אבן עזרא על שמות לד ו
<< | אבן עזרא על שמות • פרק ל"ד • פסוק ו' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃
ארוך
(ו) "ויעבור" ואל תתמה בעבור ש"השם" קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע. וזה דבר עמוק הוא מאוד. אמר הגאון, כי "השם" הראשון דבק עם "ויקרא". ואלו היה כן, למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם (ברא' כב, יא), יעקב יעקב (שם מו, ב), משה משה (שמות ג, ד). ככה תקרא. וכתוב, כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר, כי השם הנכבד במספר. אם כן אינו מדה, והשנית שהוא אדון. וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון, רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר, כי מלת "ארך אפים" שתי מדות לטובים ולרעים. גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שינוי האדם. ועוד, כי השם הוא ארך "אפים" לרשעים, ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות. ועל דרך הפשט, "ונקה" לא ינקה מדה אחת, כי "ונקה" שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (שמות כב, כב). רק למדנו ממלת "ונקה" לא ינקה שהוא לשובבים, רק לשבים ינקה כדברי הנביאים, על כן הושמה מלת "ונקה" ממספר המדות. ומלת "פקד עון אבות" - גם היא מדת רחמים. ודע, כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להוציא האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י, כב). ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים. ומלת "אל" שלישית. "רחום" רביעית. "וחנון" חמישית. "ארך אפים" ששית. "ורב חסד" שביעית. ומלת "רב" תשרת בעבור אחרת. ו"רב אמת" שמינית. "נוצר חסד לאלפים" תשיעית. "נושא עון" עשירית. ונושא "פשע" אחת עשרה. ונושא "חטאה" שתים עשרה. "ונקה" שלש עשרה. והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. "ואל" כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. "ורחום" כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג, יג), שישמרם שלא יפלו. "וחנון" כדרך כי חנון אני (שמות כב, כו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. "ארך אפים" שלא יכעוס מהרה על הרשע. "ורב חסד" לצדיק ולרשע. ורב "אמת" שימלא ויקיים דברו. "נוצר חסד" האב לבנים אם היו טובים. "נושא עון" שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב). והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א, יב). והפירוש מהיות בעולה, או אשה לאיש, כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (ברא' כט, כא), הוא המשכב, כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט, ה), אינו מזה הטעם, כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקר' ה, א), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט, יב).
ועתה שא נא חטאתי (שמות י, יז), כי משה צדיק היה. והכלל, כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו, כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל, טז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו.
ונושא "פשע" דע, כי "פשע" קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון. ומלת "חטאה".
כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט, ח), כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים (במד' יד, יח) ויאמר ד' שהוא שם העצם, והמדות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל, כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא.
ולא הזכיר ואמת, כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה, שהיתה במשה, הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו, בעבור גודל מעלתו, שלא יתכן שיפשע:
קצר
(ו) ויש אומרים כי "ה'" הראשון הוא דבק עם ויקרא. וכן פירשו הגאון, על כן שם הפסק. ואמר כי כן "ה'" צדקנו (ירמיה כג, ו), כי הקורא הוא השם. וכאשר ספר שלש עשרה מדות סתר דבריו. בעבור שאמר, שהמדה הראשונה שהוא אדון; והשנית, השם פעם אחרת להורות שהוא ראשון והוא אחרון; והשלישית (אל), גם הרביעית שהוא "רחום"; והחמישית שהוא "חנון"; והששית - "ארך אפים" והשביעית - "ורב חסד"; והשמינית - "ואמת", כי "ורב חסד" מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ורב אמת; והתשיעית - "נוצר חסד לאלפים"; והעשירית - "נושא עון"; ועשתי עשרה - "נושא פשע"; ושתים עשרה - "נושא חטאה"; ושלש עשרה - "ונקה", ולא אמר כלום. כי השם הנכתב איננו אדון כאשר אמר, כי טעמו כעיני עבדים (תהלים קכג, ב). ועוד, שהביא במספר שם העצם, והוא השם הנכבד והנורא, ואיננו מדה. ועוד, כי מלת "ונקה" הוא שם הפועל, והוא דבק עם "לא ינקה". ואמרו אחרים, כי "ארך אפים" - שנים, לרעים ולטובים. גם אלה דברי רוח, כי לא תרבה המדה כנגד הפעולים. ואם כן "רחום" - עד אין מספר אצלינו, כי הכתוב אמר ורחמיו על כל מעשיו (שם קמה, ט). ואחרים אמרו, שמלת "נוצר חסד לאלפים" - מדות שנים, לשורש ולבניו אחריו. ואני אומר לך בדרך קצרה, אם היא קבלה שהם שלש עשרה מדות, שהאחת השם.
וכבר פירשתי לך שהוא סמוך אל 'צבאות'. כי פעם הוא שם עצם, ופעם הוא שם מדה. וכן: ויזכר ימי עולם משה עמו (ישעיה סג, יא); והשנית - "(אל)"; והשלישית - "רחום"; והרביעית - חנון; והחמישית - "ארך אפים"; והששית - "ורב חסד"; והשביעית - "ואמת"; והשמינית - "נוצר חסד לאלפים"; והתשיעית גם העשירית גם האחת עשרה - "נושא עון ופשע וחטאה"; והשתים עשרה - נקה לא ינקה; והשלש עשרה - "פוקד עון אבות". ולפי דעתי שהיא דרך סברא. כי הנה משה לא הזכיר בתפלתו רק השש (במדבר יד, יח), על כן יטעו כל האומרים שחל ענו פניך מקדם. ולפי דעתי שהשם שני פעמים כקורא, להודיע משה איך יקרא בעת הצורך כטעם אברהם אברהם, יעקב יעקב, גם שם פסקין. וטעם "אל" - בעבור "רחום". כי יש מרחם ואין יכולת לו, ו"אל" - מגזרת כגבר אין איל (תהלים פח, ה). ו"רחום" -, לולי אות הגרון היה דגוש, כי כל הנמצא הוא מהבנין הכבד, חוץ ממלת ארחמך (שם יח, ב), שפירושה אבקש ממך רחמים. וזאת מדת רחמים היא יוצאת, וכן "חנון" - ובעין החמלה, והחנינה באזן כטעם ושמעתי כי "חנון" אני (שמות כב, כו). והנה הטעם, שהוא רחום בנסתרות מבני אדם, "וחנון" - לשמוע צעקת החמס. "ארך אפים" - בעבור הראות הקצף בנחירים אמר הכתוב חרה אפי בך (איוב מב, ז). ועל דרך משל, מי שיהיו נחיריו ארוכים לא יקצוף מהרה. וזה טעם ארך אפים. וזה הפך, קצר אפים יעשה אולת (משלי יד, יז). "ורב חסד" - יש "רב" כמו גדול: על כל "רב" ביתו (אסתר א, ח), קרית מלך "רב" (תהלים מח, ג). וכן זה. והעד, שאמר משה כגדל חסדך (במדבר יד, יט). וכן דוד אמר וגדל חסד (תהלים קמה, ח). והטעם, שהוא גדול מפאת חסד שיעשה בלי חיוב. גם אמת לקיים החסד: