מפרשי רש"י על שמות כא ו


| מפרשי רש"י על שמותפרק כ"א • פסוק ו' | >>
א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"א, ו':

וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אׇזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃


רש"י

"אל האלהים" - (מכילתא) לב"ד צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו

"אל הדלת או אל המזוזה" - יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עלי' ת"ל (דברים טו) ונתתה באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה הא מה ת"ל או אל המזוזה הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד (קידושין כב)

"ורצע אדניו את אזנו במרצע" - הימנית או אינו אלא של שמאל ת"ל אזן אזן לגזרה שוה נא' כאן ורצע אדוניו את אזנו ונאמר במצורע (ויקרא יד) תנוך אזנו הימנית מה להלן הימנית אף כאן הימנית ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף (מכילתא) אמר ר' יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ואם מוכר עצמו אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר"ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט) מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם

"ועבדו לעולם" - עד היובל או אינו אלא לעולם (קידושין טו) כמשמעו ת"ל (ויקרא כה) ואיש אל משפחתו תשובו מגיד שחמשי' שנה קרויים עולם ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג


רש"י מנוקד ומעוצב

אֶל הָאֱלֹהִים – לְבֵית דִּין, צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ.
אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה – יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצוֹעַ עָלֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו,יז): "וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת", בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה"? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה: מַה מְּזוּזָה מְעֻמָּד, אַף דֶּלֶת מְעֻמָּד (קידושין כ"ב ע"א).
וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ – הַיְמָנִית. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֹזֶן", "אֹזֶן", לִגְזֵרָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כַּאן "וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ", וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע "תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית" (ויקרא יד,יד). מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כַּאן הַיְמָנִית. וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי "לֹא תִגְנֹב" (לעיל כ,יג), וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ: אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה,נה), וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חוֹמֶר [רָצָה לוֹמַר קֶשֶׁר צָרוּר מְבֻשָּׂם שֶׁתּוֹלִין בַּצַּוָּאר לְתַכְשִׁיט]: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְאָמַרְתִּי "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים", עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב ע"ב).
וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם – עַד הַיּוֹבֵל. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כה,י): "וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִם "עוֹלָם". וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו ע"א).

מפרשי רש"י

[יט] צריך לימלך במוכריו וכו'. למאן דאמר מוכר עצמו גם כן נרצע (קידושין דף יד:), יש לפרש צריך שימלוך בבית דין כדלעיל, ולא הוצרך לפרש, דפשוט הוא:

[כ] ונתת באזנו ובדלת. אבל אפכא ליכא למימר - מפני שנאמר (דברים ט"ו, י"ז) "באזנו ובדלת", אם כן לא תהא המזוזה כשירה לרצוע עליו, תלמוד לומר "אל הדלת או אל המזוזה", דאם כן לא יתורץ למה נאמר שם "בדלת" דוקא, דמשנה תורה לאוסופי אתא (חולין דף סג:), ולמה כתב "בדלת" לרציעה ולא מזוזה. והרא"ם הקשה דבאיזה מקום מצאנו שיהיה נכתב קרא "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" ויהיה נכתב הך קרא ד"אל (הדלת) [המזוזה]" בשביל ההיקש (ודלת) [ומזוזה] פסול לרצוע עליה, ויהיה נכתב מלתא דליתא - משום היקשא. וכהאי גוונא הקשו התוספות גם כן אצל "תושב ושכיר לא יאכל בו" (לעיל יב, מב) בפרק הערל (יבמות דף ע:), דמשום גזירה שוה אין לכתוב מלתא דאינו כלל. ועוד קשיא, דהא רבי שמעון דריש (רש"י כאן) 'דלת ומזוזה היו עדים במצרים וכו, ואם כן דלת ומזוזה כשר לרצוע, דאם לא כן מאי עדות, ואין דבריו קשיא כלל, דלא איירי רק בהגשה, ויאמר הכתוב שיגיש אותו "אל הדלת או אל המזוזה" להיות נרצע על מה שראוי לרצוע עליו. והא דלא דרשו "או אל המזוזה" לומר שאין צריך להגישו אל הדלת בשעת רציעה, אלא (אם) עומד אצל המזוזה ורוצע בדלת, דאם כן קשיא לא לכתוב כלל "והגישו אל הדלת", רק יכתוב 'ורצע את אזנו בדלת במרצע', והיכי תיסק אדעתיה שצריך שיעמוד אצל הדלת, על כרחך קרא להקיש אתא. ומה שדרש רבי שמעון בן יוחאי 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים', הכי קאמר, כיון דמצריך הכתוב דלת מעומד צריך שתהא הדלת ראויה למזוזה,כי הדלת שאינה מעומד אינה ראויה למזוזה, ולמה צריך כך, אלא 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים:

[כא] אוזן ששמע בסיני לא תגנוב כו'. הקשה הרא"ם דהא "לא תגנוב" (לעיל כ, יג) בגונב נפשות איירי (רש"י שם), ותירץ כל התורה כולה נכלל בעשרת הדברות, כמו שיסד הגאון רבינו סעדיא, ו"לא תגנוב" דאיירי בממון נכלל בו. ואם תאמר, אם טעמא משום ד'הלך וגנב ירצע', יהיה נרצע בתחילת שש, וכן במוכר עצמו דהוא נרצע בשביל אוזן ששמע "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרה כה, נה), אם כן יהיה נרצע בתחילת שש, ויש לומר, דלא נקרא 'קנה אדון לעצמו' כשהוא יוצא בשש, דדוקא היכי דכתיב (כאן) "ועבדו לעולם" שהוא עולם גמור עד היובל (רש"י כאן), זה הוי 'קנה אדון לעצמו', אבל שש לא הוי 'קנה אדון לעצמו'. ולפיכך כשעובדו עד היובל, וזה בא לו על ידי גניבתו, לפיכך ירצע אז על גניבתו, וכן במוכר עצמו:

אבל לפי זה קשיא, מי דחקו לרש"י לומר 'אוזן ששמע בסיני לא תגנוב וכו, ולא קאמר 'אוזן ששמע בסיני "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא דף י.), והוא קנה אדון לעצמו', שהרי יכול לצאת ואינו יוצא, בזה קנה אדון לעצמו, והשתא היה מתורץ הכל הא דנרצע בסוף שש, כי זה נקרא 'קנה אדון לעצמו' כיון שהיה יכול לצאת, אבל בתחלת שש אם נמכר מפני גנבתו לא קנה אדון לעצמו, ואף מוכר עצמו כיון שמכר עצמו מפני דוחקו אין זה קונה אדון לעצמו, רק כשאינו יוצא בשש:

ועוד קשיא לדעת רש"י שנרצע באוזן מפני ששמע "לא תגנוב", אם כן למה נרצע בפני דלת ומזוזה, דלא שייך גבי "לא תגנוב", ויש לתרץ זה דלא בשביל הגניבה הוא נרצע, דאם לא כן, כל מי שעושה עבירה יהיה נרצע באזנו לומר 'אוזן ששמעה לא תעשה עבירה פלונית והוא עושה העבירה ירצע באזנו', אלא עיקר הרציעה הוא סימן עבדות, שיש סימן בו שהוא עבד, ואמר מה נשתנה להיות נרצע האוזן לסימן עבדות ולא שאר איברים, ועל זה אמר 'אוזן ששמעה על הר סיני "לא תגנוב"', והגנב נמכר בגנבתו לעבד (להלן כב, ב), והלך זה וגנב ונמכר בגניבתו, ירצע האוזן, להיות סימן בו לעבד באוזנו. וגם נירצע בפני דלת ומזוזה, מפני שהיו עדים במצרים שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וגנב ונמכר לעבד - ירצע:

ומה שלא פירש רש"י 'הלך וקנה אדון' מפני שלא יצא בשש, מפני כי לשון 'קנה אדון לעצמו' משמע שכבר קנה אדון לעצמו, ואילו הנרצע נקנה ברציעה (קידושין דף יד:), לכך סובר ד'קנה אדון לעצמו' היינו בתחילת שש, רק שאין זה עבדות גמור אלא כשעבד עד היובל, שנקרא "עולם" (פסוק ו), ולא בתחילת שש, כך הוא דעת רש"י. אלא שיש להשיב על זה, ואין כאן מקומו, כי לדעת רש"י למה קרא הדרש הזה כמין חומר, אבל בודאי הדרש הזה דרש נכבד מאד, והוא כמין חומר. ואם תאמר, אם כן דאין מכירת שש נקרא 'אדון לעצמו', לא גרמה לו הגניבה מידי, דהא הוי מצי לצאת בסוף שש, ואין זה קשיא, דסוף סוף על ידי גניבה בא לו, דכל אדם אוהב אשתו ובניו ואדוניו, והאדון נתן לו האשה בעל כרחו (קידושין דף טו.), לכך נרצע על הגניבה, דהוא עיקר הגורם:

[כב] ואם מוכר עצמו הוא. לא דסבירא ליה דמוכר עצמו נרצע, דהא רבנן פליגי בפרק קמא דקידושין (דף יד:), וסבירא להו דמוכר עצמו אינו נרצע, אלא דבא לפרש למאן דאמר דמוכר עצמו נרצע:

[כג] תלמוד לומר ואיש אל משפחתו וגו'. והך קרא (ויקרא כ"ה, י') מדבר בנרצע, כדאיתא בפרק קמא דקידושין בדף ט"ו:

בד"ה יכול תהא כו' בסופו נ"ב ואני אומר אחר העיון דלק"מ מדכתיב שם ובדלת בלא צורך דה"ל למכתב ונתת באזנו ודיו דבע"כ שלא כסדר הוא לשם שהרי צריך הגשה בתחילה אל הדלת ואח"כ רציעה אלא סמיך אקרא דהכא א"כ ל"ל ובדלת ועוד הל"ל בדלת בלא וי"ו מהו ובדלת אלא כלומר פרטא הוא דוקא אזנו ובדלת בעי' ולא בענין אחר ואין זה נגד הדר' שדרש ר"ש דאף הוא מודה דאין המזוזה כשירה והטעם דבעינן שני עדים ואין דלת בלא מזוזה וא"כ חשובה הדלת כמו שני עדים משא"כ במזוזה שמצויה בלא דלת ודוק מהרש"ל: