פתיחת התפריט הראשי

סימן ראעריכה

שאלת: הא דאמר רבא: עתים חלים ועתים שוטה, הרי הוא כפקח לכל דבריו, קי"ל כוותיה. ואם גירש בשעה שהוא חלים, גיטו גט? או לא קי"ל כוותיה, ואין גיטו גט, עד שישתפה. ואיסתפקא לי הא, משום דמשמע בירושל' [גיטין פ' שאחזו הל"ט]: דר"י דקאמ' גבי מי שאחזו קורדייקוס, לכשישתפה פליג עליה. והכי איתא התם. פעמים שוטה ופעמים חלים, בשעה שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. אתא עובדא קמיה דשמואל, אמר: כד הוא חלים, יתן גט. מה שמואל כר"ל דאמר: לכשישתפה. רובה דשמואל מן דרשב"ל דו אמר: כד דו חלים, יתן גט. ותחלימני ותחייני. ואנן קי"ל כר"י, דאמר: לכשישתפה. דאע"ג דמחלפא שיטתיה דירושל' מתלמודא דידן, דמפכא ותני לה, ומסיק הדא פליגא על ר"ל, ולית לה קיום. אנן אתלמודא דידן סמכינן. דתני לה כר' יוחנן, דקי"ל כוותיה במקום ר"ל. וההיא מתניתא דהוה צלוב או מנגיד, דמינה דחי בירושל' לר"ל תלמודן דידן (גיטין ע:), מתרץ לה שפיר. דהתם דעתא צילתא, והכא דעתא שגישתא. והכי פסקי רבוותא ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל: מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואינו צ"ל נשתטה, אינו מוציא לעולם, עד שיבריא. דמשמע יבריא לגמרי, לא שישתפה לשעות. אלא דקשיא הא דאמרי' בר"פ חרש (קיג), גבי בעיא דרב אשי על מילתא דר' אלעזר, דאמר תרומת חרש לא תצא לחולין כו'. ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה, קידושי מצי מקדש, גירושי לא מצי מגרש. מאי? תיקו. דמשמע מינה דמספיקא אזלינן לחומרא. דגבי קדושין אמרי' דילמא חלים הוה. וגבי גירושין חיישינן דילמא בשעה שהוא מגרש, שוטה הוא, ואין גיטו גט. הא אי ידעינן דחלים הוא, גיטו גט1

תשובה: מסתברא איברא, דעתים חלים ועתים שוטה, בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ור' יוחנן לא פליגא כלל, וכדבעינן למכתב. ואפי' למאי דס"ל דפליגי, קי"ל כרבא דבתרא הוא. ועוד, דאם איתא דההוא דרבא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ל, ודרבא כר"ל ועדיפא מדר"ל כדברי הירושלמי, דאמר: רובא דשמואל, מדרשב"ל. וא"כ, בא ונקשה מרבא לרבא. דהא רבא גופיה הוא דקא כייל ואמר ביבמות, בר"פ החולץ (דף לו): הלכתא כוותיה דר"ל, בהני תלת. והא דקורדייקוס לאו מן תלת. דתלת, היינו חליצת מעוברת, ואידך מחלק על פיו, ואידך קנין פירות לאו כקנין הגוף. ועוד, דאפי' ת"ל פליגא כדברי הירושלמי, א"כ כ"ש דר' יוחנן דירושל' מודה בה, ועדיפא מינה. ואף על גב דאמר ר"י, דמתני' איפכא ס"ל, ואיכא דשמואל, דלא כר"י: דשמואל סגי ליה בחלמות, ור"י בעי שופי. איכא למימר דלגמרי חלים ושפוי, חדא מילתא היא. דהתם לא דחיק ופליגא, כי היכי דלא תיקום דשמואל כר"ל. ועוד דאם ת"ל פליגי, ושמואל שרי בחלים, קאי כר"ל, ועדיפא מדר"ל. א"כ, הו"ל רבי יוחנן יחיד לגבי ר"ל ושמואל דירושל', ולית הלכתא כיחיד במקום רבים. דאע"ג דקי"ל כר"י, בין לגבי ר"ל בין לגבי דשמואל, ה"מ דוקא היכא דלא פליג עליה, אלא חד מינייהו. אבל היכא דפליגי עליה תרווייהו, הלכתא כוותייהו, דרבים נינהו. וכן דעת מקצת מגדולי הפסוקים (שמא צ"ל: הפוסקים) היכא דפליג רבי יוחנן בהדי רב ושמואל. וכן דעת הראב"ד ז"ל, אף על פי שהגאונים אינם סבורים כן. אלא מיהו קושטא דמילתא, דר"י לא פליג בהא, דבזמן דהא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ובירושל' סתמא אמרינן לה, בפ' מי שאחזו קורדייקוס, ובריש פ"ק דתרומות. ולא בשם שמואל אמרוה שם, דמשמע דמילתא פשיטא ליה דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ועובדא דשמואל על כרחין בבריא שאמר: כתבו ותנו גט לאשתו, ואחזו קורדייקוס, היא כעין פלוגת' דר"י ור"ל. ועלה קאמר שמואל: כד דהוא חלים, יתן גט, ולא בעודו קורדייקוס. ומשום הכי קאמר: ומה שמואל כר"ל. דאי במי שאחזו קורדייקוס, ואמר שמואל שלא יתן עכשיו, עד דהוא חלים, מאי קא מתמה: ומה שמואל כר"ל? וכי ר"י משרא שרי ליתן בעוד קורדייקוס עליו! ואינהו מי סברי הכי? והא מתני' היא: מי שאחזו קורדייקוס, ואמר: כתבו ותנו גט לאשתי, לא אמר כלום. אלא על כרחין, כמו שאמרתי. ולפיכך, כדי שלא להעמיד שמואל כר"ל, אמרו דהא דשמואל עדיפא מדר"ל. דר"ל בעי עד שישתפה, כלומר שיהא עכשיו שפוי לגמרי. ולא שאנו בטוחים עליו שלא ישוב לחלייו עוד, אלא שהוא עכשיו שפוי וחלים, ואף על פי שיש לו עתים שהוא חוזר לחלייו, ודשמואל. בשאינו עכשיו שפוי לגמרי, וכענין שכתוב ותחלימני והחייני. כלו' כיון שכתב אחר ותחלימני, אלמא ותחלימני, לא שנתרפא לגמרי, אלא מתחזק, ואח"כ חיה לגמרי. אבל לעולם כשהוא חלים לגמרי, עכשיו בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ומסתברא דאפי' חלים בעלמא, שאינו שפוי לגמרי, הרי הוא כפקח, כסתמא דמילתא דקאמרי, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו. ולא בבדיקה בלחוד, בשנשתתק. אלא בשהוא חלים, שהוא מדבר בעניניו, ואינו קורע בגדיו, ואינו לן בבה"ק (בבית הקברות), ואינו יוצא בלילה, ואינו מאבד מה שנותין לו, שהם סימני שוטה כדאיתא בירושל' דגיטין, ובתרומות. ואף על פי שהוא תשש, ועדיין סימני חליו ניכרים בגופו, שלא נתרפה לגמרי, אלא כאדם המתחזק מחלייו. אפי' כן, בשעת חלימתו, הרי הוא כפקח בשעתו. ומה שחלקו בירושלמי בין חלים לשפוי, היינו כדי שלא להעמיד דברי שמואל כר"ל, למאי דמנו אינהו ותנו, כמו שאמרתי למעלה. אבל לדידן, דאמרינן בדר"י לכשישתפה. ואתייא דשמואל כר"י, לא דחקי' ומפלגינן. אלא כדהוה סלקא דעתייהו מעיקרא בירושל', דהיינו חלים היינו שפוי. דכל שהוא חלים בשעתו, היינו שפוי. ואנן כגמרין ס"ל, ושמואל היינו ר"י. ותדע לך, דהא למאי דמתרצי' בירושלמי, ומפלגינן בין שפוי לחלים, היינו כדי להעמיד שמואל כר"י. דאי לאפוקי מדר"ש ב"ל ומדר' יוחנן, ולעשותו מחלוקת שלש, זה אינו שיטת התלמוד. ומשו' דלישנא דפלוגתא דר"ל ור"י דירושל', אמרי לה התם ר"י אמר עודנו קורדייקוס עליו, כותבין גט, ונותנין, וסמכי אההוא פרקא, וחלקו בין שפוי לחלים. דאיכא למימר דר"י נמי, לא כותבין ונותנין לאלתר ממש קאמר. ואף על פי שכל קורדייקוס עליו. אלא שחלק (שחלם) קצת, ועודהו לקצת קורדייקוס עליו, ושמואל היינו כר"י. והילכך, נצטרך לומר: דר"ל דאמר לכשישתפה, היינו שישתפה לגמרי. אבל בגמרי', ה"ג: ר"ל אמר: כותבין גט ונותנין לאלתר. דאלמא: אפילו לאלתר ממש, בשעה שכל קורדייקוס עליו, כותבין ונותנין, דאזלינן בתר אמירתו שהיה בריא דהשתא חשבינן ליה כישן, כדאיתא בגמרא. והילכך, ר"י דאמר לכשישתפה, לא שהוא מצריך שישתפה לגמרי, אלא לכשישתפה שאין סימני שטותו עליו. ושיטת הירושל' לגמרי היפך משיטת הגמרא. דבירושלמי משמע להו, דמאן דאמר קורדייקוס, עודהו קורדייקוס עליו, כותבין ונותנין, ה"ה לנשתטה. ומש"ה אמרו: ומה שמואל כר"ל. והוצרכו לידחוק כן. אבל אנן לפום גמרא דילן, הא דשמואל לא שייכא בפלוגתייהו, דבנשתטה כ"ע מודו דלא סמי בידן. ולפיכך, אין למדין מאותה שיטה כלל. ואף דברי הר"ם ז"ל שאמרת, איני רואה בהם כלל, שיהא סבור בהיפך זה. דלשון: אינו מגרש לעולם עד שיבריא; שכתב. ואתה בא לדרוש ממנו, מאי לעולם? עד שיבריא, אפי' הוא חלים, עד שיבריא לגמרי. איני רואה מדבריו כן, דחלים היינו בריא, ושפוי היינו בריא. ולעולם דקאמר, תפס לו לשון המשנה, דקתני: נתחרש או נשתטה, לא יוציא עולמית. ועולמית, לומר: שאין הולכין אפי' בנתחרש, אפי' אחר כתב ידו, כדדייק מינה אביי בפ' קורדייקוס. א"נ לאיפלוגי בין נשטתית היא, לנשטתה הוא. דאיהו דבר תורה, ונשטתית היא דרבנן. כדדייק מינה ביבמות, בפרק חרש. ולעולם כשהוא פקח, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכן תמצא לו להרב ז"ל, שכתב בהל' מכירה בס' קנין: מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו בשעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימין, וזוכה לעצמו, ולאחרים, ככל בן דעת. וצריכין העדים לחקור הדבר היטב, שמא בסוף שפויתו בתחילת שטותו, עשה מה שעשה, עכ"ל הרב ז"ל. ובעיא דרב אסי ביבמות שאמרת, אפשר שהיא ראיה קצת. ואפשר לדחותה, דדילמא כל שלא נשתפה לגמרי, היינו ספיקיה. ולאו דוקא בעודו חרש ממש. ולפי שיאריך בו הדקדוק, לא כתבתי בו אלא הרמז, ואין מפרשין לחכם.

ולעיקר הדין, ודאי הכי הלכתא. דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכדמוכח ההיא דבר שטיא, פ' האשה שנארמלה (דף כו): דאתו בי תרי ואמרי: כשהוא שוטה זבין. ואתו בי תרי ואמרי: כשהוא חלים זבין. א"ר אסי: אוקי תרי לגבי תרי, ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. דאלמא: לכ"ע אי זבין כשהוא חלים, זביניה זביניה. וכ"כ רבינו האיי גאון, בספר המקח בשטר ג'. וז"ל: מי שהוא עתים חלים, ועתים שוטה, אם יש עדים שאותו מכר שמכר בעת שהיה חלים, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: בר שטייא זבין בנכסיה כו'. איתחזי לן מהכא, טעמא דהוה עדות מוכחשת. הא לא הוי עדות מוכחשת, אילו אתו סהדי דודאי בימי שטותו מכר, אין ממכרו מתקיים, ואילו אתו סהדי ואמרי שודאי בימי פקיחותו מכר, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: כשהוא חלים, הרי הוא חלים לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, עכ"ל הרב ז"ל. וזה מפורש כדברינו.