ביאור:שלום ומלחמה - ניתוח הפרשה
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
[תוקן ע"פ הערות של ישי ]
"" "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום."
"והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך."
"ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה; ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלהיך לך."
"כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, אשר לא מערי הגויים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החיוי והיבוסי, כאשר ציווך ה' אלהיך. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, וחטאתם לה' אלהיכם ."
פירוש
עריכה""
" כי תקרב אל עיר להילחם עליה" : הפרשה לא מפרטת מה הסיבה למלחמה, אבל בפרשה הקודמת יש תנאי (דברים כ א): "כי תצא למלחמה על אויביך ": מותר לצאת למלחמה רק על אנשים שאויבים ועוינים אותנו. בכל אופן, אם החלטנו לצאת למלחמה - מכל סיבה שהיא - אנחנו חייבים לעשות זאת על-פי הדינים המפורטים בפרשה הזאת. ""
"כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" : יש לקרוא אל העיר לשלום רק כאשר אנחנו מתקרבים אליה. אין להסתפק בקריאה כללית לשלום לכל הערים יחד, כי באופן טבעי האדם אינו מודע לסכנה עד שהיא ממש קרובה אליו. אם נקרא לעיר לשלום כאשר אנחנו רחוקים ממנה - רוב הסיכויים שהיא תסרב, וזה טבעי ולא צריך להאשים אותה על כך. אבל אם נקרא לעיר לשלום כשאנחנו קרובים אליה - יש יותר סיכוי שהיא תסכים.
סיבה נוספת שצריך להתקרב אל העיר היא, שהשלום הוא הדדי - כפי שהם משלימים איתנו, כך אנחנו חייבים לדאוג לשלומם, ולהגן עליהם מפני אויבים אחרים (כמו יהושע, שהגן על הגבעונים - ע' יהושע י). זה אפשרי רק כאשר אנחנו קרובים לעיר.
"... אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" : התורה מלמדת אותנו לעשות הפרדה ("רזולוציה") ברמה של עיר. כלומר: מצד אחד, התורה לא מחייבת אותנו לשפוט כל אדם ואדם מהעם האויב בנפרד, ולקרוא לשלום לכל אדם בנפרד, כי זה בלתי אפשרי. אבל מצד שני, התורה כן מחייבת אותנו להתייחס לכל עיר בנפרד. גם אם רובו של עם מסויים או רובה של מדינה מסויימת (או "רשות" מסויימת) הם אויבים שלנו - אנחנו עדיין מחוייבים להתייחס לכל עיר ועיר בנפרד, ולתת לכל עיר הזדמנות נפרדת להשלים איתנו. ע"ע עד כמה יש להפריד בין האויבים? . ""
"והיה אם שלום תענך" : האפשרות הראשונה שהתורה מציגה היא - שהעיר תיענה להצעת השלום שלנו. בדרך-כלל, כשיש שתי אפשרויות, האפשרות המועדפת והאידיאלית מוצגת ראשונה. גם בפרשת הברכות והקללות - קודם-כל נזכרות הברכות ("והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך..."), כלומר: אם תשמעו בקול ה' - הכל יהיה בסדר. אם לא - אז כבר נראה איך לפתור את הבעיה... גם כאן השאיפה היא שהעיר תסכים להשלים אתנו. אם היא תסכים - הכל יהיה בסדר. אם לא - אז כבר נחשוב מה לעשות הלאה... ""
"...ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" : אבל עם כל רצונה של התורה בשלום - היא לא מאפשרת שלום בכל תנאי. דווקא משום שהשלום כל-כך חשוב לתורה, היא לא מסתפקת בכך שהשלום יהיה מילה יפה כתובה על נייר. התורה דורשת מעשים, שיוכיחו שהעיר האויבת אכן מעוניינת בשלום. התורה דורשת 2 מעשים: ""
- "ופתחה לך" : העיר חייבת לאפשר לכוחותינו להיכנס לתוכה. ""
- "למס ועבדוך" : תושבי העיר חייבים לקבל על עצמם שירות לאומי אזרחי כלשהו לטובת המדינה (זו משמעות המילה מס בלשון המקרא - מס עובד); התורה לא קובעת בדיוק את משך השירות ואת אורכו - מן הסתם, ראוי שהשירות יהיה ארוך לפחות כמו שירות צבאי של חייל בצה"ל; לא ייתכן שאנחנו נשרת את המדינה 3 שנים, והאויבים שלנו לא ישרתו בכלל (אפשר אולי לדרוש מהם עבודה שאנחנו צריכים, ושהם יכולים לעשות טוב יותר מאיתנו, למשל - תפיסת מחבלים והסגרתם לישראל).
""
"ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה" : אם העיר לא תשלים איתנו, יש רק אפשרות אחת נוספת - שהיא תעשה איתנו מלחמה, ואם לא עכשיו אז אחר-כך. אין דרך שלישית; אין "מלחמה קרה" באזור שלנו. ""
"וצרת עליה" : שלב ראשון במלחמה הוא לצור על העיר. במקום אחר בתורה (שבכתב ושבעל-פה) מפורטים דיני מצור: צריך לצור על העיר רק משלושה כיוונים, כדי לאפשר לאנשים לברוח (ע' רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פ"ו הי"א); אסור לכרות עצי-פרי לצורך המצור; ועוד. בכל אופן, העיקר הוא לצור על העיר - לא לעזוב אותה, כי "אם לא תשלים עמך - ועשתה עמך מלחמה". ""
"ונתנה ה' אלהיך בידך" : אם נעשה הכל לפי הדינים המפורטים בפרשה - ה' ייתן את העיר בידינו. אין מה לפחד - לא מהעיר, לא מהרשות ולא מה"עולם".
גם<a class="trgwmym" name="../../../mfrjim/rjy/MefarsheyTanach005-20.htm" style="background-color: white; font-style: normal;" title="פירוש רש"י - רבנו שלמה יצחקי"> רש"י] פירש כך: " "אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך" "; הקריאה לשלום היא ה"סגולה" הטובה ביותר לניצחון במלחמה; ויש לתמוה על כל האנשים שמחפשים סגולות של הבל (חומריות או רוחניות) ושוכחים את הסגולה העיקרית.
""
"והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים וה טף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך..." : צריך להרוג את כל ה"זכור", ולהחיות את "הנשים והטף" . "זכור" הם הגברים שמסוגלים לפעול באופן עצמאי , בלי ש מ טפ לים בהם. את כל הגברים האלה חייבים להרוג, כדי לנטרל לחלוטין את יכולתה של העיר להילחם בשנים הקרובות. ""
"...כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלהיך לך" : מותר לקחת את שלל העיר. זה פיצוי הולם על העובדה שהעיר אילצה אותנו להילחם, ועל ההפסד הכלכלי שנגרם לנו כתוצאה מהמלחמה.
הפרשה אינה מדברת על היחס הראוי לשבויים. בזמן התנ"ך, השבויים היו נלקחים לעבדים; אך בימינו אין עבדות וגם לא צריכה להיות; זה אינו חלק הכרחי מדיני המלחמה (במקום אחר נאמר, שאם אדם רואה בשבי אישה יפה ורוצה לקחת אותה לאישה - הוא חייב לתת לה קודם להתאבל על משפחתה במשך חודש שלם, ורק אחרי חודש - אם הוא עדיין רוצה אותה - מותר לו לקחת אותה; במקרה זה, גם בזמן התנ"ך היה אסור לו להעסיק אותה כשפחה או למכור אותה כשפחה).
הקטע האחרון בפרשה מפרט דין מיוחד שחל רק על 7 עממי כנען שהיו בארץ באותו זמן, עמים שמעשיהם הרעים היו ידועים לשמצה, ולכן התורה מצווה עליהם ציווי מיוחד - להשמיד בהם גם את הנשים והילדים, כדי שלא ישפיעו עלינו לרעה. בימינו, ברוך ה', העמים האלה כבר לא קיימים ולכן הציווי לא רלבנטי לגבינו.
ובימינו...
עריכהThe last part of this biblical passage refers specifically to a special law that was established against the seven nations that lived in Canaan at that time. These were nations which committed bad deeds and which were known in a dark light, therefore, the Bible commands us to kill not only their males, but also the women and the children, so that they do not influence us negatively. Nowadays, thank G-d, these nations do not exist and therefore this commandment is no longer relevant for us.
תגובות Replies
עריכהמקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל (תוקן ע"פ הערות של ישי) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-01-30.
תגובות
עריכה
מאת: עמית, אראל
מכתב של עמית:
בעקבות המצב חשבתי על ההבדל בין מוסר המלחמה לפי התורה לבין החלטות בג"ץ, הקוד האתי של אסא כשר ו"טוהר הנשק". לפי הבנתי את הפרשיה של "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" אני מבין שנוהל וידוא כניעה המכונה בטעות נוהל שכן כלומר: כשתושבי שמבנה או שכונה נכנעים וטוענים, שאין שם מחבל חובה להשתמש בהם, כדי שכוחותינו לא יפגעו במצב שבו התושבים משקרים והיו דברים מעולם. כמובן שאם הם לא נכנעים צריך להשמיד את המבנה או השכונה כדי לא לסכן את חילינו. כמובן שבימינו לפי התורה מצב של לחימה בשטח בנוי זה מצב נדיר. לפי פרשה זו ולפי גורל סדום אפשר להבין, שההפצצה בקנה מוצדקת בהחלט. לעומת זאת הלחימה בשטח הבנוי של מרון א-ראס הייתה מנוגדת לחוקי התורה לאחר פיזור כרוזים מהאוויר היה צריך לשטח את הכפר בהפצצה מהאויר. יתכן ואם כבר בעזה היינו פועלים כך לא היו מחבלי הכי-זבלה לא חוטפים את חילינו. התברר ש"טוהר הנשק" פוגע בהרתעת אוכלוסיה צוררת ולא מאפשר לנצח אותה ניצחון מוחץ. אני חושב שחוקי המלחמה של התורה לא נועדו לאזרח אבל חיל קרבי יהודי צריך לנהוג לפיהם.
תשובה של אראל:
" בעקבות המצב חשבתי על ההבדל בין מוסר המלחמה לפי התורה לבין החלטות בג"ץ, הקוד האתי של אסא כשר ו"טוהר הנשק "
יישר כוחך על העיסוק בדיני מלחמה. אכן בימינו חשוב לעסוק בדינים אלה, כי עיקר כוחנו הצבאי תלוי בשמירה על דיני התורה, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'".
"לפי הבנתי את הפרשיה של "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" אני מבין שנוהל וידוא כניעה המכונה בטעות נוהל שכן כלומר: כשתושבי שמבנה או שכונה נכנעים וטוענים, שאין שם מחבל חובה להשתמש בהם, כדי שכוחותינו לא יפגעו במצב שבו התושבים משקרים והיו דברים מעולם " -
לא הבנתי איך הגעת מ"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" לנוהל שכן. אולי אתה מדייק מהמילה "עיר", שכל העיר צריכה להשלים יחד, וכל תושבי העיר ערבים זה לזה, ולכן מותר להשתמש בכל אחד מהם כדי לוודא שהאחרים אכן הסכימו להשלים. אולם, אין הכרח לפרש כך: ייתכן שמי שמייצג את העיר הוא ראש העיר, והוא אחראי להחליט אם העיר משלימה או לא, והוא אחראי גם לוודא שכולם השלימו.
ויש עוד לדון, בהנחה שראש העיר ורוב תושבי העיר הסכימו להשלים עמנו וקיבלו על עצמם את שבע מצוות בני נוח, הרי דינם כדין גרים תושבים, וע"פ התורה אנחנו חייבים להחיותם כמו שנאמר "גר ותושב וחי עמך", ולכן לא בטוח שמותר לנו לזלזל בחייהם ולהתייחס אליהם כפחות חשובים מחייהם של חיילי צה"ל. אפשר כמובן להיעזר בהם כדי לוודא שהשכנים השלימו, אבל לשם כך צריך לצייד אותם בנשק ואפודי מגן כמו חיילי צה"ל, וזה עלול להיות קצת מסוכן. אם אנחנו לא רוצים לתת להם נשק, נראה לי שאין לנו רשות להשתמש בהם, כנ"ל.
" כמובן שאם הם לא נכנעים צריך להשמיד את המבנה או השכונה כדי לא לסכן את חילינו. כמובן שבימינו לפי התורה מצב של לחימה בשטח בנוי זה מצב נדיר. "
ע"פ התורה, אם לא השלימו, הדין הוא "והכית את כל זכורה לפי חרב", כלומר צריך להרוג את כל הגברים הבוגרים בסייף, כדין בני נוח שעברו על מצוות. את הנשים והילדים לא צריך להרוג, אלא לקחת בשבי. בימינו אין דין "לא תחיה כל נשמה", כי דין זה נאמר רק על שבעה עממים שאינם קיימים בימינו. לכן לא ברור שמותר להשמיד את כל המבנה או השכונה.
מצד שני, אם הסיכון הוא גדול, "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", ולכן יתכן שמותר להפגיז מהאויר ולהרוג גם נשים וילדים. אולם צריך להתיישב בזה הרבה, ולבדוק בכל מקרה עד כמה הסיכון הוא גדול. יש רמה מסויימת של סיכון שצריך לקחת כדי לקיים מצוות.
" לפי פרשה זו ולפי גורל סדום אפשר להבין, שההפצצה בקנה מוצדקת בהחלט " -
דווקא מפרשת סדום אנחנו למדים, שדרכו של ה' היא לא לספות צדיק עם רשע, אלא קודם כל לרדת ולראות מקרוב האם באמת כולם רשעים (בראשית יח כא): "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה", וע' גם רש"י שמסביר שמטרת הפסוק היא ללמד את הדיינים לפסוק ע"פ ראיה מקרוב). אם מגלים שיש עשרה צדיקים בתוך העיר, צריך לוותר על השמדת העיר. אם יש פחות מעשרה צדיקים, אז יש להשמיד את העיר אבל להציל את הצדיקים. ה' שלח שני מלאכים שממש "סיכנו את חייהם" כדי להציל את לוט (אילו לא היה להם נשק ל"הכאה בסנורים", הם כבר היו נרצחים ע"י תושבי סדום).
כל הדברים האלה לא נכתבו בתורה סתם - לפני הדיון על הצדיקים בסדום נאמר (בראשית יח יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו": הדברים האלה נכתבו כדי שנלמד מהי דרך ה' שיש חובה ללכת בה, וזו מצוה מהתורה ללכת בדרך זו - "ללכת בדרכיו".
אמנם, כפי שכתבתי למעלה, נראה שבמצב של פיקוח נפש ודאי לא חייבים לקיים מצוה זו, כמו כל שאר המצוות שנדחות מפני פיקוח נפש; וצריך עיון.
" לעומת זאת הלחימה בשטח הבנוי של מרון א-ראס הייתה מנוגדת לחוקי התורה לאחר פיזור כרוזים מהאוויר היה צריך לשטח את הכפר בהפצצה מהאויר. " -
כאן יש לדון, איך בדיוק יש לבצע את מצוות קריאה לשלום, והאם פיזור כרוזים מהאויר הוא מספיק?
בהלכה אין כמעט התייחסות לאופן הקריאה לשלום, פרט למדרש על שלוש האיגרות ששלח יהושע לערי כנען. אולם, נראה לי שיש שני הבדלים מהותיים בין הדברים:
א. האיגרות של יהושע נשלחו זמן רב מראש, כך שהתושבים יכלו להחליט אם הם רוצים להשלים, ואם לא - לאסוף את חפציהם ולעזוב את המקום. הכרוזים של צה"ל מפוזרים רק מספר שעות מראש, לא בטוח שזה מספיק.
ב. האיגרות של יהושע כללו שלוש אפשרויות - להשלים, לעזוב, או להילחם. הכרוזים של צה"ל, עד כמה שידוע לי, כוללים רק שתי אפשרויות - לעזוב או להילחם.
ג. מעבר לכך: גם אם תושבים של עיר מסויימת רוצים להשלים, הם לא יוכלו להתגונן מפני המחבלים שיבואו ויפגעו בהם. השלום חייב להיות הדדי - כמו שהם משלימים איתנו, גם אנחנו חייבים להבטיח להם שיחיו בשלום, ולהגן עליהם מפני אויבים אחרים אף במחיר סיכון חיילינו, כמו שיהושע יצא למלחמה כדי להגן על הגבעונים (יהושע י). למרבה הצער, לצה"ל יש כתם בעברו - הפקרת בעלי בריתנו מצד"ל, ויש למצוא דרך לתקן כתם זה לפני שדורשים מערים שישלימו איתנו. כל עוד הכתם הזה קיים, הקריאה שלנו לשלום היא לא רצינית, כי היא לא באמת מבטיחה להם שלום.
" יתכן ואם כבר בעזה היינו פועלים כך לא היו מחבלי הכי-זבלה לא חוטפים את חילינו. התברר ש"טוהר הנשק" פוגע בהרתעת אוכלוסיה צוררת ולא מאפשר לנצח אותה ניצחון מוחץ. " -
יתכן, אבל כשמסתכלים באופן גלובלי על כל המדינות בעולם, רואים שרוב הכוח נמצא בידי מדינות שמשתמשות בו בצורה אחראית, ומשתדלות למעט בסבל של אזרחי האויב. מדינות שפועלות בשיטת "הרוג כפי יכולתך" חיות פחות וסובלות יותר. אבל כמובן זה אינו השיקול העיקרי, השיקול העיקרי הוא ללכת לפי התורה.
ויש עוד הרבה לדון בנושאים אלה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/tora/dvrim/dm-20-1018