מפרשי רש"י על שמות כא כח


| מפרשי רש"י על שמותפרק כ"א • פסוק כ"ח | >>
א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"א, כ"ח:

וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃


רש"י

"וכי יגח שור" - (מכילתא ב"ק כד) אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה

"ולא יאכל את בשרו" - (פסחים כא) ממשמע שנא' סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא מה ת"ל ולא יאכל את בשרו שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה (ב"ק מא) בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וזה מדרשו ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי


רש"י מנוקד ומעוצב

וְכִי יִגַּח שׁוֹר – אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, אֶלָּא שֶׁדִּבֶּר הַכָּתוּב בְּהֹוֶה (בבא קמא נ"ד ע"ב).
וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ – מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר "סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נְבֵלָה, וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ"? שֶׁאֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה. בְּהַנָּאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי", כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: יָצָא פְלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו, וְאֵין לוֹ בָהֶם הַנָּאָה שֶׁל כְּלוּם. זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (בבא קמא מ"א ע"א). וּפְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוּעָד "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת", הֻצְרַךְ לוֹמַר בְּתָם "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי".

מפרשי רש"י

[סה] אחד שור ואחד כל בהמה וחיה וכו'. בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נד:) אמרינן, בעשרת הדיברות הראשונות כתיב (לעיל כ, י) "עבדך ואמתך ובהמתך", ובאחרונות כתיב (דברים ה', י"ד) "שורך וחמורך וכל בהמתך", "שורך וחמורך" דדברות אחרונות למה לי, אלא לומר כמו דגבי שבת כל חיה ועוף במשמע, שכתוב (שם) "וכל בהמתך", וריבוי הוא ומרבה אף עופות, דהוי למכתב 'ובהמתך', אף כל מקום שנאמר "שור וחמור" כל בהמה חיה ועוף כיוצא בו:

[סו] ממשמע שנאמר השור יסקל וכו'. בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מא.) התם מסיק דאין לומר דהאי "לא יאכל" ללמוד על שהוא אסור בהנאה כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" (ויקרא י"ז, י"ב) "לא תאכלו" (ויקרא ז', כ"ו) אחד אסור אכילה ואסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה, דהיינו מילי היכי דגם איסור אכילה נכתב בלשון "לא תאכל", אז אמרינן דהכתוב שניהם קאמר, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, אבל זה דלאכילה לא צריך, אי אמרת דלהנאה אתא לכתוב 'לא יהנה', מאי "לא יאכל". אי נמי, לכתוב "לא יאכל", מאי "את בשרו", לומר אף על גב דעבד כעין בשר דשחטו, אפילו הכי אסור, כך איתא התם (בבא קמא דף מא.):

והקשו בתוספות (שם ד"ה איני) דאימא דאינו אסור כששחטיה, והא דכתיב "לא יאכל" לומר דאם היה בן פקוע, דבן פקוע מן התורה מותר באכילה אפילו בלא שחיטה (חולין סוף עד.), קא משמע לן "לא יאכל", ותרצו התוספות דכתיב "את בשרו" דמשמע דעבד כעין בשרא דשחטיה, כך תרצו התוספות. ולפי זה לתירוצא קמא לא יתורץ קושיא זאת. ועוד, דגם בבן פקוע שייך לומר ד'עבד אותו כעין בשר [דשחטיה]', דהוא מותר באכילה כאילו נשחט, ושייך בזה שפיר ד'עביד כעין בשרא [דשחטיה]':

אבל לפי הנראה דאין צריך לתירוץ זה, דאפילו אי נוקי קרא בבן פקוע, הרי מיתתו של בן פקוע הוא כמו שחיטה גמורה, ואם היה מותר כשנשחט - הכי נמי היה מותר בבן פקוע כשנסקל. שאין לומר דשאני בן פקוע כיון שנעשה בו דין סקילה, דהא פריך התם (ב"ק סוף מא.) ואימא היכי דבדק צור דעבד כעין סקילה, אבל היכי דשחטיה לא, ומתרץ מידי סכין כתיב בתורה וכו'. והשתא מאי מתרץ, דסוף סוף אימא דשאני היכי דשחטיה בצור, דעשה בו דין שלו, דהיינו סקילה, אלא כיון דצור היא שחיטתו, אף על גב שעשה בו כעין סקילה, סוף סוף שחטיה, וכל היכי דהוי שחיטה לא נחשב סקילה, וכך פירשו התוספות שם (ב"ק ריש מא ע"ב), הכי נמי כיון דבן פקוע זהו שחיטתו, דהיינו סקילה, לא עדיף מהיכי דבדק צור ושחט בו, דלא הוי סקילה, ודברים פשוטים הם: