פתיחת התפריט הראשי

סימן רצזעריכה

טודילא.

שאלת: המערב על חבירו, שאמרו שצריך לזכות ע"י אחר: אי הודיעו קודם שיערב, ונתפייס בכך, ורצה לצאת בעירובו, אם די בכך, ואף על פי שלא זכה לו ע"י אחר. לפי ששנינו (ביצה ל"ח ע"א): השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל. והקשו בתוס': ומאי שנא, מהא דתנן התם (ביצה) (מ' ע"א): מי שזימן אורחים, לא יוליכו בידם מנות, אא"כ זכה להם על ידי אחר, מערב יום טוב. ותירצו: דשאני שואל, דדעת שניהם היה בו. ולפיכך, לא בעי לזכות. אבל גבי אורחים, שלא היה דעת האורחים בכך, בעי זכוי. והלכך לנדון שלפנינו, הואיל וידע שזה עירב עליו, א"צ לזכות ע"י אחר, לפי שיטת התוספות. וא"כ, בעיר שהקהל יודעין שזה מערב על כולן, א"צ לזכות. הודיענו: אם נאמר כן לפי שיטת התוס', אם לאו?1.

תשובה: עירוב זה לא נתברר מתוך השאלה, אי עירובי תחומין, או עירובי תבשילין, או עירובי חצירות? אלא שבאותה ראיה, יראה שהוא בעירובי תחומין, כאותה של שואל כלי ושל מנות האורחין. ואותה על כרחין, צריך להודיע, שהרי אתה אוסרו (בתחום) [במקום] אחר. ובהדיא אמרו: שצריך להודיע, ואפ"ה צריך לזכות. דגרסינן בפ' חלון (דף פ'): אמר רב נחמן: אחד עירובי תחומין, ואחד עירובי חצירות, ואחד שיתופי מבואות, צריך לזכות. וה"ה בעירובי חצירות, שאע"פ שהוא מודיעו, שצריך לזכות. ומיהו, פעמים שאינו צריך עירובי חצירות, ושיתופי מבואות לזכות ממש, אלא סתמו כפירושו. דגרסינן בפ' כיצד משתתפין (ס"ה ע"ב): אמר רב יהודה אמר (רב) [שמואל]: בני חבורה שהיו מסובין, וקידש עליהם היום, פת שעל השלחן סומכין עליו, משום עירוב. ואמרי לה: משום שיתוף. אמר (רבא) [רבה]: ולא פליגי. כאן במסובין בבית, כאן במסובין בחצר. ופ' בני חבורה שהיו מסובין, כגון שזמנן אחד מהם לאכול משלו. והכי מוכח בפ' הדר (דף עג:). מדאקשי ליה (רבא לרב נחמן) [רבה בר חנן לרב יוסף]: אלא מעתה, הקנה להם פת בסלו, הכי נמי דלא הוי שיתוף? וכי תימא, הכי נמי. והאמר רב יהודה אמר רב: בני חבורה שהיו מסובין כו'. אלמא: הא דאמר רב יהודה אמר רב, במקנה להם פתו היא. כלומר: שזמנן משלו. ואף על פי שלא הקנה להם פת שעל השלחן בפי', אפ"ה סתמא דמלתא, כל שזמנן ויכולין לאכול לדעתם, הרי הוא כאלו נשתתפו עמו, ויש להם בו זכות. אבל שלא בכענין זה, ושלא זכה ע"י אחר, לא. שהפת שאינו שלו, אי אפשר לקנות לו. ולפיכך אמרו: שצריך לזכות לו ע"י אחר. ובהודעה בעלמא, אינו שלו. ואף על פי שעשו לפעמים את שאינו זוכה, כזוכה, ואמרו נמי בפ' השוכר [ע"ז ס"ג:] כיון דחנוני הרגיל אצלו הוא מקני ליה דינר בכיסיה. במקום שאמרו, אמרו, ואין לך ללמוד למקום אחר. אלא שיש לך קצת ראיה, ממה שאמרו בפרק התקבל (ס"ה ע"ב): עירב לו בגרוגרות, ועירב לו בתמרים. תני חדא: עירובו, עירוב; ותניא אידך: אין עירובו עירוב. ופירקה רב יוסף: כאן בשלו, כאן בשל חבירו. והפ' הנכון בזה, כשעירב השליח של המשלח, אין עירובו עירוב. אבל משל עצמו, עירובו עירוב. וסתמא, אפילו לא זכה לו ע"י אחר, דסתמא קאמר. וליתא! דהתם נמי, שעירב לו כדינו קאמר, דהיינו במזכה. ואין מביאין ראיה מן הדברים שהן כרגליו, לדברים הקונים לו בית. דכלים שהן כרגלי זה, או כרגלי זה, אינו מדין קנייה ממש, אלא פעמים מדין הפקר, כשור של פטם, שעשאוהו כרגלי כל אדם, ואפילו כרגלי מי שלא ידע בו. ושל העיר, כרגלי אנשי העיר. ופעמים, מפני שדעת הבעלים למסור אותו ביד אדם ידוע, ולא לקנין, אלא לשמרו, כבהמה שהיא כרגלי הרועה, בזמן שאין שם אלא רועה אחד. וכן פירות המופקדין, שהן כרגלי הנפקד, ואינו מדין קנייה וזכוי. ואורחים שנו, לפי שאינו יודע מי מזמן, והוו להו כשני רועים, שהיא אינה כרגלי אחד מהם, ואפילו היה אחד בנו. ומה שתלו בתוספות, לפי מה שכתב בידיעת שניהם, יש מקום עיון, והוא הביאך לידי כן.