חובה ושאר הימים רשות כי הנה חכמינו הצריכו כל שבעה. והכתוב מורה על אמתת קבלתם שאמר ולקחתם ושמחתם מה שמחה כל שבעה אף לקיחה כן אבל אמר ביום הא' לפי שזכר למעלה שחג הסכות יהיה שבעת ימים כאלו אמר ולקחתם לכם ביום הא' מאותם השבעה שזכרתי ולא רצה הכתוב לומר ולקחתם לכם שבעת ימים פן נחשוב שיהיו שבעת ימים אחרים מלבד הסכות לכך אמר ביום הראשון ר"ל הראשון מהשבעה ההם. ואמר ושמחתם לפני ה' שבעת ימים להגיד שכלם יהיו ימי שמחה עם אותם ארבעה מינים שזכר. ופרי עץ הדר הוא האתרוג שפריו הוא הדר ויפה והוא משמח הלב. וכפות תמרים על שם ימחאו כף והוא הסעיף שגם הוא הדר ומשמח הלב. גם הוא צריך שיהיה הדר ולא יבש. וענף עץ עבות הוא עץ שענפיו עבותים והוא הדס שגם הוא משמח הלב בזמן החום. וערבי נחל מפני היותם גדלים על המים ולפי שלא היו במצרים וכ"ש במדבר נחלי מים עיינות ותהומות לכך צוה כשיבואו אל ארץ נחלי מים ישמחו בערבותיה. וכבר קבלו חז"ל אופן לקיחתם ואמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים להגיד שבבית מקדשו ישמחו בזה ויודו וישבחו לשמו. לפי שלא יאמרו ישראל שבהיותם חוצה לארץ לא יחוגו אותם שבעת ימים כיון שאין להם שמה לא ארץ ולא אסיפת תבואותיהם. הנה להסיר הספק הזה אמר עוד וחגותם אותו חג לי"י שבעת ימים בשנה חקת עולם ר"ל עכ"פ תחוגו שבעת ימים לדורות בין בארץ בין בחוצה לארץ ולא יהיה אז הסימן באסיפת התבואות כי אם שבחדש הז' תחוגו אותו. ונתן הסבה למה גם בגלות יחוגוהו באמרו בסכות תשבו שבעת ימים וגומר למען ידעו דורותיכם ר"ל שתי סבות היו בחג הזה ואף שאחת מהן תפסק והיא אסיפת התבואות הנה נשארה הסבה השנית והיא לזכרון הסכות אשר ישבו בהם ישר' בצאתם מארץ מצרים ולכן ראוי שיחוגו כל שבעת הימים עכ"פ. הנה התבאר למה הוסיף לומר וחגותם אותו חג לה' ולמה חזר הכתוב לומר בסכות תשבו שבעת ימים ושאין דבר מזה כפל ומותר כי בא כלו לצורך ובסדר ראוי. והותרה בזה השאלה הה' והו'. ואמנם מה ענין כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים באו עליו דעות לחז"ל מהם אמרו שהוא סכות ממש וענין זה שמפני שאדם מתוך הטובה מבעט צוה ית' שכאשר ישבו ישראל בבתיהם וארצם אשר ינחלו לפי שלא ראו עיניהם את ישועת ה' אשר גאלם וגמלם כרוב חסדיו שכדי שלא ירום לבבם וישכחו חסדיו יעשו זכר וסימן לזכור הטוב אשר קבלו ממנו ית' כשיצאו מבתיהם וישבו בסכות שבעת ימים כדרך אנשי מחנה וחוני המדבר לאות ולזכרון כי כן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים והלכו במדבר. ויש מי שאמר שהסכות היו ענני כבוד וענן שהיה הולך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך ויומם השמש לא יכם. ובזה יכירו וידעו השגחתו הפרטית על ישר' נחלתו. והנה הקראים הטועים פירשו אך בט"ו יום לחדש וגו' שבא לבאר במה יעשו הסכות ושעל זה אמר ולקחתם לכם שיקחו הדברים הנזכרים בפרש' לעשות סכות וכ"ש בעזרא (סי' ח) צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן לעשות סכות ככתוב וגו' ואין כתוב בתורה עשיית הסכות. ומאשר הוקשה אצלם פרי עץ הדר אמרו שטעמו עץ פרי ושלכך אמר כפות בלא וא"ו כי הכוונה בכפות ולא בפרי ושכפות תמרים הוא עץ הדר או יהיה עץ הדר הוא הנזכ' בעזרא עלי זית כמו ויהי כזית הודו זית רענן יפה פרי תאר. או יהיה פרי כמו מסעף פורה במערצה. ופירשו וחגותם לשון סבוב כי יסובבו בבית ה' בשיר והלל מלשון יחוגו וינועו כשכור כמו שכתבו בפירושם והוא בלי ספק טעות מבואר מטענות. הא' לפי שאם היה ולקחתם לכם ביום הא' ענין הסכות ממש לא ימלטו הכתובים מכפל ומותר מבואר, הב' שהם פירשו ולקחתם לכם ביום הא' שיעשו זה ביום הא' לבדו ואיך יפרשוהו א"כ על מעשה הסכות שהיה חג ה' שבעת ימים לא יום הא' לבד. והג' כי איך יפרשו ולקחתם לכם על עשיית הסכה והדברים שישימו בהם כי הנה כבר אמר הכתוב בראשונה בט"ו יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' ביום הראשון מקרא קדש וגו' וחתם מצוות המועדים באמרו אלה מועדי ה' וגו'. ואיך ישוב אח"ז לבאר ממה שיעשו הסכות ודי שיצוה הכתוב לעשות הסכות ולשבת בהם ז' ימים יהיה מזה או מזה. והנה במצות הציצית אמר הכתוב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אבל לא נצטרך לבאר ממה שיעשו אותו. והד' שאם בא הכתוב לבאר העשבים והעלי' שיעשו מהם הסכות היה לו לומר כמו שנאמר בעזרא צאו ההר והביאו עלי זית לעשות סכות ומה לו לפרט ד' ענינים פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ואין אלה הדברים בעזרא אף כי פרי עץ הדר לא יאות לעשות ממנו סכה כי אם העלים והם יעותו הפסוק שאומר פרי עץ הדר ואומרים שטעמו עץ פרי שעל העץ צוה לא על הפרי האם יאמרו כזה בספור אדם הראשון שנצטווה ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכלו ממנו שהיה העץ אסור לאכול והפרי מות' לאכלו ואיך יעשו ראיה ממ"ש כפות תמרים בלא וא"ו כי דרך הכתוב לומר כן ראובן שמעון לוי ויהודה שמש ירח עמד זבולה. ופרי עץ הדר הוא האתרוג בלי ספק שהוא היותר יפה שבפירות. ואיך יפרשוהו על הזית גם פרי חשבו להוציאו ממשמעו ועשאוהו ממסעף פארה במערצה סוף דבר כי זה כלו עוות הפסוקים והכזבתם והתימה מחכמיהם הלא ידעו שבני יהודה שבאו לבנין בית שני היו מאותם שעלו לירושלם מבבל אנשי בית ראשון וידוע שלא עשו המצוות בבית שני אלא כפי מה שהיה נהוג אצלם בבית ראשון ומפני שהסכות והלולב ושאר המינים הנלקחים עמו היו כל אחד מהם מצוה בפני עצמה נהגו בבית שני לעשות כן ולעשות ההקפה במקדש בימי החג בד' מינים שבלולב כל ימי בית שני כמו שזכר יוסף בן גוריון וחכמי המשנה עשו כן כי לא חדשו הם ענין המצוה הזאת בסוף בית שני או בגולה. אבל לקחו המצוה כפי הבנת הפסוקים ואמתתם וכפי מה שעשו במקדש כל ימי בית שני כאשר עשו אותה כל ימי בית ראשון וזה הוא ממה שיורה על טעותם במה שסרו מדברי הקבלה האמתית ודברי חכמי המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

והנה צוה אח"ז בהדלקת המנורה בפרשת צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וכן בלחם הפנים לפי שכאשר למד אותם מועדי ה' שנאמר בכל אחד מהם והקרבתם אשה לה' שהם קרבנות התמידין שהיו משל צבור הודיעם אחריו מה שהיו צריכים אליו תמיד בכל יום והוא השמן למאור ומה שהיו צריכים אליו בכל שבת והוא הלחם הפנים. אמנם עולות התמידין כבר נצטוו עליהם בסדר תצוה בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח. אבל על השמן לא נצטוו ישראל עדין. כי פי' ואתה תצוה הוא ואתה עתיד לצוות את בני ישראל כמו שפי"רשי. וכן בענין לחם הפנים מה שנכתב בפרשת תרומה לא היה צווי על עשיית הלחם והנחתו אלא לזכרון מעשה השלחן והמשכן. ומפני זה הוצרך כאן לצוות את בני ישראל שיתנו שמן למאור למנורה ולחם הפנים שיונח בשלחן הקדש שיהיו שתים עשרה חלות גדולים ויפים שיהיו כל אחד שני עשרונים וסדר הנחתם שיהיו בב' מערכות. שש מערכות מפה ושש מערכות מפה על השלחן האלהי ושיתן על המערכת לבונה זכה ושיערכנו הכהן ביום השבת ושיהיה הסולת הזה משל צבור כמ"ש מאת בני ישראל ברית עולם ושיאכלו אותו אהרן ובניו אחר שיסולקו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא. הנה א"כ ביארה התורה ענין השמן להדלקת המנורה והסלת ללחם הפנים לפי ששניהם היו באים משל צבור כקרבנות המועדים ולפי ששתי המצוות האלה היו נערכות ע"י אהרן והיו חלות לחם הפנים י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל כמו אבני המלואים. והיו שתי המצוות האלו מיוחסות אל ההיכל במנורה הטהורה ובשלחן הקדש להיות שניהם לפני ה' ונאמר והיתה ללחם לאזכרה אשה לה' להגיד שהיה זה כקומץ הנלקח מן המנחה והאזכרה ההיא שהיא מהלבונה תהיה אשה לה' על המזבח והלחם יהיה לאהרן ולבניו. ועם היות שביום השבת יערכנו הכהן הנה אפייתו היתה ביום הששי להיות לחם הפנים מסתלק מן השלחן ונאכל בשבת ונאפה ביום ו' והיה זכר לשבת ולכך נאמרה בו ברית עולם להגיד שהוא אות על מעשה בראשית שבו שבת השם מכל מלאכתו. וכבר זכרו חז"ל ענינים נפלאים מן לחם הפנים ואמרו שמעט ממנו היה משביע כפלי כפלים מפת אחר כי שם צוה ה' את הברכה והותרו בזה השאלה הז':

ומלבד הטעמים אשר צוה יתברך בעבורם במועדים והמצווה אשר נזכרו כאן בפרשה וביארה התורה אמתתן. עוד יש לאלוה מלין וטעמים אחרים יקרים ומדעים נכבדים נרמזו בהם ואני כבר זכרתי בסדר בא אל פרעה רמזים בענין חג הפסח והמצות ודיניו ושהחג רומז אל חיי האדם שהם שבעים שנה והנהגתו בעצמו להשגת שלמותו כמו שביארתי שם. והנני מוסיף במקום הזה ענין שאר המועדים והמצוות על מה יורו כפי הרמז ההוא. ואומר שאחרי שידענו שחג שבעת ימי הפסח רומז אל סבוב חיי האדם שהם שבעים שנה בין רב למעט והיה היום הראשון מקרא קדש לרמוז אל ימי הנערות שעשרה שנים הראשונים מהאדם אין ראוי שיעמול האדם בהם כי הם ימי שביתה ושנות גדולו ואין האדם בהם בר עונשין. והיה היום הז' גם כן שבתון לרמוז אל ימי האדם עשרה שנים משנותיו האחרונים שראוי שיהיו ימי שביתה והפסק מעסקי העולם להכין בהם צידה לנפשו לאור באור החיים באחרית חלדו. אמנם ממחרת השבת שהוא היום הראשון של פסח צוה שיקריב עומר השעורים המורים כפי השם על הנשארים מימי האדם וחייו אשר בשערה ישופנו וכדי שלא יבטח על תהו לחשוב כי עוד רבות בשנים יחיה צוה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. לרמוז שיתנו לבם ויספרו את עצמם וימי חייהם הנשארים אחרי שביתת עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים. והענין שיספרו כל הימים שאפשר שיחיה עוד שהם עד ממחרת השבת השביעית שהוא מספר החמשים יום לרמוז שימי האדם מלבד עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים הן בין רב למעט חמשים שנה ומה טוב אמרו וספרתם לכם כי בהיותם מונין כן יהיו מונין ומשערים מספר ימי חייהם האפשרי להיות כפי טבע בני אדם על הרוב. והזהירם שבסוף הימים ההם יקריבו מנחה חדשה לה' לרמוז שבסוף החמשים שנה ההם מהספירה להיותם קרובים לימי הפקדה וימי השלום ראוי שיקריבו מנחה חדשה בהנהגת עצמו לא כימים הראשונים שהיו להוטים אחר יצרם אבל בדרך אחר חדש ללכת אחרי ה'. וכמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך. ואמר עוד ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים ע"ד מה שאמרו הקדושים ז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת רוצה לומר ממושבותיכם תביאו מעשים משובחים שתעשו לא עומר שעורים כאשר הבאתם בתחלת החלד אלא לחם תנופה שתים לכפר על הגוף ועל הנפש. ומסולת חטים שהוא רמז למעשים טובים אף על פי שחמץ תאפנה שיעשו אותם בהיות היצר הרע שולט בהם כי כל ימיהם היו בחטא ועכ"ז הנה עתה להיות הזמן הזה קרוב למות ראוי שיהיה מנחה חדשה ופועל משובח שלא היה עד הנה ככה ויהיו אם כן המעשים באיכותן וחדושה בכורים לה'. הנה אם כן היה חג הפסח רמז לחיי האדם ומספר שנותיו. והספירה רמז לחיי העסק והמלאכה שהם חמשים שנה אחר הנערות וקודם הישישות. והיה חג השבועות רמז לדבקות האלהי שיזכה האדם אליו אחרי מותו כשייטיב דרכיו ומעשיו באחריתו לעבוד אלהיו כראוי. ואמנם יום תרועה וי"ה היו לרמוז שכל אדם בימי חלדו להיישיר דרכו ומעשיו כל השנה ראוי לו בבא עליו החדש השביעי שהוא רמז לעשרה שנים השבעיים מחייו מיד מיום הראשון ממנו יתקעו ויריעו בשופר כי הוא יום דין הגדול והנורא. ולכן יקרא אל ה' יגן בעדו ויצילהו מרעות המערכות כאשר ביארתי ואם אז ישובו בתשובה שלימה עד עשרת הימים שהם עשרת שני חייו האחרונים אין ספק שביום העשירי יהיה יום הכפורים שיכפר השם בעד חטאתיו ועם התשובה וענוי הנפש ואיסור המלאכה אשר יעשו בני אדם בימים ההם נזכרים ונעשים. יהיו נושעים מההוראות השמימיות ותדבק בהם ההשגחה הפרטית העליונה ובעת מותו מלאכיו יצוה לו. וצוה עוד שיעשו חג הסכות שבעת ימים כדי שיהיה דעתם מתישב עליהם ויכירו וידעו שאין קרבם בתימו לעולם ומשכנותם לדור ודור. אבל בסכות ישבו לרמוז לחיי עולם הזה היא דירת עראי וכי הם כגרים המתלוננים בסכות שבין לילה היו ובין לילה אבדו כן ימי חייהם על הארץ ולכן היה החג הזה שבעת ימים והיה היום הראשון מקרא קדש והיום האחרון גם כן לרמוז על השנים הראשונים והאחרונים כמו שביארתי והכל לרמוז אל ימי שנותינו שהם שבעים שנה. ולפי שפעמים יחיה האדם שמונים שנה כמ"ש (תהלים צ' י') ואם בגבורות פ' שנה לכן צוה שיהיה היום הח' ג"כ מקרא קדש לפי שהאדם לבא בגבורות כבר הוא נפרד מעון וטומאה והוא מקרא קדש. וראיתי מי שפירש שהיה יום שמיני עצרת בערך חג הסכות כיום מתן תורה אל חג הפסח והיו השבעים פרים כנגד שבעת השבועות שבספירה וכן ארז"ל ראויה עצרת של חג להיות רחוקה ממנו חמשים יום והוא דרך אחר. ונשוב לענינינו ונאמר שהוסיף לומר עוד אך בחמשה עשר יום בחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'. להגיד שלהיותם נקיים מעון ביום הכפורים שהיה בעשור לחדש השביעי. וגם לחבה שנית והיא באספכם את תבואת הארץ בעבור שתאספו את תבואת הארץ ותהיה ברכת ה' בכל אשר לכם לשתי הסבות אלו תחוגו את חג ה' באותו חדש עצמו לשבחו ולהודות לשמו שבעת ימים במספר עשיריות ימי חייכם. הנה א"כ היה חג הפסח מורה על ענין האדם וחייו. וחג הסכות מורה שהבוטח בה' בצל שדי יתלונן כשיהיה מכופר מעונותיו ביום הכפורים. ואמרו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' הוא לרמוז שלא יאסור הקב"ה מהאדם כל ערבות ותענוג הוד והדר בימי חייו אין הדבר כן כי הוא יתנם לו ביום הראשון בזמן הנערות שיהיה הוא פרי עץ הדר בעיני כל רואיו ויהיה פרקו נאה ונחמד למראה ככפות תמרים ויאכל וישתה ויעבה גופו ולזה רומז וענף עץ עבות מלשון עבית כשית וערבי נחל לרמוז אל הערבות שינחלו בארצם כי לא ימנע השם מהאדם בנערותו ובחרותו אבל ראוי שיהיה כל זה לעבוד את השם הנכבד וזהו ושמחתם לפני ה' שבעת ימים ולכך תחוגו לה' החג הזה להתעדן בטובותיו ונפלאותיו בבית מקדשו ועל כן בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות לרמוז כי גרים הם לפני השם מסתופפים בצל קורתו. ולכך נקרא המועד הזה חג האסיף על אסיפת האדם מעולמו כמ"ש באספך את מעשיך מן השדה. ולכן היו שבעה הקפות בשבעת ימי החג והיו ז' הקפות ביום השביעי הכל לזכרון ימות עולם שנות דור ודור כדי שהאדם יתן אל לבו וידקדק על חשבון זמנו עם נפשו. וגם מעוט פרי החג שהיו שבעים הולכים ודלים היה מורה על זה ושאר הדברים שלא זכרתי החכם יוסיף לקח מאות' אשר זכרתי וזהו רמז נכבד ואמיתי ולמוד מדותיו שכליי לפני בני אדם והוא דרך ישר לפני איש להתהלך לפני ה' בארצות החיים: