תשובות רשב"א/חלק ה/רפב

סימן רפבעריכה

שאלת: תמול כתבת לנו, שכל ממון שפורע מס במקום אחר, אינו בדין שיפרע מס במקום שהוא דר בו, וראו הקהל שרבים הם מעצימים ועמדו והתנו עם אותם האנשים שיש להם ממון קבוע חוץ לעיר, תנאי עולמית, שיהא אותו ממון כשאר ממונות שבעיר, לחיוב המס. ועל ענין זה, שינכנו תחלה מכל ממונם בין מאותו שבעיר, ובין מאותו שיש להם מחוץ לעיר, כל ההוצאות והמסים שנותנין לאותו ממון שמחוץ לעיר. והעודף, שיפרעו עם הקהל. ויצא מזה, שלפעמים שההוצאות שעושין בחוץ מרובות, ופוטרין בשביל מנה שיש להם מחוץ, מאתים שיש להם בעיר. ועתה אירע להם מעשה כן, עד שיצטרכו הקהל לפרועו בשביל אלו, יותר מאלפים וג' מאות דינרים יאקשי"ש. ועתה, עמדו הקהל ואמרו: שלא קבלו עליה חרם ע"ז הדעת, שיהא המועט תופס את המרובה. ובאמת, כי קודם שהוקבע תנאם, עמדתי על דעת הקהל, וראיתי שלא היו עושים פשרה זאת, אלא שהם מודים שלא יעלו אותם ההוצאות, אלא כמחצית חיוב המס לממון שבחוץ. והיו כמוותרים מעט, כדי שיהיו תקנותיהן קבועות לדורות, ולא שיהו ההוצאות, אפי' שוה בשוה עם המס שבעיר, וכ"ש ביתר ממנו. ועל כן, עמדו הקהל להתיר החרם. ואף על פי שאומרים, שאפילו היתר אינו צריך, שלא קבלנו פשרה זאת אלא על הכוונה שאמרנו. ובעלי הפשרה מוחים בדבר היתר החרם. הודיעני: אם נלך אחר לשון התקנה, או אחר כוונת הקהל, ואם צריך היתר?

תשובה: הדין עם בעלי בפשרה. ואינו רואה בטענת הקהל, עיקר לסמוך עליו, לפי שאיני רואה בלשון התקנה והתנאי שעשו עם בעלי הפשרה, דברים מפורשים שינכו ממונם, בין מאותו ממון שבעיר, בין מאותו ממון שמחוץ לעיר. כל המסים וההוצאות שנותנין על אותו ממון שמחוץ לעיר. א"כ כבר קבלו עליהם בפירוש, אפי' יצטרכו לפרוע ההוצאות ומסים מחוץ לעיר, מממון העיר. והדין נותן, שהרי נעשו בשותפין בכל ממונם, וחזר להיות ממון שמחוץ לעיר, כממון העיר, ופורעין מן האמצע, כל מה שיוטל כאן וכאן. הגע עצמך! שנעשו אנשי שתי מדינות של שני אדונים שותפים, הלא פורעין מן האמצע, כל מה שיוטל עליהם כאן וכאן, כאלו הם בני עיר אחת. ואם נפשך לומר: מ"מ כוונת הקהל לא היתה כך, ובענין נדרים וחרמות ושבועות פיו ולבו שוין בעינן. לא היא! דלא אמרי' (בשבועות דף כו ע"ב), אלא בנתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים. ונתכוון לומר: עולה; ואמר: שלמים. דלישניה הוא דאיעקם ליה, והוה ליה כנדרי שגגות. אבל הכא, פה איכא ולבא איכא. דהא לא טעו אלו בלשונם, אלא בכוונתם. שהרי נתכוונו להוציא בלשונם, מה שנאמר ונכתב בספר. ודברים מפורשים ותנאי מבואר הוה, וכאלו נתכוונו להוציא פת חטים והוציאו פת חטים. אלא שהם אומרים: שטעו, שלא היתה כוונתם שיעלה המס וההוצאות לסך גדול כזה. ואלו דברים שבלב הם, ודברים שבלב אינם דברים. וכאותה ששנינו (בקדושין נ): ובכולם, אף על פי שאמרה: בלבי היה להתקדש לו; אעפ"כ אינה מקודשת. ולענין ממון כן, וכדאמרינן התם. ההוא גברא דזבין לנכסי, אדעתא למיסק לא"י (לארץ ישראל). בעידנא דזבין, לא אמר. לסוף לא סליק. אמר רבא: הוו דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי ששנינו (בנדרים דף כ"ז ע"ב): נודרים להרגין ולחרמין. ומפ' עליה בגמ': באומר סתם: יאסרו כל פירות שבעולם עלי, אם אינם של בית המלך. ואומר בלבו: היום. שאני התם, דאנוס הוא, ואנן סהדי דהוא נשבע לזמן קצר יותר, שהוא יכול. וכיון שלא הזכיר זמן, אלא סתם, לא הוו לגמרי דברים שבלב. ואפ"ה איצטריכו התם לפרושי: טעמא מאי? דאמרי עלה בגמ' התם. ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין מוכחי.

ולהתיר החרם איני רואה בו צד היתר. לפי ששורת הדין, אין החרמות והשבועות ניתרים, אלא בפתחים וע"י שאלה לחכם. ואין אדם מתיר לעצמו, דכתיב: לא יחל דברו. ולא הקלו בקהלות בכל המקומות להתיר לעצמו (שמא צ"ל: לעצמן), אלא מפני שנהגו כן. וכיון שנהגו, כל שהם מחרימים הרי הוא כהתנו בפי', שכל זמן שיסכימו להתיר, יהא מותר. ולא ינהגו איסורם, אלא עד זמן שירצו. וכאותה שאמרו (בנדרין דף ע"ג ע"ב): שאמ"ר פנחס: בהפרת הבעל: דכל הנודרת, ע"ד בעלה היא נודרת וכיון שכן, מן הדין אי אפשר להתיר, ואפי' מדעת המוחים. ואם מן התנאי היוצא לנו מדרך המנהג, הרי שנהגו בני הקהלות שאין מתרין (שמא צ"ל: מתירין) אלא מדעת הכל. ואם היה שם מוחה, אין מתירין. נמצא שאין לחרם זה צד היתר, מדעת השותפים.