אברבנאל על ויקרא כד

<< · אברבנאל · על ויקרא · כד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק י

ויצא בן אשה ישראלית עד סוף הסדר. ויש בפסוקים האלה גם כן שאלות:

השאלה הא' באמרו ויצא בן אשה ישראלית ולא זכר מאין יצא וי"מ שהוא כמו אל תצא לריב מהר וכן יצאו אנשים בני בליעל אבל אין הענין דומה כי ענין היציאה בפסוקים ההם הוא יציאה מן הבית או מן העיר ודרכי המפרשים יסבלו דוחקים בה:

השאלה הב' למה נזכר כאן הספור הזה אחרי מצות המועדים ומצות הדלקת המנורה ולחם הפנים כל שכן לדעת האומר שהמקלל והמקושש היו בפ"א ולמה א"כ לא נזכרו שניהם יחד:

השאלה הג' באמרו בתוך בני ישראל שאם היתה הכונה שיצא בתוך בני ישראל בקרב המחנה ושם נצו שניהם ויקלל זה את השם היה לו לאמרו למעלה ויצא בן אשה ישראלית בתוך בני ישראל וגו':

השאלה הד' באמרו ושם אמו של מית בת דברי כי הנה ההודעה הזאת היה ראוי לזכרה למעלה ויאמר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי:

השאלה הה' במה שאמר ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה' ולמה לא הרגוהו מיד וכבר נצטוו אלהים לא תקלל שהיא אזהרה למקלל את השם ונאמר ומקלל אביו ואמו ק"ו לשכינה שהיה ראוי שיומת על היותו מקלל את השם:

השאלה הו' באמרו איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ה'. ויראה שהם מאמרים סותרים וחז"ל הבדילו בין מקלל אלהיו שהוא בכנוי לנוקב את השם המפורש. והנה השם הנכבד הוא אלהי ישראל:

השאלה הז' באמרו ואיש כי יכה נפש אדם וגו' ומכה נפש בהמה וגו' ולמה הובאו כאן המשפטים האלה מהאדם והבהמה שכבר צותה תורה עליהם:

השאלה הח' במה שחזר הכתוב לזכור כאן המשפטים ההם שנית ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ופרש"י שבראשונה דבר בהורג בהמה ובשני בעושה בה חבורה. ומה יאמר הרב באדם שבראשונה ובשנית דבר במיתה והוא כפל מבואר:

השאלה הט' באמרו משפט אחד יהיה לכם ולגר וגו' כי זה המאמר הוא ג"כ כפול לפי שכבר נאמר למעלה כגר כאזרח בנקבו שם יומת. ולמה נשנה כאן ענין הגר:

השאלה הי' במה שאמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה כי מאחר שאמר וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן לא היה צריך לומר עוד ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויצא בן אשה ישראלית וגו' עד סוף הסדר. בעבור שבפרשיות של מעלה צוה והזהיר יתברך על שמירת כבודו ושלא יזלזלו בו וצוה על זה לישראל במצות מיוחדות להם ולכהנים במצות שיתיחדו אליהם ולישראל וללוים ולכהנים גם כן בשמירת מועדי ה' והדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים על שלחנו שהיה התכלית בכל זה שישמרו כבודו ולא יחללוהו. לכן הביא הכתוב הלכה למעשה ממה שקרה לאיש אחד שקלל את שמו יתברך וצוה השם לרגום אותו באבנים. ומה שהוכיח לבני ישראל על אשר לא המיתו אותו פתאם ועליו אמר ויצא בן אשה ישראלית רוצה לומר שיצא משמירת כבוד השם ויצא לחלל שמו ויצא מכלל ישראל ואזהרותיהם. ואולי שאמר ויצא לפי שהיה בחור מעם ויצא אז מעולמו להתהלך בקרב אנשים כי יצא מבין הנערים לבא בקרב האנשים ועסקיהם. הנה התבאר ענין ויצא ולמה נסמכה הפרשה הזאת אל הפרשיות של מעלה. וחז"ל אמרו שיצא מפרשה של מעלה. רצו שלעג על לחם הפנים הנזכר בפרשה של מעלה לפי שהיו אוכלים אותו הכהנים מתשעה ימים ולא היה כן דרך המצריים רק לאכול עגות מצות חמץ בכל יום. וזה היה טעם הסמיכות. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא' והב'. וזכר הכתוב שהיה הבחור הזה בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל להגיד שקודם זה ימים יצא עליו קלא מנערותו שהיה בן מצרי שהאיש מצרי שכב עם היהודית והוליד את הבן ההוא והיא כסתה הדבר מפני כבודה אבל עכ"פ הקול נשמע בתוך בני ישראל שזה הנער היה בן איש מצרי בתוך בני ישראל לא שחוזר היציאה שיצא מתוכם אלא שהיה נחשד לבן איש מצרי בתוך בני ישראל בעדתם והותרה השאלה הג'. ואמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. לספר גנותו אם ראשונה שאותו בחור בן הישראלית התחיל במחלוקת ראשונה. ולזה זכרו הכתוב ראשונה בן הישראלית ואיש הישראלי. וגם כן להודיע פחיתות שניהם שאם היו רוצים להלחם זה עם זה היה להם לצאת השדה ושם מאן דאלים גבר. ואיש לא ימחה בידם אבל הם מפני פחיתותם נצו במחנה ובן הישראלית לא גבר חיילים אבל פער פיו לבלי חק וקלל במלכו ובאלהיו. וזהו ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל רוצה לומר שנקבו בזכירת השם המפורש. ומפני כבודו של הב"ה לא אמר ה' אבל אמר את השם כלומר השם הנכבד והנורא. והשומעים הביאוהו אל משה לדעה מה יעשה לו ונראה לי שישראל נסתפקו בדינו אם יהרג כיון שקלל השם הנכבד בהיותו מישראל וחייב במורא וכבוד השם או להפטר מזה בהיותו בן איש מצרי שלא היה חייב במצוות להיותו מצרי והיה מקום ספק אם ידינוהו כישראל לחייבו כפי האם מיתה. או מצרי כפי האב ויפטר. ולכך הביאו אותו אל משה שיפרש להם את הדין. ומשה רבינו ג"כ נסתפק בדבר ולכך הניחו אותו במשמר לפרוש להם ע"פ ה' אם הוא חייב מיתה אם לאו. והנה משה צוה להביא את אמו לפניו לדעת ממנה בשבועה מי היה אביו של הבן ההוא אם ישראלי ואם מצרי ולכך נאמר במקום הזה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן כי אז נודעה משפחתה והיה טבעה מסכים לשמה כי היא השתדלה להשלים בנה ולהצילו כמו שנקראת שלומית והליצה בעדו כי היתה דברנית שהיתה בת דברי. ולכך הודתה ולא כחשה לפני משה כי בנה היא בן איש מצרי ונשאר הדבר בספק. והתבארו במה שפירשתי השאלה הד' והה'. והאל ית' אמר למשה הוצא את המקלל ר"ל יהיה מי שיהיה ישראלי או מצרי די כשנדע שהוא היה מקלל הוציאו אותו אל מחוץ למחנה כדבר טמא ונתעב. ולפי שרבים מבני ישראל שמעו קללתו ולא המיתוהו והיה עליהם אשם ועון רב על זה ראוי שיסמכו כל השומעים קללתו את ידיהם על ראשו כי יפרקו העון מעליהם ויאמרו דמך בראשך ולא בראשנו ורגמו אותו כל השומעים מבני חמלה כי זה היה נקמת ה' ושמירת כבודו. והנה הוכיחם ית' על אשר היו מסבירים פני הדין בענין הזה לפטרו וזהו ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ופירושו כל איש ואיש מצרי או יהודי יהיה מי שיהיה כאשר יקלל אלהיו ר"ל אלוה עמו וארצו ונשא חטאו של אותו אלוה ואין לנו להענישו עליו כי אם אלהים הוא ירב לו אבל נוקב שם ה' השם קודש האלהי מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח ר"ל בין שיהיה אזרח ישראל ובין שיהיה גר בן מצרי ומיתר העמים בנקבו שם הקדוש יומת כי אם אינו מבני ישראל מה לו לישא על שפתיו שם אלהי ישראל. הנה א"כ מפני מה שקלל בפיו ובשפתיו השם הנכבד ראוי שיומת. ואם הוא מצרי היה לו לקלל אלהי מצרים אבל לא אלהי ישראל בתוך עמו ומחנהו והותר' בזה השאלה הו'. ומלת ויקוב בנקבו י"א שהוא כמו נקבו בשמות ענינו פי' וביאור וי"פ שהוא מלשון יקבוהו אוררי יום לשון חרוף וגדוף. ואמנם מה שסמך לזה ואיש כי יכה. אמרו מהמפרשים כי מפני שנאמר למעלה וינצו במחנה סמך אליו דין המכה. ויותר נכון לומר כי מפני שיהיה קשה על ישראל שיהיה עול מצוות קדושת השם מוטל על הגר אשר לא מבני ישראל הוא שהוא מוטל על ישראל הביא יתברך עליו טענה מספקת ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ומכה בהמה ישלמנה. ואמרו נפש אינו חוזר לבהמה אלא לאדם שזכר והוא כמו ואף לאמתך תעשה כן. וענינו נפש המכה הגדול שבישראל תחת נפש הנער או הגר ובמומים גם כן כי יתן איש מום בעמיתו רוצה לומר ישראל כמוהו כאשר עשה כן יעשה לו. ואחר שזכר הדינים האלה הוציא תולדה מהם והיא אמרו ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת משפט אחד יהיה לכם ולגר. רוצה לומר בין בהכאת נפש אדם בין בהכאת בהמה משפט אחד הוא לגר ולאזרח. ולא תאמרו ישראל שהכה את איש ישראל יומת אבל לא יומת אם המית את הגר. או הגר המכה את ישראל לא יומת כי לא נתחייב במשפטי התורה אין מקום לזה כי המשפט אחד הוא כגר כאזרח בישראל ואם הגרים זוכים במצוות כישראל ושוים להם בתועלותם למה לא ישוו גם כן בקדוש השם כי כמו שהם זוכים עם ישראל בצדקת ה' כך יהיו מחוייבים בעונש חלל שמו. והתבארו במה שפרשתי בזה תשובות השאלות הז' והח' והט'. ואמר כי אני ה' אלהיכם רוצה לומר אלוה האזרח והגר ולמה אם כן יחללני הגר ויקללני לפניכ'. והנה פירשה התורה בזה שמכה האדם בנפשו שהמיתו ענשו ג"כ בנפשו שיהרג עליו נפש תחת נפש וההורג בהמה אינו כן רק ישלם דמי הבהמה. ואמנם העושה מום בחבירו כן יעשה לו אבל לא בגופו אלא בממונו אך אם לא יפרע או לא ישלם כאשר יתן מום באדם כן ינתן לו בגופו. וכל החלוקים האלה שוים הגרים עם האזרחים. וספר הכתוב שמרע"ה דבר כל זה אל בני ישראל ושהם עשו כדברו כי הוציאו את המקלל רוצה לומר מהמשמר שהיה בו אל מחוץ למחנה ורגמו אותו כל העדה. ואמנם אמרו אחר זה ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקבלו דבר השם בזה הנה הם היו נושאי' ונותנים בדבר ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה להיותו בן איש מצרי אבל עשו מה שעשו לפי שכן צוה ה' את משה וקיימו וקבלו מצותו עם היות שלא היה כן הדין לדעתם והותרה בזה השאלה הי'. ויש מפרשים שעשו כל המשפטים האלה כגר כאזרח מהיום ההוא והלאה. ואחרים פירשו ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה על פרשיות המועדים ושמן המנורה ולחם הפנים שנזכרו למעלה. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני: תם