תשובות הרשב"א/חלק ד/ריב
סימן ריב
עריכהסרקוסטה.
שאלת: ראובן נתחייב לשמעון במנה בשטר כראוי, ובשבועה. אבל אין חתום בו, אלא עד אחד מהעדים. ולאחר זמן השטר, נפטר שמעון. וראהו הרואה בין שטרותיו של שמעון, וקרע באמצעיתו, קרע העובר על קצת שינוי השטר. והאפטרופא שעל נכסי שמעון תובע המנה מראובן הנזכר, בשטר הנזכר. וראובן טוען: שאין בשטר ממש. חדא, שהוא קרוע. ועוד, שאין בו אלא עד אחד. ועוד, שיש בו שבועה, וחזקה שלא עבר על שבועתו. והאפטרופא טוען: שאין בדבריו כלום, לפי שכתוב בשטר: כל זמן ששטר זה יוצא קיים, מתחת יד פלוני הנזכר, בדלא קרוע קרע ב"ד; שאין זה קרע ב"ד, לפי שאינו שתי וערב. ומה שטען, שאין בו אלא עד אחד, עדיין העד קיים, וזוכר העדות. ואפי' לא היה זוכר העדות, מנהג העדים בעיר הזאת, לסמוך על ספר הסופר בדבר כזה. ומאחר שנמצא כתוב בספרו: פ' נתחייב לפ' במנה. ועדים, פ' ואני עמו; דיו בכך, כיון שהשטר בידו. ולענין השבועה אומר: שהרויח לו את הזמן, מאחר שהיה קרובו. הודיעני: הדין עם מי?
תשובה: לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל, בהל' מלוה ולוה ובהלכות טוען ונטען, הדין עם האפטרופא, התובע. שהוא ז"ל כתב שם: שהמוציא על חבירו שט"ח, ואין חתום בו אלא עד אחד, והלוה טוען: פרעתיו. הרי הוא מודה לדברי העד. וכיון שכן, הו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, ומשלם. ויצא זה לו לרב, ממה שאמר שמואל: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה (שבועות מ' ע"א). ואין שבועות עד, אלא כשמכחיש את העד. והלכך, אלו חתומין כאן שנים, היה חייב לפרוע. עכשיו, שאין כאן אלא עד אחד, הרי הוא מחוייב שבועה, ואינו יכול לישבע, ומשלם. זה נראה לי מדעת הרב ז"ל, אלא שאין אני מודה לו בדינו, לדון כמחוייב שבועה. מפני שיש לי על דינו כמה גמגומין, ואין זה מקום אריכות. אלא שיש לנו לחקור בנדון שלפנינו, מצד אחר. והוא, שיש לדקדק עד אחד בכתב, אם הוא כלום או לא? לפי שיברושלמי של מסכת כתובות, בפרק האשה שנתארמלה שאלו: עד אחד, מהו שיהא זוקק לשבועה? והשיבו: ועד אחד בכתב, (דעלמא) אינו כלום. ואין צריך לומר, להוציא ממון, אלא אפי' לשבועה אינו קם. אבל בר"פ גט פשוט (קס"ה ע"ב) אמרו: דשלחו לר' ירמיה: עד א' בכתב, ועד אחד בע"פ, מהו שיצטרפו? ושדר להו: דעתי נוטה שיצטרפו. אלמא: עד אחד בכתב, עד הוא, להוציא מיהא ממון מבני חרי, אם יצטרף עמו עד אחר, בע"פ. וכיון שכן, אילו הכחיש את העד שבכתב, ואמר: להד"מ, הי' מתחייב שבועה, כאילו העיד בע"פ ושלא כדעת הירושלמי. אבל עכשיו, שהוא מודה שלוה כדברי העד, אלא שאומר לו שפרע, שאפשר שהוא נאמן, וישבע שבועת היסת, כמלוה את חבירו אפי' בב' עדים, שא"צ לפורעו בעדים. ונשבע שפרעו, ונפטר, ואף על פי שיש כאן שטר. אין אומרים: שטרך בידי מאי בעי; אלא בשטר שחותמין בו ב' עדים, שגובין בו ממשעבדי (כל). [אבל], שטר שאין גובין בו ממשעבדי, כשטר שאין חתום בו אלא עד אחד. וכשהוציא עליו כתב ידו, שאין גובה בו ממשעבדי לא. לפי שאינו חושש אם מניחו, ויכול לומר: פרעתיו כאילו הוא מלוה ע"פ, וזה כדעת הגאונים ז"ל שהסכימו כן, כשהוציא עליו כתב ידו, שנאמן לומר פרעתי. אבל מן הגדולים האחרונים ז"ל, יש שאמרו שאפי' בשהוציא עליו כתב ידו, אינו נאמן לומר: פרעתי; משום דאמרי' ליה: שטרך בידי' מאי בעי. ולזה דעתי נוטה. ויש ראי' לסמוך עלי', בשילהי פרק המוכר את הבית (ע ע"א), בשמעתא דהמפקיד אצל חבירו בשטר, וא"ל: החזרתי. דאמרי' דנאמן. משום מיגו דאי בעי אמר, נאנסו. ודוקא מחמת מיגו זה נאמן, הא לאו הכי לא. משום דאמרינן: אי הכי שטרך בידי' מאי בעי, אף על גב דשום שטר פקדון אינו גובה ממשעבדי. וכיון שכן, אף כאן שיש שטר, אף על פי שאין חתום בו אלא עד אחד, אם איתא דפרע, שטרא בידא דמלוה למה לי'. וכ"ש אם יש מנהג בעיר, להזקק לחוב שנמצא כתוב בספר הסופר כמו שאמרת. זהו מה שנראה לי בדין זה.
[ועי' בחו"מ סי' ס"ט, ובש"ך שם ס"ק י"ד.]