תשובות הרשב"א/חלק ד/רצ
סימן רצ עריכה
לטודילה.
שאלת: משכנתא באתרא דלא מסלקי להו בנכייתא, אם פרע הלוה מקצת המעות מדעתו, אם נמחלו הפירות כנגד מה שפרע. דאם התנה שיאכל פירותיו, עד שיפרענו ע"ס פרוטה אחרונה, הכל לפי תנאו. והיכא דמטיא זימנא, ובא לפדות חצי המשכונא, ולסלקו מחציה, והמלוה אומר: פדה את כולה, או הניחה; אם לוה וגואל לחצאין, או לא?
תשובה: מלשון שאלתך, לא נתבררו לי עיקרי כוונת השאלה. ולפיכך אני מסדר לפניך ענייני המשכונה, אם גואל לחצאין. ואף על פי שמשכנה סתם, ולא התנה שיפדה לחצאין, ולא שיסתלק המלוה כנגד מה שיפרע. שאלו התנו ביניהם, הכל לפי התנאי, דתנאי שבממון קיים. ודע: שהממשכן סתם, יכול לפדות לחצאין, כדאמרינן בקידושין (דף כ' ע"ב), דשדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין. ואיבעיא לו בעבד עברי, ובבית בבתי ערי חומה: אם נגאלין לחצאין. ולא גמרינן משדה אחוזה. דהיכא דגלי גלי, והיכא דלא גלי, לא גלי. א"ד גאולתו, גאולתו גמרינן משדה אחוזה דעלמא. ש"מ, דמשכונה בעלמא, פשיטא דנגאלת לחצאין. דאי משכונה לא נגאלת מן הדין לחצאין, בית בבתי ערי חומה לא כ"ש, דמנא תיתי דלא! ומ"מ, כל שגואל לחצאין, אין המלוה נגרע מן הפירות כלום. אלא אוכל הוא פירות כל המשכונה, עד שיפרענו פרוטה אחרונה, דכולה משכנתא אשתעבדא ליה לקולה (שמא צ"ל: לכולה) מלוה. ותדע לך, מדאמרינן התם (שם, שם (קידושין כ')): אמר אביי: עבד עברי נגאל לחצאין. משכחת לה לחומרא, ומשכחת לה לקולא. לחומרא, סביניה במאתן, ויהיב ליה מאה, פלגא דדמיה, והכסיף ועמד על מאה. אי אמרת נגאל לחצאין, יהיב ליה חמשין, ונפיק. ואי אמרת אין נגאל לחצאין, הנך מאה פקדון נינהו גביה, שביק להו נהליה, ונפיק. ואי איתא, דכל שפורא חצי המלוה, נוטל חצי הפירות. אם כן, אף כשתמצא לומר, שאין עבד עברי גואל לחצאין, ה"מ שאינו יכול לכוף את רבו, לקבל את כסף מקנתו לחצאין. אבל אי ארציה ואיתרצי, ונגאל חציו, והרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, ונמצא זה פירעון גמור, בחציו. ונגאל חציו, ונשאר חציו משועבד בחצי כספו הנשאר. וא"כ, היאך אמר אביי: שהוא פקדון. אלא מכאן, שאע"פ שגואל לחצאין, עדיין אינו יוצא מכלל שעבודו. ולפיכך, אנו רואין את המעות, כאילו הן פקדון, עד שיפרע את הכל. וכאותה שאמרו בשבועות (דף מ"א ע"ב), בההוא דא"ל לחבריה: אל תפרעני, אלא באפי תרי, דתנו הלכתא. אזל ופרעיה בין דידיה לדידיה, ואתניסו כו'. אמר: אין קבלתינהו מיניה. מיהו אמינא, להוו פקדון אצלי, עד דמייתו סהדי, דתנו הלכתא, ומקיים לחצאין. משכחת לה לחומרא, ומשכחת לה לקולא. לחומרא, זביניה גבי היו שם בקעים עמוקים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. ואקשינן: נהי דבהדי ארעא לא קדשי. ליקדשי באפי נפשייהו? ופי' הוא ז"ל, נהי שאינן בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים, בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפוס ריהטא, קשיא לפירושו. דהא מקדיש שדה אחוזה, דברי הכל נגאל לחצאין. כדכתיב: ואם גאול יגאל. את השדה, המקדיש אותו. שלוה וגואל לחצאין. ואפי' הוו מכלל השדה, נגאלין בפני עצמן. אלא שדעת הרב ז"ל לומר: דהא דאמרינן: גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר: הילך חצי דמיו, ותן לי שדי; דגזבר אומר לו: שדה הקדשת, ולא חצי שדה הקדשת. אלא לומר: שיכול לכופו בחצי הדמים שעד ליובל. ונפקא מינה, שחצי אינו נחלט לכהנים ביובל. וה"ה לממשכן שפורע לחצאין, ואינו יכול לומר לו, שלא יקבל חובו לחצאין. וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל, שהדין כן בממשכן, שאינו יכול לפדות בחצי דמיו. וה"ה לשתי שדות, בהלואה אחת.