תשובות הרשב"א/חלק ה/רפא
סימן רפא
עריכה(עיין שאלה רע"ט) דבר זה כבר נשאלתי, ועמדתי עליו, והשבתי לשואלו, כפי מה שהראוני מן השמים. אמנם יש דברים נוספים בלשון התקנה הישנה, שלא נכתבו לי בשאלת השואל. כי לא הטפיסו לי ממנה, רק הדברים שעלו על דעת השואל, שהם תוקף השטר. ועכשיו ראיתי באותם הדברים הנוספים, בלבולים גדולים. יעמידו דעתי, לולי שאני דן עליהם, כמו שאני עתיד לכתוב לפניך. ואתה בנפה טהורה שלך, תברר האוכל מתוך הפסולת. ואיני צריך לכתוב לפניך. ומה שנכתב אלי מתחילה, ומהתוספת שמצאתי בו, כי אין באריכות תועלת, כך אדון לפניך על כל דברי האגרת הזאת השנית. ועם דברי הראשונים והאחרונים, תעמוד על עניות דעתי.
ראיתי כתב התקנה הראשונה, בחזק יבא וגזרתה נשערה מאוד. כי ראיתי בלשון התקנה, ענין מבובל מאד. תוקפו של שטר, ממה שכתוב שם: וכל זמן שיזיד יהודי בסרקוסט"ה, ויפטר או יבקש עזר משום אדם מאומות העולם, או ימרה שומו והקצוב עליו ועל נכסיו ועל קרקעותיו, בכל פנקס פסקא, כפי מה שיסכימו הקהל בפנקס תנאי הפוסקים, שיהא מנודה עד שיפרע כל מה שיושם עליו לגבאי המס, בשביל הקהל, או למי שירצו הקהל. מכאן יראה: שאינו נופל ברשת הנדוי, עד שיהיה שומא או קצבה ידועה בפסקא, וימרה מלפרוע, ויהיה באותו נדוי עד שיפרע כל מה שיושם עליו. אבל כל זמן שלא יקצבו עליו קצבה, אינו נלכד בנדוי, שעדיין זה צריך שומא על נכסיו, או אומדנא על פי הפוסקים, וכל שלא נפסק ולא נשום ממונו, מה יפרע ומה הודאתו. והגע עצמך! אילו היה כאן איש או אשה, אשר שכחוהו הפוסקים ולא פסקו עליו כלל, איני רואה שיהא חייב בכח הנדוי הזה, להמציא עצמו ולומר: כך וכך יש לי. כן וכן, אני חייב.
ומ"מ, מי שיש לו שם, ופוטר עצמו מקצבתו או שפוחת מהקצבה בשום צד, ואפילו פטרו השר, הרי הוא בנדוי, עד שיפרע כל מה שהוטל עליו. שהרי זה מזיד עצמו לפטור, ולא לפרוע מה שהושם עליו. אבל בסופו של שטר התקנה, נוסף דבר. זה לשונו: וכל מי שיבקש עזר, להפיל שמו מן המס, או להפחית קצבתו, מאומות העולם, או ישחד על איזה עם השר, ויתברר זה על אותו המבקש עזר, ואפילו בעד אחד, יהיה כל ענינים זה הנדוי והקנס הנזכר מחוייבים עליו. מכאן יראה: שאפילו בקש עזר בסתר, אף על פי שאינו מודה על בקשת העזר, נתפס בנדוי ובקנסי (ובקנס). שאילו היתה הכונה לומר, שיהיה בנדוי אם יזיד מלפרוע מהתנאי שהתנו, על נאמנות עד אחד. והלא אפילו לא בקש, אלא שהוא פוטר עצמו משום צד, כבר הוא בנדוי ובקנס, כמו שנזכר למעלה. וא"כ יהיה דברי התקנה סותרים זה את זה. ויצא לנו מזה: שנתפוס לשון אחרון. ואם נודע שלאה ובניה גרמו או סבבו, אף על פי שלבסוף פרעו כל מה שהוטל עליהם, אינם פטורים בכך. אלא שיש לפרש לשון התקנה להקל בעונש, במי שבאו להענישו עכשיו, ולהוציא ממנו מה שהוא מוחזק בו. וכל שיש לפרש להקל עליו מן הדין, מפרשין ומקילין, דומה למה שאמרו בשלהי השואל (דף קב:): רב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה עומדת. ואקשי': מאי קמ"ל? תפוס לשון אחרון. היינו דרב? ופרקי': אף על גב דאפיך מיפך, ודלא כרב, וקי"ל כרב נחמן. וה"ה והוא הטעם, למה שאתה בא להענישו, ולהוציא כסף הקנס ממנו, כל שיש לפרשו להעמידו בחזקתו, נפרש ונעמיד.
ולפיכך אני אומר, שזה התנאי האחרון, על מי שציוה עליו השר, או מפקידיו לקהל, לפוטרו מחמת שסבב עליו כן, אחד מאחיו או מאוהביו; שלא מדעתו, וכיוצא בזה. והקהל פוטרין אותו מס, מה בכך, כיון שלא בא לפטור עצמו. ואם מתוך התנאי הראשון, הרי זה פטור מעכשיו, לפי שזה לא הזיד לפטור עצמו, אלא שהקהל פוטרים אותו מחמת יראת השר או פקידיו. וכבר תלו ענשו בתנאי זה, בהורתו: והוא לא הזיד. ואלו נפל הספק, שמא בקש העזר ההוא ושם בסתר, או שחד בצינעא על זה, ומראה עצמו כאלו לא סבב ולא גרם. אף על פי שיש עד אחד מעיד כנגדו, מן הדין לא היה חייב בנדוי ולא קנס על פיו, לפי שאין עד אחד קם לממון ולעונשין. ולפיכך הוסיפו ובארו כלשון האחרון, שיהא נאמן עליו, אפילו עד אחד. וכיון שכן, אפי' נתברר בעדים, שבקש עזר או ששחד להשר או לפקידיו לפטרו, או לפחות שמו וקצבתו, כל שהוא פורע מה שהוטל עליו, ולא פחת ממה שיצא על שמו ועל קצבתו, פטור כמו שנתברר בתנאי הראשון. וכיון שכן, לאה ובניה שהעמידו עליהם פוסקים, ופסקום במה שפסקו, הוא שמו. וכ"ש אם לא נתברר שסבבו בכך, שאפילו פחתו מקצבתם הקצובה להם, או שפטרום מהכל, אינם נענשים בעונש הנדוי, או בעונש הקנס, שהרי לא הזידו לשחד, ולא לבקש עזר.
ועוד, שהדין עם לאה ובניה, לפי שאין רואה בלשון השטר שעשו להם הקהל, צוה השר שיבררו הקהל בסרקוסט"ה ד' פוסקים, לפסוק שמם וכו'. והקדימו ג' וכו'. ונשבעו אלה הפוסקים הנזכר בתו', בנקיטת חפץ לפסוק שם האלמנה ובניה הנזכר, מאן משוא פנים או נטירת איבה, אלא כפי מה שיראום מן השמים. מכאן ראיה, שאלו לא באו לפטור עצמם ונכסיהם כלל, וגם הפוסקים לא הקלו להם. שאילו היה כן, מה השבועה הזאת שנשבעו שלא לעשות משוא פנים? באמת, כל שפוחתים לו ומקילין לו, משוא פנים יש בדבר. וגם השר אינו רואה שצוה להקל ולפחות, אלא לתת ע"פ פוסקים ידועים, כל ימי חייהם. וזה לא נכנס בכלל מניעת הנדוי והקנס. ואיני רואה החסד הזה שנתחסדו הקהל עם אלו, אלא שהעמיד להם פוסקים ידועים, ושהמשיכו פסקתם יותר על שאר העם, ורשאין. וכן אני רואה משמעות הענין, שכל זמן שהם באים לפסקא חדשה, היו הקטטות מתעוררות. זה אומר: יש לפלוני יותר ממני. וזה אומר, בהיפך. ועל כן בטלו הקטטות בהיות פסקתם נמשכת כל ימי חייהם. ואף על פי שהיו לאלו פוסקים, שאינן פוסקים לשאר הקהל. מה בכך! והלא בכל עת יארע כך, לפי שהפוסקים הפוסקים כל הקהל, אינם פוסקים אלא מעמידין להם פוסקים אחרים. נמצאו הם פוסקים כל הקהל, ושנים או ג' מן הקהל פוסקים אותם.
עוד אני רואה, שיש עיקר בטענת הנתבע, שלא פטרוהו מחמת חותם השר. שהרי במצות השר לא בא, אלא שאם יוסיף ממונם, שיוסיפו על שומם. והקהל לא חייבו אותם יותר מן הסך ההוא. ואפילו נוסף על נכסיהם כהם, אלף פעמים. וכבר כתבתי כן בדברי הראשונים. ואם הקהל מתחסדים עמהם, ואפי' לפוטרם מן הכל, איני רואה בנוסח התקנה, דבר שיגזור על מניעת דבר זה. מכל הצדדין האלה, איני רואה חייב לנתבע: לא חיוב נדוי, ולא חיוב קנס. ועוד, שאפילו היה הענין כנגד התקנה הראשונה, כמו שטען הטוען, איני רואה בו שום חיוב. שהרי הסכימו כל הקהל בפסקת אלו הנתבעים, והחרימו שלא יהא רשות לכלל הקהל, ולא לפרט מהם, להפר ענין מעניניהם, ולא לתבוע אותם, לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, ולא להביא ראיה וכו'. ומהתחייבות הקהל קודם לכן, והעמידו הדבר על קנס נדוי. א"כ כבר בטלו התקנה הראשונה. וממה שהוא נראה, מהכרע הדעת, שהקהל לא אסרו עצמם בתקנה הראשונה, שאם ירצו כל הקהל לבטלה, כולה או מקצת, שלא יהא רשות בידם. ואם יטעון הטוען: כיון שלא הזכירו לאותה תקנה בפי', הרי כאומר ע"מ: שאין בו אונאה, שיש בו אונאה, משום דלא ידע, דניחא ליה ועד שיאמר יודע אני בו שיש אונאה, יש בו אונאה. לא היא! דהכא, כיון דנתקנה ברבים, סתמא כבר ידוע. היא לרבים, והרי זה כאומר: הרי את מקודשת לי, ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, דתנאי קיים, דהא ידעה ומחלה, דכל דכתיבה מידע ידעה. אמנם, מה שטענו לאה ובניה, מלשון שלבאפדיליט"אט השר, לא ידעתי וירדתי לסוף אותו לשון, שהרי בעיקר קנס ותקנה אני רואה, מי שיבקש עוד, או ישחד עם השר. אבל מן האחרים ראיתי לפוטרם, כמו שכתבתי.