ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נה
לדון בנזקי שן ורגל, כלומר מי שהזיק לחברו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חברו ואכלה שם או הפסידה יונקותיו בעברה שם ברגליה, שיש עלינו לחייבו בתשלומין מן העידית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר "כי יבער איש שדה וגו'" (שמות כב, ד). ופירשו זכרונם לברכה (בבא קמא ב:) דהיינו שן, ומה שכתוב אחר כן ושלח את בעירה וכו', פירשו זכרונם לברכה דהיינו רגל, ונאמר על שניהם "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
שורש מצות המשפט ידוע.
דיניה כגון מה הם המקומות שחייבין שם על השן והרגל ומה הן שאין חייבין עליהן (דף כד:), וחלוק הדין (דף יט:) באוכלת מה שראוי לה לאכול למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית. ויתר פרטיה, בגיטין ובקמא. והתם אמרו פרק החובל (דף פד:) כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל, דמועדין מתחלתן נינהו.
ונוהגת בזכרים, שעליהן לעשות הדין. ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הוזקו, ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב -- בטל עשה.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/055