תשובות הרשב"א/חלק ד/רצו
סימן רצו
עריכהשאלת: אם יצטרכו הקהל להתיר נדרים בשבת, לצורך שעה, או לדבר מצוה, או שלא לדבר מצוה: אם יעשו. ואם יחדלו?
תשובה: מדעתי, כי לא שאלת על עיקר היתר נדרים, שהקהל רגילין להתיר, אם רשאין להתיר הם עצמם, להתיר נדרים ושבועתן פתחי הנדרים, ושלא ע"פ חכם, אם לא. שהענין נתחבטו בו הראשונים הרבה, והנח להם לישראל. אלא שאלתך בזה, כמדומה לי, אם מותר לעשות כן בשבת? דע: שכך שנינו, בשבת פ' אחרון (דף קנז ע"א): מפירין נדרים בשבת, ונשאלין נדרים שהם לצורך השבת. הפרת נדרים, הוא כשהבעל מפר נדרי אשתו. כדכתיב: אישה יפרנו. ונשאלין לנדרין, הוא שאר נדרים שנשאלין לחכם, ומתירין. ואסיקנא: דהפרת נדרים בשבת, בין לצורך השבת, בין שלא לצורך השבת, לפי שאין הבעל יכול להפר אלא ביום שומעו בלבד, ולא אפילו מעת לעת. והלכך, אם לא יפר לו היום, א"א לו להפר לעולם, והו"ל כצורך היום. אבל היתר נדרים לצורך השבת דוקא, אבל שלא לצורך השבת, לא, דהא אפשר לחכם להתיר לאחר השבת. ואמנם, אם מתירין לצורך מצוה שעושין בשבת, אין לך צורך השבת גדול מזה. ואפילו היה להם שהות קודם השבת להתיר, ולא התירו, והמתינו עד השבת, מתירין, ואין בכך כלום, כמ"ש בנדרים בפרק נערה המאורסה. אבל אם רוצין להתיר שלא לצורך השבת, בזה צריך דקדוק. דמעיקר הדין, היה נראה שלא היו רשאים לעשות כן, כמו שכתבתי, אלא שכך נהגו. ולא שמעתי מקום נזהרין בכך, ומנהגן של ישראל תורה היא. אולי יש להם על מה שיסמכו, לפי שאין כנופיא אלא בשבת, ואלו לא יתירוהו בשבת, לא יתאספו ביום אחר, ונמצא לו היתר לעולם. וע"ז סמכו להתיר, אפילו בשבת, כעין הפרת נדרים, שמפירין אותם בשבת, אף על פי שאינן לצורך השבת, מן הטעם הזה. שאם יעבור השבת, שוב לא יוכל הבעל להפר, שאינו מפר אלא ביום שומעו.
ועל הענין ששאלת, אם יסכימו רוב הקהל להתיר, ויש מהם שלא יסכימו אחד או שנים, אם יהיה הנדר מותר, נמנע אני להשיב אליך, לפי שהענין בעצמו קשה. וקשה לאומרו, או לרבים או ליחידים, ואיני מכניס עצמי במחלוקות, ועוד שיש בזה דרכים רבים. מוחלקים להקל ולהחמיר. אל תשאלני עליו. ואלו היית מנהיגם, שלא יזכירו לשון שבועה, אלא שיאמר הש"ץ; מזהירן אנו בגזירת יהושע בן נון, כך וכך, או שלא לעשות כך וכך, או שיעשו פ' ופ' כך, או שלא יעשו פ' ופ' כך, וכל העובר על כונתם ארור הוא, אז טוב יותר, אז נקל יותר להתירו, אף על פי שהעובר ע"ד זה, נוהג בו קלות ראש.2
וענין יהונתן ששאלת, דע שלא נתחייב יהונתן מחמת עובר על שבועת ביטוי, כי אין אדם חייב בשבועת ביטוי, אלא במוציא שבועה מפיו, או במושבע מפי אחרים, וענה: אמן. וכמו שראית בפסקי הרב ז"ל, ואין בזה שום פקפוק. וענין יהונתן טעם אחר יש בדבר. וזה הענין, כענין עכן, שנתחייב הריגה על מעלו אשר מעל בחרם. והוא, שהמלך או סנהדרין, כשמחרימין במעמד רוב ישראל, שלא לעבור ע"ד פ', ועבר איש על חרמו, על אשר לא עלו למצפה. ויהונתן על עניינו. ואף על פי שהיה שוגג, סבור היה שאול שעבר בכוונה, אחר שהיה רואה את העם נזהרין מלאכול מאכל הדבש. שאם לא היה יודע, היה לו לשאול: מה לעם שנזהרין מלאכול. ויפדו העם את יהונתן ולא מת, שאמרו א"א שיהיה מזיד, אחר שנעשתה הישועה הגדולה בישראל על ידו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס ע"י הרשעים המזידים. ומ"מ עונש שוגג היה עליו. וע"כ הוצרכו לפדותו, בהתרת החרם. וכן הוא מפורש במה שתרגם יהונתן. וכן הדין לאנשי העיר, שגזרו גזירות או גדרים על אנשי עירם, רשאין הן בכך. והעובר על חרמם וגזרתם, הרי הוא מוחרם. וכן, אם שמו בתקנתם עונש ממון, חייב הוא בשני העונשין, בעונש החרם או בעונש הממון, הכל כמו שתקנו וגזרו. ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר, כיון שנעשה ברבים, במעמד טובי העיר, ובמעמד ת"ח שבהם, השאר שלא היו שם, נחייבים הם, כאותן שהיו שם, ואף על פי שלא ענו אמן, או אף על פי שהן מוכרחין על הדבר, ואינן חפצים בו. וגדולה מזו, שהחרם חל על הבאים אחריהם, כמו שאנו אומרים:: קבלנו עלינו, ועל זרעינו, ועל כל הנלוים עלינו; כענין חרם פילגש בגבעה, שהדור הבא הוצרכו למצוא היתר, ולדרוש: אשר יתן ממנו; ולא מבנינו. או כפי משמעות המקרא: אשר יתן ממנו. אבל הם יקחו להם איש אשתו במלחמה.