תשובות רשב"א/חלק ד/ריג

סימן ריגעריכה

לזקני טוליטולה.

שאלתם: ראובן שהקדיש כל נכסיו, מקרקעי ומטלטלי ושטרותיו, וכל שיעבודן. ובתנאי, שאם יהיה לו זרע של קיימא, שיתבטל ההקדש מעיקרו, וע"פ תנאין ידועין כמ"ש בשטר ההקדש. וז"ל: העידונו ראובן על עצמו, בקנין באמירה לגבוה, ובקנין לקהל טוליטולה, כי הוא מקדיש מעכשיו ולאחר פטירתו, כל נכסיו: מקרקעי, ומטלטלי אגב מקרקעי, ושטרות, וכל זכותא ושיעבודא דאית לי' בגוייהו, הקדש גמור, מעכשיו ולאחר פטירתו, ע"פ התנאין אשר נבאר למטה. ואותן התנאים הן: שאם יהיה לראובן זה בעת פטירתו, זרע של קיימא, שיהיה בטל כל ההקדש הזה בכמותו וכללו. ועל ענין מה שנבאר למטה, וירש כל נכסיו הזרע הנז', אשר יהי לו על ענין זה. שיהיו כל הנכסים הנז' למעלה, עומדין ביד ב"ד קהל טוליטולה, עד שיגדל הזרע, ויהי' בן י"ג שנה. ולכשיגיע הזרע הנז' לגדלות הנז', יחזירנו הב"ד הנכסים הנז' אחר שיגבו ממנו ב"ד הנז' ג' מאות זהובים, להקדש טוליטולה. ואם לא יגיע הזרע הנז' לשני גדלות, ויפטר קודם לכן יחזרו הנכסים הנז' הקדש כבראשונה. וקנינא מראובן הנז"ל על כל מה שנכתב עליו למעלה, מלות נכונות, במדל"ב1 ע"כ לשון שטר ההקדש. ואחר נולד בן, והגיע לכלל י"ג שנה. והנכסים הנזכרים מעולם לא באו ליד ב"ד, ולא ירדו להם. ועכשיו, באו זקני טוליטולה לגבות אותן ג' מאות זהובים. וטען היורש: שכיון שלא ירדו לנכסים, שלא זכה ההקדש, שהוא לא צוה אלא שיגבו מתחת ידיהם. ועוד, שלא הקדיש הוא הג' מאות זהובים, אלא שאמר שיגבו. והוא אינו רוצה שיגבו. ואנו אמרנו: שעמידת הנכסים לא הי', אלא לגרוע כח היורש, שלא ירד בהן עד שיגיע לי"ג שנה. ומה שטען: שמורישו לא הקדיש הג' מאות זהובים, ולא אמר אלא שיגבו. אמרנו: אחר שקנו ממנו, הקנין מתקן הלשון. וכאותה שאמ', גבי דין ודברים. וחשבינן ליה, כאילו אמר: הריני מקדיש בפי'. וכדאמר רב יוסף (כתובות דפ"ג ע"א): מגופה של קרקע קנו מידו.

תשובה: באמת לשון השטר ותנאיו, מבולבלין הרבה. ואם באתי לכתוב, יארך הענין ולא יעלה בידנו מזה, אלא הטורח והיגיעה. ומ"מ לענין עיקר הנדון שלפנינו, אני רואה שאין ממש בדברי היורש. כי מה שטען: שלא עמדו הנכסים ביד הב"ד; זו טענה שאין בה ממש, מכמה טעמים. האחד, כי לשון שיעמדו בידם, א"א לומר בידם ממש, אלא ברשותם. דכל מקום שנאמר יד, ואפ"ל שהוא יד ממש, אנו אומרים שהוא יד ממש. אבל היכא דלא אפשר, אנו אומרים שאינו אלא ברשותו. וכמ"ש בפרק הזהב (נ"ז ע"ב). וכל היכא דכתב ידו, לאו ידו ממש הוא. והא כתיב: ונתן בידה וכו' וכל היכא דכתב ידו, ידו ממש הוא. והא כתיב: ויקח את כל ארצו מידו כו'; כדאיתא התם. וה"נ, א"א לומר ביד ב"ד ממש, שהקרקעות א"א לעמוד בידם. וכן כל הנכסים, עד שיגיע הולד לכלל י"ג שנה. אלא ברשות ב"ד קאמר. והרי הוא מעמידים (שמא צ"ל: מעמידם) ברשותם ובחזקתם, כל מקום שהם, עד זמן גדלות הזרע. ובין שירדו להם, ובצרו וקצרו, או שלא ירדו להם, הנכסים ברשותם ובחזקתם. וכל מי שלוקח מהן גיף או פירות, מידיהם הוא לוקח, וכמו: ויקח את כל ארצו מידו. ועוד, שאם באת לומר תחת ידם ממש, אין זה תולה הקדשו ומתנתו בכך, לומר: שיהא הקדשו תלוי בתנאי זה. אלא מבאר הוא כל שהוא מסופק, אם יגיע הזרע לכלל י"ג, מה יעשה בנכסים, וביד מי יהיו. ולא התנה בהפקידה, שאם לא יעמדו כן, שיהא הקדשו בטל. שאילו בא להתנות בדוקא, זה ודאי לחזק כח ההקדש הוא בא, שמפקיד שלא יצאו הנכסים (מחזקת) [מיד] ההקדש, עד שיהיו חוזרין לגמרי ליד היורש. ומי שבא לחזק כח ההקדש, אינו מבטל, ומגיע כחו באותו הענין ממש, לומר: ואם לא ירדו בית דין עד אותו זמן, או שיהא היורש אלם ויכנס בהם בכח, שיהא ההקדש בטל, וזה ודאי דעת בטל. ועוד, שאילו באת לתלות בזה עיקר דבריו, לא יגרע בכך כח ההקדש, אלא אדרבה, ביטול הקדשו הוא תולה בו, ולומר: על תנאי כן אני אומר, שיהא ההקדש בטל, שיעמדו הנכסים ביד ב"ד, עד זמן גדלות הזרע. ולומר: שאילו לא ירצו ב"ד לרדת לנכסים, הרי ביטול ההקדש בטל. ולא זכה היורש, והרי ההקדש קיים. שכך כתב: שיהא בטל ההקדש בכמותו, וכללו, על ענין מה שנבאר למטה. וירש כל נכסיו הזרע הנז', על ענין זה. שיהיו כל הנכסים עומדין ביד ב"ד. הנה שתלה ביטול ההקדש וזכות היורש, בעמידת הנכסים ביד ב"ד. ואם נפשך לומר, שזה תנאי לתלות בו בהקפדה, מה שהוא אומר, נמצא שאם לא יעמדו הנכסים ביד ב"ד, לא נתבטל ההקדש, ולא זכה היורש. ובין שתאמר כן, או תאמר כן, לא נגרע כח ההקדש מן הצד הזה.

גם מה שהוא טוען, שהוא לא אמר אלא שיגבו, ואין בדבריו אלו שיגבו, אלא מתחת ידיהם. אין בטענה זו ממש. כי גבייה אינה דוקא מתחת ידיהם. אלא אדרבא! גבייה גובה בב"ד, ומוציא מתחת יד אחר. והגע עצמך! אילו נעשה הזרע גברא אלמא, וגבר על הב"ד, וירד לנכסים, מי איבד ההקדש את זכותו. ואם אתה אומר כן, נמצאת דן דין זה, כדינא דכל דאלים גבר. ועוד, שכבר אמרתי כי יעמדו ביד ב"ד; שאמר, אינו אלא ברשותם. והרי בכל מקום שהם, הם ברשותם. וכ"ש הקרקעות; וכל שהם גובין, מרשותם הן גובין. ואמנם, מה שאמר: אחר שיגבו, יש בו מקום עיון. מפני שאני רואה שביטל ההקדש כולו בהולד לו זרע של קיימא. שכ"כ: שאם יהי' לראובן זה, זרע של קיימא, יהא בטל כל ההקדש הזה, בכמותו וכללו. וא"כ, אם חזר עכשיו והקדיש מכלל נכסיו, ג' מאות זהובים, היה לו לומר: ויגבו מנכסי. ומ"מ, כך נראה באמת, שאין טענת היורש טענה, מכמה טעמים. האחת, שאני רואה שהמקדיש תלה ביטול ההקדש, והחזרת הנכסים ליורש, וירשתו, בזה. שהוא כך אמרי: ויהא בטל כל זה ההקדש בכמותו וכללו, על ענין מה שנבאר מזה וירש כל נכסיו הזרע הנז', אשר יהיה לו, על ענין זה, שיהיו כל הנכסים הנז' עומדים ביד ב"ד כו', ויחזירו לו ב"ד הנכסים אחר שיגבו ממנו הב"ד, הג' מאות זהובים להקדש. הנה שתלה הכל, בין הביטול והחזרת הנכסים וירושת היורש, בענינין אלו. ומכללם, שיעשה כל זה אחר שיגבו. וא"כ כל שלא גבו, לא יחזירו, שכל הענינים תלוים זה בזה. ואם נפשך לומר, כבר החזירו, אין זו טענה. שאם החזירו, שלא כדין החזירו, ולא נגרע בכך כח ההקדש. ועוד, שהב"ד לא החזירום, אלא היורש הזה, הוא שירד בהם בעצמו. ואם עשה שלא כדין לרדת לנכסים שאינן שלו, אלא בתנאי ידוע, ולא נתקיים התנאי עדיין, לא ירש הוא, ולא נתבטל ההקדש. ועוד, שכבר אמרתי, כי ביד ב"ד שאמר המקדיש, לא בידם ממש קאמר, שאי אפשר, (שלא) [אלא] ברשותם קאמר. ובין שירדו הם לנכסים בין שירד בהם היורש מעצמו, אין הנכסים יוצאים מרשות הב"ד וההקדש, וכמ"ש בפקדון, כל היכא דאיתי', ברשותא דמרי' איתי'. וכל קרקע, אפי' גזלו אחר והוציאו מיד בעלים, וירד הוא לתוכו, הרי הוא ברשות הבעלים, ויכולים להקדישו, וביתו ברשות קרינן ליה.

ועוד דבר, מן הדין, כל שאומר יגבה או יטול פלוני מנכסי, כך וכך, לשון מתנה הוא. ואין אומרים שהוא לא נתנו לו שהרי לא אמר הריני (נוטל) [נותן] ויטול. אלא כל שאומר יטול או יגבה, ויירש, ויחסין, הרי הוא כאילו אומר יטול, שאני נותן לו, ויירש ויחסין, שאני מורישם לו. וההיא דאמרה: כבינתי לבתי, [ב"ב קנו:], לא אמרה תנתן לה, שאני נותנן לה. ואין אומרי': תנתן לה מדעת אחר קאמר. אבל אני, איני נותנ' לה. שבכל כיוצא בזה, אנו אומדין דעת הנותן, שלא אמר כן אלא על דעת המתנה. אלא אם כן אמר הוא, לשון גרוע ממש, שמשמעו שאינו נותן הוא, ולא מקנה. וכאותה שאמרו במציעא (ט ע"ב): משוך בהמה זו, לקנות כלים שעליה. דאמרינן עלה: דלא קנה, דלא א"ל: קני. הא כשאמר לשון הקנאה ממש, קנה, ואף על פי שלא אמר שאני נותנן, לפי שאין אדם נותן נכסי חבירו. וגדולה מזו אמר רבא, בר"פ קמא דנדרים (ה ע"ב) שהמגרש את אשתו בגט, אין צריך לכתוב בו מינאי, לפי שהדבר ידוע שממנו הוא מגרשה, שאין אדם מגרש אשת חבירו. ונראה שהלכה כמותו, דמחלוקת אביי ורבא הוא שם. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל, בראשון של קידושין. ואם בגט החמור כן, כ"ש בממון הקל. ועוד, דהא קי"ל כר"ש בן מנסיא, ור"ש שזורי, דאזלינן בתר אומדנא, כדאיתא בפ' מי שמת (קמ"ו ע"ב). ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים, ושייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. ומוכח נמי התם, דכ"ע מודו באומדנא דמוכח, כאומר דומה שיש לי בן. וכ"ש זה, שהקדיש כל נכסיו, אם לא יהי' לו בן, וגלה בדעתו שהוא רוצה לזכות ההקדש, אין לך אומדן גדול מזה. כי מה שאמר אחר שיגבו, דלתת להקדש נתכוין, ולא להוציא דבריו לבטלה, אלא אחר שיגבו, שאני מקדיש אותם, מכל נכסי קאמר. וגדולה מזו אמרו, בראשון של קידושין (ח ע"ח). אמר ר' אלעזר: התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר, הרי זו מקודשת, וישלים. מ"ט? כיון דאמר לה מנה, ויהיב לה דינר, כמאן דא"ל על מנת דמי. וא"ר הונא אמר רב: כל האומר על מנת, כאומר מעכשיו דמי. ועתה, ראה שזה לא הזכיר לה שום תנאי, ולא א"ל ע"מ. ואדרבה, במנה קא"ל. ואפ"ה, אנו אומדין דעתו, דכל שאמר לה מנה, ולא נתן לה עכשיו אלא דינר, ה"ק: התקדשי בדינר זה, ע"מ שאתן מנה. דכל שאנו יכולים לקיים דבריו, אנו מקיימם. ולא עוד, אלא שאנו דנין אותו כתנאי חזק של על מנת, ועל מנת כאומר מעכשיו, וכ"ש כאן. וזה נראה לי ברור. וכל שכן, כשקנו מידו לבסוף, שהקנין הבא באחרונה מתקן הענין, וכאותה שאמרו גבי דין ודברים.