תשובות רשב"א/חלק ה/קסו

סימן קסועריכה

לקדושים אשר גבר חשקם, להשלים לנפש חוקם, עיני נשואות. ואל קול המתנדבים בעם, פרי מתקם, ואין ערכם, למען הגיה חשכם. אזנם נטויות, בפתיחי אמרות טהורות, תשואות שואות יעברו ובפנינו דברתם. חשקת יופים ישירו. להם לבדם נמכרו יצורי, ממכרת עבד, ואליהם, ואין לזרים אתם, נתנו מורשי לבבי למורשה. ראיתי והנכם היום, מן החפצים לברר וללבן האמת, ולהניחה על מתכונתה. כי זה אצל כל יראי ה' ואוהבי תורתו, תבואת תלמוד וזה פריו. ומה לי רק להפיק רצונכם, ולמלאת את שאלתכם, צריכי.

ואשיב תחילה על ג' השאלות, אשר רצה אחי ורעי ודודי, כה"ר שלמה קורקוס, לעמוד בהם על דעתי.

הא' הנה היא: אם המלמד יש לו דין שומר בספרים שמביאין התינוקות לביתו, ומוליכים אותם לביתם לפעמים, כשירצו. והמלמד, לא קבל עליו שום שמירה, ואפי' הא ביתא קמך, לא קאמר. ואומר המלמד: שאפי' דין שומר חנם אין לו. כי אף אם נדמה אותו לאומנין, שהן שומרי שכר, מ"מ האומנין צריך שימשכו הכלי, או יקבלו עליהם שמירתו. וזה, לא משך ולא קבל עליו שום שמירה. ולא א"ל אבי התינוק: אפי' אמירה בעלמא, לומר: בני, יוליך ספר פלוני לביתך עכ"ל השאלה, תיבה בתיבה.

תשובה: אין למלמד דין שומר כלל. וזה כבר יראה, כי שכנגדו, ויקרא שמו ראובן, רוצה לדמות עניינו לענין אומן ושותף ומלוה על המשכון, ודומיהן. אשר מבלי הזכיר לה בעל החפץ שם שמירה, נעשין שומרים, עד אשר יטעו מדרך השמירה המוטלת עליהם, חייבין לשלם. וכמו כן, הענין במלמד, כי בעת אשר נשכר בעד ככר לחם אצל ראובן, ללמוד לבנו תורה ומצות, וידע שהנער יבא אל ביתו, וספרו בידו, מן הסתם נטל עליו ראובן שמירת ספרו. וגם הוא, למען מלא רעבון ביתו קיבלה עליו בסבר פנים יפות. ואני אומר, שהדמיון הזה אין לו שחר, לשני טעמים. האחד: שכל הנפקדים שנעשים שומרים מבלתי הזכיר אליהם שם שמירה, יגיע עליהם ריוח או תועלת בקיום ממונם אצלו, עבור החפץ המופקד בביתם, שמור מכל מיני מזיקין. והגעת הריוח והתועלת לנפקד, מצד הפקדון הוא, שיש חיוב גדול להתחייב בעבורו, אם בהטיל עליו משא השמירה בסתם, ומבלי הזכרה כלל. ואם להתחייב על אבדן החפץ בדברים לבד, מבלי קנין. וזה השורש כבר כתבוהו המפרשים, במקומות רבים, וביחוד בסוף פ' השוכר את הפועלים (צ"ד ע"א). עד שבעבור זה, לא מצאו טעם בבירור על מה שחייבה התורה שומר חנם (חייב) בפשיעה, הואיל ואין צד הנאה מגיע לו מן השמירה. וההכרח הביאם לומר בטעמו של דבר, כיון שקבל עליו בפיו שמירת החפץ, והנפקד נשען על שמירתו [ואם] נאבד בפשיעתו, הרי הוא קרוב למזיק. ולפי שיש לאומן וחבירו הנז' תועלת בשמירת החפץ, לכן נעשו שומרים מבלי הזכרה. כי המלוה דרך משל, אחד אשר נדבו לבו להלוות לעני את כספו, במצוה על ככה מפאת תורתנו הקדושה, הנה הוא לקיים ממונו, שישמור את משכונו. כי אם יאבד אותה, יאבד את מעותיה, כנגד שיווי המשכון. ואולי כולם, אם הלוה הוא מן הכופרים בכל, לדעת שמואל דאמר בפ' השוכר את האומנים (פ"ב ע"ב): אבד קתא דמגלא, אבד אלפא זוזי. לפי שעל תנאי זה, קיבל עליה שמירתו. ואיך לא ישמרנו יפה, והרי הוא כאחד מקניניו, לדברי ר' יצחק שהלכה כמותו! וכמו כן, האומן אם לא ישמור הכלי שנתנו אליו, ועליו לתקנו, יאבד שכרו, והיו חייו תלוין לפרנסתו. וכן הטעם בשותף, שמפני חלקו בחפץ צריך לשמור את כולו. לפיכך ראוי לומר בכל אלה הנפקדים, שכמו שהותרה שמירת החפץ ולתועלתו, סתמן כפירושן. וזהו הטעם בלוקח כלי לשלשים יום, שיש לו דין שומר חנם אחרי עוברן. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו, בפ' השואל לפי שכבר הוטל עליו, משא משמירה מחמת עצמו. אבל מי שאין ממונו מתרבה, ולא מתקיים ונשמר מצד קיום החפץ ושמירתו, כמו שהוא הענין במלמדות, צריך הוא בטרם שיהיה לו דין שומר, שיטיל עליו המפקיד משא השמירה, ושגם הוא יקבלנה בפירוש. או שיאמר דברים מורים על קבלתה, כמו הנח לפני. אבל הנח סתם, בעיא ולא איפשיטא בפ' האומנין (פ"ו ע"ב), ולקולא. ואין לכמו זה הנפקד, דין שומר ואם לא הטיל בעל החפץ משא השמירה על בעל הבית, חיוב שמירה רק מן הנזק שיגיע להם מחוץ. וזה לדעת חכמים. אבל לדעת ר', אפי' מכמו הנזק אינו חייב, אלא אפי' יקבל עליו לשמור, אין לו דין שומר חנם לחייבו על הנזק הבא מן החוץ, הואיל ובעל החפץ לא הזכיר לו שום שמירה. ונתבאר כל זה בפ' שור שנגח את הפרה (מ"ז ע"ב). ואמרו במכילתא (בס' משפטים): כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ר' ישמעאל אומר: עד שיפקיד אצלו, ויאמר לו: הילך ושמור לי כלי זה. אבל אם אמר לו: תן עיניך בו; פטור ע"כ. ובנדון שלפנינו, אפי' תן עיניך בספר, לא אמר לו מעולם למלמד, והדבר [מובן] שאין לו דין שומר כלל. ואין להשיב משומר אבידה, שהתורה הטילה עליו שמירה בפירוש, וגם הוא קבלה עליו כשהגביה האבידה

והטעם השני, הנה הוא שהאומן, דרך משל, אין לו מונע ימנעהו ויערכהו מלהניח הכלי אשר הפקד אתו במקום המשתמר. ועל כן, היו בידו לשומרו השמירה המיוחדת לו מפי חז"ל. או אם ירצה, יצרנו כאישון עינו. וזה מפני שהמפקיד לא שייר אצלו בכלי שום תשמיש, כל ימי היותו בבית האומן. וכמו כן הענין, בכל המופקדים שבעולם, שיש להם דין שומרים. אבל המלמד, אין לו כח ורשות לשמור את הספר, בכמו זאת השמירה המעולה, ולא אפי' הגרועה שבגרועות. כי ראובן אבי הבן, לא יתיר למלמד, ולא ירשה אותו, שיצניע את ספרו וישימהו בבית גנזיו, אפי' כהרף עין, כי למען ילמוד בו בנו תמיד, נתנו בידו, לא לתתו בכלי חרש, למען יעמדו ימים רבים! ולא עוד, אלא שהבן עצמו מפאת אביו, שפעמים בשבת יביא הספר אל ביתו, לבעבור נסות אותו בדרך למודו. וא"כ, איך יתכן לומר: שהמלמד קבל עליו מן הסתם, שמירת הספר? ואין זה, אלא כאומר: שבור חבית זאת, ושמור את יינה (כדאיתא בפ"ק דב"ב ט"ז ע"א). כי הנה ראובן שם הספר בידו, לא יוכל המלמד לפקוח עין בשמירתו, כיום תמים, אף כי שנה תמימה. ומשונה היא שמירה זאת, מכל שמירות שבעולם. עד שמפני זה, יתכן לומר שאפילו הטילה בעל הספר עליו את השמירה, והוא קבלה על עצמו, אין בקבלתו ממש, כל שלא נטל המלמד קנין עליה. והראיה לזה, משומרי הקדשות וקרקעות, שהעלה בפ' הזהב (דח"ן (נ"ח) ע"א), שאינו מתחייב להיות לו דין שומר, אלא בקנין, הואיל והתורה פטרתו מן הכל. וכבר הקשו שם המפרשים, על מה שהצריך ר' יוחנן קנין, ממ"ש שם בפ' השוכר את הפועלים (צ"ד ע"א), גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל. דאקשי תלמודא: במאי? אמר שמואל: בשקנו מידו. ר' יוחנן אמר: בההיא הנאה דקא מהימן ליה, גמר ומשעבד נפשיה. ותי': דש"ח שהוא אף בד' שומרים, יכול לחייב את עצמו כדין שואל, בדברים, מטעם הנאת הנאמנות. אבל שומר בהקדשות, שאינו בתורת שומרים כלל, אי אפשר שיתחייב בדין השומרים, אלא א"כ קנו מידו. והרי הדברים ק"ו, במי שאין המציאות אל שיהיה לו תורת שומר. וגם התורה לא הזכירה, ולא עלה על לבה, כמו שהוא הענין במלמד. ששורת הדין מחייב, שלא יהיה לו כח לחייב את עצמו בדין השומרים, בדברים לבד, רק בקנין חזק. ועדיין, אולי.

ועוד אפשר לדון בפטור המלמד מצד אחר, ולומר שאם הבן הוא קטן, ואין בו דעת לשמור (הושמטה הערת בעל רחמים לחיים), אפי' הטיל ראובן שמירת הספר על המלמד, והוא קבלה על עצמו, כל שהתנה ראובן שישתמש בנו כחפצו, וספרו כרצונו, וישארו עמו, כשירצה, פטור המלמד אפי' מפשיעה. שהרי היא כאילו א"ל ראובן: שמור לי ספרי, ואם תרצה תתיר קשריו, ועשה מעליו או הקלף או הנייר שבו, שמשים לקונטריסין הטובים. וכדברו אליו כדברים האלה, הרי נתן לו רשות לפשוע בשמירת הספר. דומה לאותה שאמרו. בפ' החובל (צ"ג ע"א): לשמור, ולא לקרוע. לשמור, ולא לאבד. ורמי מינה, למתני'. ומשני: לא קשיא. הא דאתא לידיה בתורת שמירה, הא דאתא לידי' בתורת קריעה. ופי' הרשב"א ז"ל, בחי' לשם, וכתב וז"ל: הא דאתא לידיה בתורת קריעה, אם בשעת שהוא מוסר לשמור כסותו, אומר לו: אם תרצה תקרענו, או תאבדנו. אף על פי שלא א"ל, ע"מ לפטור, פטור. דבשעה שנעשה שומר עליו, על תנאי כן בא לידו. שאם ירצה לקרוע, יקרענו מן הסתם, ע"מ לפטור, קאמר, ועל דעת כן, קבלה שומר זה, ומפני זה פטרתו התורה עכ"ל. וכענין זה, כתב הרא"ש ז"ל, בתוספות. אלא שלא האריך כל כך. וכ"ש, שאם פשע השומר בשמירת הכסות, שהוא פטור, אחר שיש לו רשות לקורעו. ואף כאן, כיון שיש לו רשות למלמד, לשום ולתת הספר ביד הנער, אשר באולי יתננו בעד שני אגוזים. או אם יראה את רעיו במחול, משחקים, ישליכנו מידו, וילך אחריהם. כ"ש שיש לו רשות לפשוע בשמירתו, לא יגרום לחייב אותו בתשלומי הספר, הנה הוא מכל הטעמים הנזכר, פטור המלמד ושלום לו. לא יירא ולא יחת.