תשובות הרשב"א/חלק ד/רב
סימן רב
עריכהשאלה: המודר הנאה מחבירו, ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירנו לו, מהו? שייך בכי הא, מצות לאו ליהנות ניתנו, או לאו?
תשובה: ביום שני, ודאי יצא, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום ראשון לא יצא, דלא מן השם הוא זה, אלא משום דביום הראשון בעינן: ולקחתם לכם, משלכם, ולא משל איסורי הנאה, וכאותה שאמרו בירושלמי, בפרק מצות חליצה: שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת, רבי אליעזר אומר: כשר. תני רבי חייא: כשר. תני רבי הושעיא: פסול. הכל מודים בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ללולב? אמר רב יוסא: בלולב כתיב: ולקחתם לכם, משלכם, לא משל איסורי הנאה. ברם הכא, יום תרועה יהיה לכם, מ"מ. ואף על גב דלפום גמרא דילן, ל"ש שופר ולא שנא לולב של עיר הנדחת ושל ע"ז, דומיא דעיר הנדחת, דהיינו אשרה דמשה, פסול משום דמכתת שיעוריה. רבי אליעזר ורבי חייא דירושלמי, לית להו ההוא טעמא, אלא לדידהו כולה מילתא באיסורי הנאה תלייא. והילכך, לולב ביום ראשון, בין באשרה דמשה, בין בשאר אשרות, ומשום איסורי הנאה, דלא קרינן ביה: לכם. אבל ביום טוב ב', בין אשרה דלאו דמשה, בין אשרה דמשה, כשר. דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. ושופר אפי' ביום ראשון, ואפילו באשרה דמשה, לדידהו כשר דלא בעינן לכם. ור' הושעיא דירושלמי, דאסר אפי' בשופר, אית ליה טעמא דכתותי שיעורא, כטעמא דגמרין. ואלא מיהו מדברי כולם, נלמוד דלולב של איסורי הנאה ביום טוב ראשון, אפי' בשאר איסורי דלא מיכתת שיעורייהו, אם נטל לא יצא. והא דאמר רבא בר"פ לולב הגזול (ל"א ע"ב): לולב של ע"ז, לא יטול, ואם נטל כשר. ההיא ביום טוב ב', דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום טוב ראשון, אפילו אשרה דלאו דמשה, אם נטל לא יצא, משום דבעינן לכם. והילכך אף במודר הנאה כן, דבעינן לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה. שהרי אף על פי שנתנו לו מדיר, לא קנאו, דאכתי באיסוריה קאי גביה, כל שבא מיד מדיר ליד נידר. וכדאמרינן בר"פ אין בין המודר (ל"ד ע"ב), גבי בעיא דהאומר ככרי עליך, ונתנו לו, מהו? ואסיקנא, דאסור. וכיון שהוא אסור בהנאתו, לאיזה דבר קנאו, ומאי שנא משאר איסורי הנאה? וכ"ת שאר איסורי הנאה שאיסורן מצד עצמן, ואיסורן שוה בכל ישראל, כאיסורי ע"ז וערלה וכלאי הכרם, שאני; אבל איסור הנאה דמחמת מדיר, דאין איסורו מצד עצמו, ואינו שוה בכל, אלא שנאסר בהנאתו מחמת זה, שהרי הדירו הנאה, בהנאתו הוא דנאסרה עליו, אבל גופו קנוי לו. ונפקא מינה, שאם קדש בו את האשה, מקודשת. וכן יכול הוא ליתנו לאחר, ואחר שגזלו ממנו חייב בתשלומין. והילכך, אף כאן, ולקחתם לכם קרינא ביה. ואי משום הנאתו, מצות לאו ליהנות ניתנו. הא ליתא! דהא תנן בפ' הגוזל (דף קח:): האומר לבנו: קונם שאתה נהנה לי; אם מת ירשנו. בחיי ובמותי; אם מת לא ירשנו. ואם איתא, אמאי לא ירשנו, אף על פי שהוא עצמו א"א לו ליהנות מנכסיו, מ"מ זוכה הוא בירושתו, ונותן לכל מי שירצה? ועוד דהא משמע דאפי' אם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. מדאיבעיא לן בפ' השותפין שבנדרים (דף מז): קונם פירות אלו על פ', מהו בחילופיהן? ואתינא למיפשטה, מדתנן: המקדש בערלה ובכלאי הכרם, אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן, מקודשת. אלמא: משו' דאוסר נכסיו על חבירו, נמי כערלה וככלאי הכרם דמו. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. וה"ק לגידולין, אבל חלופין צריכה. וכ"כ הראב"ד ז"ל, דהמקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש. אלמא: אין לו בהן כלום. וכן, אינו יכול למוכרן, ולא ליתנן, ולא לפרוע בהן חובו. והא דתנן בסופא דההיא מתני', בפר' הגוזל (ד' קטו): ויתן לבנו ולאחיו, ולוה ובעלי חוב באים ונפרעים ממנו. לאו אנידר קאי, אלא אמדיר. וכמתני' דאין בין המודר (דף לג), דקתני: שוקל לו את שקלו, ופורע לו חובו, וזן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותיהן. וכדתניא נמי בפ' השותפין (דף מז:): האומר לאשתו: קונם שאני נהנה לך; לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו. וכן פירשה הראב"ד ז"ל במקומה בפרק הגוזל. וא"א לפרשה אנידר, דא"כ מאי: לא ירשנו דקתני? הא ודאי יורשו, כיון דנותן לכל מי שירצה, ופורע בו את חובו. ועוד, דהיאך אפשר לפרוע בו את חובו, והלא נמצא נהנה בפריעתו? דאע"ג דשרי במודר הנאה לפורע לו את חובו, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ה"מ, בשפרעו מדיר מדעתו. הא אם אמר ליה נידר: פרע לי את חובי; שליחותיה קא עביד, ואסיר. ותדע לך, דהא תנן התם (נדרים) (דף לה:): ותורם לו את תרומתו. וקתני בברייתא: ותורם לו את תרומתו, ולדעתו. ואמרי' עלה בגמ': לדעתו דמאן? אי לימא לדעתו של בעל הבית, והא קא מיתהנה מיניה, דעביד שליחותיה? ועוד, דאי אנידר קאי, היכי קתני נותן לבנו, והלא מעל למ"ד יש מעילה בקונמות? וקי"ל נמי הכי, וכרבנן דר"מ, וכדאפכי' להו בפ"ג דשבועות (דף כב:). והילכך, בשנותן לבנו, מעל. וכדאמרי' בהדיא בר"פ אין בין המודר (דף לה). א"ל רב אחא בריה דרב אויא, לרב אשי: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מי מעל? למעול נותן, הא לא אסרה עליה לימעול. מקבל יכול לומר: היתירא בעיתי, איסורא לא בעיתי. א"ל: מקבל מעל, לכשיוצא. ועוד, תדע מעובדא (שם (נדרים) מח:) דההוא דהוה שמיט כפי דכתנא, ואסרינהו לנכסי עליה. ואמרו ליה: ואי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? אמר להון: ליקני הדין. ואי הוי צורבא מרבנן, ליקנייה. ואי איתא, דהמדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו, אם מת האב, הבן זוכה בו בנכסיו, ליתן לכל מי שירצה. מאי א"ל: אי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? ומאי אצטריך ליה למימר: ליקנינהו הדין; וליקנינהו ליה, לכי הוי צורבא מרבנן. ומאי שקלי וטרו בה רב נחמן ופומבדיתא, אי קני לא קני? והא בלאו הכי, ממילא זכי בהו, ומירת קא ירית לנכסיה, ואי בעי יהיב להו לבריה. וא"א לומר דלגרועי זכותיה דברא קא אתו, כי היכי דלא ליהוי זכותא לברא בנכסים, למיהב לאחריני, אלא דליהוו ע"כ לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא לא משמע הכי. אלא מימר אמרי לאבא דלא לפסדינהו מיניה לגמרי, דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא. אלא על כרחין, מתני' דהגוזל דקתני: נותן הוא לבנו; אמדיר קאי, ונותן לאחיו דקתני, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי באידך מתני', דהגוזל את אביו, דלעיל מיניה, קתני ליה נמי הכא בשיטפא.
ועוד נראה ראיה, מעובדא דפרק מפנין (קכז:): דאותו אדם מגליל העליון, שנשכר אצל בעל הבית, וא"ל: תן לי שכרי. א"ל: אין לי מעות כו', א"ל בעל הבית: בשעה שאמרתי לך: אין לי מעות: במה חשדתני? א"ל: אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. א"ל: העבודה, כך היה! שהדרתי כל נכסי מפני הירקנוס בני, שלא היה עוסק בתורה. עד שהלכתי אצל חכמים שבדרום, והתירו לי נדרי. ולשון: הדרתי, והתירו לי נדרי; משמע דאוסר נכסיו בקונם היה, ולא בשהקדישן. ואף על גב דשכיר אמר: אמרתי: שמא הקדיש נכסיו, ואמר ליה: העבודה כך היה; לאו למימרא דכך היה ממש, שהקדיש נכסיו. אלא כך היה, שמחמת איסור נכסים קאמר ליה. אלמא: שאפי' בעלים שאסרו עליהם נכסיהם בקונם, אין להם זכות ליתנם, ולא לפרוע מהן חובם. והכי נמי מוכח, לפי דעתי, מתני' דכל כהנים ולוים נהנים לי; באין ליטול על כרחו; דבפרק בתרא דנדרים [דף כג:]. דמפר' עלה בגמרא, אפי' למ"ד טובת הנאה ממון, ומשום דלא חזייא אלא לכהנים, שויא אנפשיה עפרא בעלמא. וראיתי להרמב"ם ז"ל, בההיא דהגוזל, בפירושי המשנה שלו, שפירש הנידר. וכן כתבה בפסקי הלכותיו, בחיבורו. וכתב: וצריך שיאמר להן: אלו נכסים שאסר עלי אבא. פירשה ז"ל, לגמרי על דרך מתני' דהגוזל את אביו ומת, דלעיל מיניה. דאמרי' עלה דההיא בגמרא: וצריך שיאמר לו: גזל אבא. ומפני שהוקשה לו, היאך יכול ליתנן, והיאך יכול לפרוע בהן חובו, וכמו שאמרתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך בה. ואמר: שגם זו, דוקא באומר: אלו נכסים שאסר עלי אבא. כלומר: כיון שאמר להן כן, אין זה כמוציא ומועל, שהרי כבר גלה לו למקבל, שהוא אינו נותן לו באותן נכסים כלום, שאינם שלו, שכבר אסרם עליו אביו, ואינו אלא כמגביה לו מציאה. וכן בפרעון חובו, כיון שהודיעו למלוה, ורצה הלה לקבלם בפרעונו, אין אלו דמי פרעונו, אלא כמלוה שאמר ללוה: הגבה מציאה לי, נתנה לי, ואפטר. אבל אילו פרעו סתם, היה אסור ומועל, מצד שהוא עצמו פרעו. ואף על גב דפריעת חוב, חשבינן ליה כמבריח ארי, אפ"ה לא גרע מהאומר לחבירו המדירו: פרע לי חובי; דאסור משום דשליחותיה קא עביד. כך נראה לי לדעת הרב ז"ל, אף על פי שדרכו רחוקה. ומ"מ בין כדברי אלו, בין כדברי אלו, המודר הנאה מחבירו, אף על פי שנתן לו נכסיו במתנה, לא זכה, דאיסור הנאה רביע עלייהו. והוה להו לגביה דידיה, כערלה וככלאי הכרם. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. ואם היו בהן ד' מינים שבלולב, לא יצא בהן ביום ראשון, דלא קרינא בהו: ולקחתם לכם. ואם נפשך לומר: ה"מ, בנותן לו גוף הנכסים. ואלא מיהו, בכי הא דלא יהיב לולבו לגמרי, אלא ע"מ להחזירו, שאינה אלא מתנה כל דהו לצאת בו לבד, אפילו במודר הנאה קנה ויצא. וכדמשמע בההיא דשמיט כיפי. דאי לא תימא הכי, כיון דלא מצי יהיב ליה לברא, דאסרינהו עליה, ואי יהיב ליה לא קנה, היכי מצי יהיב ליה לבר ברא על ידיה. דאי לא קנינהו ברא, לא מצי יהיב לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא טעמא התם, משום דקני על מנת להקנות, קני הוא. ופומבדיתא דסבירא להו ע"מ להקנות לא קנה, סבירא להו דבר ברא נמי לא קנה. אלמא: משמע מהתם, דכל שאינו נותן לגמרי, אלא כדי להקנות, ואין לו בו הנאה של כלום, אפילו למודר הנאה שרי, וקנה לאותו ענין. דאף אנו נאמר כן, בעל מנת שתחזירהו לי, שהרי אין לו בו אלא נטילתו בלבד. ואלו היתה עשיית המצוה קרויה הנאה, היה אסור בנטילתו, שכבר נהנה. אבל השתא דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, הרי זה מותר. לא היא! דאינו דומה על מנת להחזיר, לקני על מנת להקנות, משום דקני ע"מ להקנות, לא קני ליה מידי, אלא דליקנינהו להדין, דאי קני ביה כי יהיב ליה לבריה, אלא שאינו אלא כקנין סודר בעלמא, דלית ביה מידי, ואלו הקדישו, אינו מוקדש. ואם קדש בו את האשה, אינה מקודשת. אבל בע"מ להחזיר, קנאו לגמרי לשעתו, וממונו גמור הוא. ואם הקדישו והחזירו, הרי זה מוקדש ומוחזר. אפילו א"ל ע"מ שתחזירהו לי, לרב נחמן, כדאי' התם בשילהי [יש] נוחלין (דף קלז:). ואלו רב נחמן, בקנין סודר אמר דאי תפיס ליה, לא מתפיס. ואפילו לרב אשי דאמר התם: דאי אמר לי אינו מוקדש, התם הוא דקא יהיב טעמא, דמשום הוא דמידי דחזי ליה קאמר. ומ"מ מתנה ע"מ להחזיר, מתנה גמורה היא לכ"ע. ואם הקדישה והחזירה, הרי זה מקודש' ומוחזרת. ואם קדש בו את האשה, ואח"כ החזירו לו, ה"ז מקודשת לכ"ע. דאפי' לפומבדיתא, דאית ליה דקני על מנת להקנות, דלא קנה ע"מ שתחזירהו, לא שמעי' להו דפליגי. ורב אשי נמי, דאית ליה בעל מנת שתחזירהו לי דקנה, כדאי' התם בשילהי [יש] נוחלין, וברפ"ק דקידושין (דף ו:) משמע לפום פשטא, דשמעתא דבקני ע"מ להקנות ס"ל דלא קנה כפומבדי'. אלמא, לא דמיין כלל, זו מתנה גמורה, וזו אינה מתנה, אלא מעשה סודר בעלמא קא עביד. והא דאמר רב אשי בר"פ דקידושין (שם (ו)): בכולהו קני, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. לאו למימרא שיהא קונה ע"מ להחזיר, כקנין סודר למ"ד אי תפיס ליה, לא מתפיס. אלא גזירה קאמר, משום דהאי הדר והאי הדר, ומחזי להו לאינשי דשוו לגמרי אהדדי. ואי בהא נקנית, הא נמי נקנית, ואתו למטעי במילתא. ולפום הכי, גזרו ביה מדרבנן. אבל מדאורייתא, קדושי מקדשה. והתם גזירה, שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, גרסינן בספרי דוקאני. ולא גרסינן, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהתם לאו ליקנינהו הדין ברא דשמיט כיפי קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר. וכדמוכח נמי קצת, לישנא דקאמר לאימת קני, לכי הוי בריה צורבא מרבנן. ההיא שעתא, הדר סודרא למריה. ואי להאי ברא גופיה אקני ליה, הוה ליה למימר: לאימת קני? לכי הוי בריה צורבא מרבנן אלא שאין צורך לכך, לנדון שלפנינו, וכמו שכתבתי.
וזה אשר כתב אלי על זה, אחד מיוחד שבחכמי הדור: כאשר כתבת, כן נראה בעיני, ואלו הן דברים שנאמרו למשה מסיני. שהמודר הנאה מחבירו, יוצא בלולבו ביום שני, ואינו יוצא ביום ראשון, מן הטעם ומן הראיות שכתבת. אבל באוסר נכסיו או לולבו, אני קרוב בעיני, שיוצא בו אף ביום ראשון, הואיל ואי בעי מתשיל עליה. וכדקי"ל גבי חלה (פסחים מה:) דממוניה הוא, ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא. ובקונמות אמרינן, שהוא דבר שיש לו מתירין, משום דמצוה לאתשולי עלייהו, משא"כ בחלה. ואף על פי שמצינו דבר שהוא ממון לגביה חמץ, ואינו ממון לגבי לולב, כגון קביל עליה אחריו', אפ"ה לענין הואיל נראה שהם שוים. ולקני הדין האמור בעובדא דכיפי, אני הייתי מפרש לתומי, כאשר כתבת. שלא נאמר על הבן, אלא על אחר. וקרוב בעיני לפסוק הלכה כר"ן, דלא איכפת לן אי הדר סודרא למריה. אף על גב דרב אשי בתרא, ורב אשי, מאן לימא לן, אמר. וקרוב ששני הדברים נמשכים הם, אחרי מאן לימא לן. ועוד יש דברים בתלמוד, שנראה מהם שאדם מקנה בסודר לאחר זמן, ואין לי להאריך. ונרא' שאפי' לרב אשי מי שקונה בסודר שאין בו ש"פ ומקני הסודר קנין גמור שקונה ואפי' לאחר זמן ואפי' אין הסודר בעולם מידי דהוה אכסף שקונה לאחר זמן זמן אף על פי שנתאכלו המעו' ע"כ.
וזה אשר השבתי לו: הא דכתב מר באוסר נכסיו או לולבו, שהדבר קרוב לומר שיוצא בו, אף ביום ראשון, משום דאי בעי מתשיל עליה, וכדקי"ל גבי חלה, דממוניה הוא, ועובר עלה בבל יראה וב"י (ובל ימצא). אין הדברים נראין כן בעיני. דא"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל, יוצא בו משום דאי בעי מתשיל עליה, ויש בו היתר אכילה, ויש בו דין ממון. ואי איתא היכי, תני סתם ושל תרומה טמאה, פסול (סוכה לד:). לא הו"ל למיתני, אלא: ושל תרומה טמאה ביד כהן, פסול. וכמו ששנינו (פסחי' לה): והכהנים בחלה ובתרו*מה. ואל תשיבנו, דכל דקתני סתם: תרומ' ביד כהן הוא, ואין לפרש. לא היא! דהא תנן (תרומות פ"ה): סאה תרומה שנפל' לפחות ממאה חולין, תרקב. הית' טמאה, תמכר לכהן, חוץ מדמי אותה סאה. וההיא ביד ישראל היא, וכדאי' בנדרים בפ' הנודר מן הירק (נט), דמייתי לה התם. ועוד, הא דקתני סיפא: ושל טהורה לא יטול, ואם נטל כשר. ליפלוג וליתני בדידה: במד"א, בתרומה טמאה ביד כהן. אבל תרומה טמאה ביד ישראל, אי נטל כשר, הואיל אי בעי מתשיל עליה. ושל מעשר שני נמי, למה לא יצא, והא אי בעי מתשיל עליה, ולכם קרינא ביה. ואל תשיבני, דמאי לב"ה דמכשירין, וקא מפרש טעמא משום דדמאי שאני, דבודאי מעושר הוא, ואפי' כספק דדבריהם לא הוי, דרוב ע"ה (עמי הארץ) מעשרין הן. וכדאמר רבא בפ' במה מדליקין (כג), והיינו נמי דבפ' מפנין (קכו:) תנינן: מפנין תרומה טהורה ודמאי. ואוקימנא בתרומה ביד ישראל. וקא מפרשינן טעמא, דכיון דחזיא לכהן, שפיר דמי. הא תרומה טמאה ביד ישראל, דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה. ואלו בדמאי, קא מפרשינן טעמא, משום הואיל. אף על גב דבלא הואיל, נמי שרי. מ"מ טעמא דהואיל נסיב ליה בגמ'. וא"א לומר דטעמא משום דכל שא"א בלא שאלה, מוקצה הוא. דמי יימר דמזדקק ליה חכם. דהא תנן (שבת קנז) נשאלין לנדרי' של צורך השבת, ולא אמרי': מי יימר, דמזדקק ליה חכם, כיון דאפשר ליה בהדיוטות, כדאית' התם בס"פ כירה.
מכל אלו, נ"ל דלא אמרי' בכל אלו, בכי הא: הואיל ואי בעי מיתשיל, ממוניה הוא. א"נ הואיל ומיתשיל, חזי ליה, דבתר השתא אזלינן ליה. וכיון דהשתא מיהת לית בה דין ממון, לא קרינן ביה לכם, ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו, משום דא"נ מתשיל עליה, הו"ל טבל. ואין מטלטלין אותו בשבת, וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא2 לית ביה השתא איסור אכילה. ותדע לך, שאפי' בשל דמאי אין יוצאין, אלא לב"ה, משום דאי בעי מפקר להו לנכסי, והוי עני, וחזי לי' השתא, וכדס"ל דמאכילין את העניים דמאי. אבל טבל ודאי, אין יוצא בו. והילכך, כיון דאי מתשיל עליה, הו"ל טבל, לית ביה הואיל. ואי אמרת הואיל ואי בעי מתשיל עליה, ומפריש עליה ממקום אחר, וחזי ליה; לא היא! דהא אין מגביהין תרומו' ומעשרות ביום טוב, וכאותה שאמרו בעירובין, בפ' בכל מערבין (כו:). דתנן התם: מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה. סומכוס אומר: בחולין. ואמרי' עלה בגמ' (עירובין) [ד' ל:]: ואלו נזיר ביין לא פליג. מ"ט, אפשר דמיתשיל אנזירותיה, תרומה נמי מיתשיל עילויה? אי מיתשיל עילויה, אהדרא לטיבלה. ולפרוש עליה ממקום אחר? סומכוס סבר לה כרבנן, דאמרי: כל דבר שהוא משום שבות, גזרו עליה בין השמשות. ומ"מ יש לדחות, שאין ראיה מחלה, שהרי חלת חמץ אסורה לכל. ואפ"ה אמרינן בה: הואיל. ומה שאמר כן בעלמא, דכל דבר שאין ראוי עכשיו, לא לו ולא לאחרי', לא אמרי' ביה הואיל. דהא ודאי משמע, דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה, ואף על פי שלא שנאוה במתני' דלולב הגזול, כמו שלא שנו את הטבל. ובעלמא נמי, גבי מצה ועירוב וטלטול שאמרו, דבשל הקדש שלא נפדה אסור. ולא אמרינן ביה, הואיל, ומהאי טעמא, דאמרן. כיון דהשתא לא חזי ליה, ולא לאחריני, אלא שי"ל דחלה נמי, כיון דאי מתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ, הוי כדידיה, וכעיסתו שהחמיצה. ועד שלא תחמיץ, ראויה היא לכהן. ומ"מ, עדיין נ"ל להוכיח מההיא, דכל כהנים ולוים נהנים לי, דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון, אסיקנא בפ' בתרא דנדרי', דבאין כהנים ונוטלין, דשויא עילויה עפרא בעלמא. ואמאי? לימא הואיל ואי בעי מתשיל, ומצוה נמי לאתשולי, בדידיה נמי, ומיניה קא מיתהנו, ומהשתא מתסרא עלייהו, וכ"ש דאי מתשיל, נמצאו נהנין מן האיסור למפרע. א"ו כיון דהשתא לא מיתשיל, ולא מהניא ליה מידי, עפרא בעלמא הוא לדידה, ולאו ממוני' הוא. ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן. ולא מהניא ליה מידי, עפרא בעלמא הוא. ואף על גב דמצוה לאיתשולי עילויה, כדלא חיישי' בעל מנת שאין עליך נדרים, ובע"מ שאין עלי נדרים. וי"ל גם בזה, דהיינו נמי טעמא, דלא אמרינן ביה הואיל דכיון דאמר: דכל כהנים נהנין לי; תרומתו אסור לכל. דהא להדיוט לא חזיא, לפי איסורו. הילכך, שויא עליה עפרא בעלמא. ולא אמרינן ביה הואיל, ולאו כדידיה דמיא.
ומה דכתב מר, דקרוב הדבר לפסוק כר' נחמן, דלא איכפת לן, אי הדר סודרא למריה. לומר: דלרב נחמן אדם מקנה בקנין סודר לאחר זמן, מסופק אני בזה מכמה ימים. לפי שראיתי לרבותינו הצרפתים, ור"ת ז"ל בתוכם, שכ' בהסכמה מוחלטת, בכמה מקומות בתוספותיהם: דלא קנה. והאמת, כי יש מקצת מקומות בתלמוד, פשיטותן מראה שקונה, מקצתן כדברי בעלי התו' ז"ל, חייש לרב אשי. אחת מהן גם בההיא, דשדה זו לכשאקחנה, קנויה לך. נמצא בכל הנוסחאו' הישנות: קנויה לך עכשיו. ומגיהי הספרי', מעבירין עלי' הקולמוס. וכדעת רבותינו הצרפתים, אין למחות, לפי שרצה הרב להעמיד הדין, אפילו בקנין סודר. וא"נ משום דרוב קניניהם בשטר, ומשום שמא יקרע השטר קודם שיקחנה. וכבר תרצתי אני הא דר"נ בנדרים, דלא תיקשי מדידיה לדידיה, דאית ליה: במשוך פרה זו, ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום [כתובו' פו:]; דלא קנה, אא"כ עומדת באגם3 מיהא והכא בנדרים, משמע דאית ליה בסודר קנה לאחר זמן, ואף על גב דאהדר סודרא למריה לגמרי. דהא מדמי לההיא דליקום וליקנינהו לבר ברא, כי הוי צורבא מרבנן. ואמרתי באולי, כי רב נחמן סבור דזה קנה מעכשיו, אותה קנייה מועטת, כי היכי דליקנינהו לבר ברא, כי הוי צורבא מרבנן. וקנייתו נמשכת מן השתא, ועד שעה שיקנה לבנו. ורב אשי חלק עליו בשתי הסברות. ואם כדברי, אפי' בשתמצא לפסוק כר"נ, כעובדא דכיפי, וכדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כן, אף על פי כן, אין לנו ראיה גמורה משם, בקנין סודר, דליקני לאחר זמן. אא"כ אמר לו: מעכשיו, ולאחר זמן. גם נ"ל, שהסברא תלויה בדין אחד. והוא, אם חליפין קונה מדין כסף, אם לא. שכשתמצא לומר שישנן מדין כסף, אלא שחידש בהן הכתוב, דישנן בפחות משוה פרוטה, אפשר לומר דקונה, אפילו לאחר זמן, כדין כסף. ואף על גב דנתאכלו המעות, ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שהכתוב החשיבו כסף. אבל אם אינם מדין כסף, א"א לומר, דהא הדרא סודרא למריה, ומאי שנא ממשיכה. ובודאי, דהא דרב אשי משמע, דאינם מדין כסף. וכן נראה, מההיא דתניא בפרק קמא דקידושין (דף ח), בכסף מקנתו: בכסף נקנה, ואינו נקנה בתבואה וכלים. ומאי נינהו, חליפין. אלמא: חליפין לאו מתורת כסף הן. ושמעתא קמייתא דקידושין (דף ג), דאמרינן בה: מניינא דרישא, למעוטי חליפין. סד"א, הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון כו'. ואמא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקנייא? צריכא עיונא.
ועיקרן של דברים, כך נראה לי, שאין החליפין מדין כסף. ולפיכך א"א לומר לך, שיהיו כלאחר זמן, וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. ומאי דכתב מר, דאפי' לרב אשי מי שקונה בסודר שאין בו שוה פרוטה, ומקנה הסודר קנין גמור, שקונה ואפי' לאחר זמן, ואפילו לא היה הסודר בעולם. מידי דהוה אכסף שקונה לאחר זמן, ואף על פי שנתאכלו המעות, אינו נראה כן בעיני. משום דלרב אשי, מיחל קנין סודר בלאחר זמן, אינו קונה משום חליפין. ואי משום תורת כסף, אין כסף בפחות משוה פרוטה. ותדע לך, דהא המקדש בשטר שהנייר שלה, ואפ"ה אם לא אמר לה: מעכשיו ולאחר שלשים יום: אם נתקרע השטר, או נאבד, אינה מקודשת. אבל בששוה הסודר פרוטה, הדין דין אמת. וכן הדין במקדש בשטר שיש בו שוה פרוטה, וכדמוכח ההיא דשמין את הנייר, אם יש בו ש"פ, מקודשת, דבפרק האיש מקדש (דף מח). ומסתברא, דלא פליג רבי מאיר עלה. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי, דגרסינן התם: בשטר, הדא דתימא בשטר שאינו יפה ש"פ (שוה פרוטה). אבל בשטר שהוא יפה שוה פרוטה, ככסף הוה. תני רבי חייא: לא כן. סוף דבר בשטר שהוא יפה שוה פרוטה, אפילו כתבו על גבי החרס או על גבי נייר פסול, ונתנו לה, הרי זו מקודשת.