פתיחת התפריט הראשי

סימן פהעריכה

לטודילה.

שאלתם: ראו*בן נשא לאה והכניסה לו בית בנדוניא. וקבלו ראובן על עצמו כנכסי צאן ברזל, שאם פחתו, פחתו לו. ולימים נבקע התל אשר הבית בנוי עליו, ונשקע הוא עם בתים אחרים שהיו בנוים עליו. ואח"כ מת ר*אובן. ועכשיו באה לאה לגבות כתובתה. ויורשי ראובן משיבים: שאין חייבין לשלם, כי אונס זה אינו מצוי. ואביה' לא קבל אונס שאינו מצוי. ואפי' אונס סתם לא קבל עליו. ולאה טוענ': שאונס זה מצוי בבתים הבנויים על אותו התל. ועוד שהיה בנוי כל צד הפונה לנהר, ומצוי הוא שיפול. ועוד: שקבל על עצמו שאם פחתו, פחתו לו, ולטפויי מילתא קא אתי.

תשובה: הדין עם לאה. שכל שהאשה מכנסת לבעל נכסי צאן ברזל, של בעל הוא, וכל אחריותו עליו. ואפי' הכניסה לו עבדים, ומתו, או נפל עליהם הבית, או אכלן ארי, וע"כ נקראו צ"ב (צאן ברזל). שאילו לא היה הקרן קיים לה לעולם, לא היה צ"ב, אלא צאן המקלות, שאפשר שישרפו. וכדאמרי' בפ' איזהו נשך (ע' ע"ב): גמר מינה (אולי צ"ל גמ*רת): אין מקבלין צאן ברזל מישראל. אי דקביל עליה אונסא ואי לא (נראה שצ"ל וזילא) צ"ב (צאן ברזל) קרית להו? כלומר: אם קבל עליו הנותן אונסה וזילא. דאלמא: צ"ב (צאן ברזל) הכל על המקבל. ואעפ"י ששנינו במסכ' יבמות (ס"ו ע"ב): המכנסת שום לבעלה לא ימכור, התם טעמא כדי שלא תצטרך לחזור על בתי דינין. ואפותיקי הן לאשה. אלא שהוא יותר חזקה (נראה שצ"ל חזק) שאין הבעל יכול לסלקה מהם, ויכולה לגבות מהם, ואומרת: כלי אני נוטלת, משום שבת בית אביה. ושעבוד הוא שיש לה עליהם. וצריכה גוביינא, והגוף קנוי לבעל. ותדע לך: שהרי אמרו ביבמות פרק אלמנה לכ"ג (שם (ס"ו:)) באיצטילה דמילתא: פרסוה אמיתנא. ואמרו שם (יבמות ס"ו:): כי האיסור הוציא' מידי שעבוד. והגוף קנוי לבעל. והיינו דיוצא העבד לאיש בשן ובעין, כדקתני התם (יבמות ס"ו:), בברייתא דקא מייתי מינה סייעתא לרבי אמי. אלמא: הלכתא היא ולא משום דקנין פירות כקנין הגוף דמו. דהא קי"ל כר"ל בהא, ובפ' חזקת הבתים (נ' ע"ב) גמר מינה (אולי צ"ל גמ*רת): לא לאיש חזקה בנכסי אשתו, משמע: דאינו יוצא בשן ועין אלא למי שהגוף שלו, אלא מאן דס"ל: קנין פירות קנין (שמא צ"ל: כקנין) הגוף דמי, א"נ: למאן דמספקא ליה. ואנן קי"ל כר"ל דאמר: לאו כקנין הגוף דמי. וטענת אונס אינו מן הלוקח למוכר, אלא אדרבא: מן המוכר ללוקח. שאם קבל המוכר אחריות ללוקח, ואירעו אונס שאינו מצוי, אין המוכר חייב לשלם ללוקח, וכאן האשה כמוכרת לבעל, שהיא הכניסתן לבעל. וע"כ רואה אני שהדין עם לאה. ואם כתב לה הבעל בפירוש בכתובתה: אם פחתו פחתו לי ואם הותירו הותירו לי, כמו שיראה מתוך שאלתך, ונתלה בזה היורש לו: שלא קבל עליו הבעל אלא אחריות דזול. זה אינו. כי לפי שאמרו חכמים בנכסי צ"ב (צאן ברזל): אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו, לפיכך: כתב זה כן בפי'. ולא לגרע כח האשה בכל שאר חיובי הבעל. ואם פחתו או הוזילו, משלם כפי השום שקבל על עצמן (צ"ל: עצמו). ומיהו, אם לא קבלם בשום, אלא שכתב לה הבתים בעצמן בכתובה כגון: שכתב לה שהביאה לו בית, וכן אפי' פחת הבית או הותיר, אין לה אלא אותו הבית, אלא אם קבל עליו אחריות. וכן היא בתוספתא, דגרסינן התם: הכניסה לו עבדים, הכניסן (שמא צ"ל: הכניסתן) לו בדמים נוטלתן בדמים, ילדים נוטלתן נערים, נערים נוטלתן זקנים כלומר: אם הכניסן (שמא צ"ל: הכניסתן) בשומא של דמי', נוטלתן בדמים. בין שהשביחו בין שהכסיפו, השביחו והכסיפו לבעל. ואם לא הכניסתן בדמים, אלא סתם, נוטלתן כמות שהן. אם הכסיפו הכסיפו לה, ואם השביחו השביחו לה. ואם הנדון שלפניכם כן, ה"ז (הרי זה) קבל על עצמו מה שלא היה חייב בו, ובזה יש לבע"ד לחלוק ולומר: שאינו חייב באונסין. ואפ"ה, מסתבר לי שהדין עמה. דכל שקבל עליו פחת ויתרון, הרי עשתו כנכסי צ"ב (צאן ברזל) דעלמא. וכל זה נכנס בכלל אם פחתו. שאין הכונה בפתחו פחת לבד, כלו*מר והוא שישנן אלא שפחתו. דהא אפי' עבדים ומתו משלם. וכ"ש אם כתב לה כן: שקבל הבית בנכסי צ"ב (צאן ברזל) כמו שיראה מתוך כתבך. וכ"ש אם כתב לה כן. והדבר מצוי שם כמו שאמרת. ועוד נראה: דאפי' לדברי התוספתא, אם מתו מתו לו. שע"ד (שעל דעת) כן הכניסתן היא, וקבלו הוא. ולא שתצא היא בלא כלום. והיינו דנקט בתוספתא: נוטלתם זקנים. ואם איתא, ליתני: מתו מתו לה, וכ"ש כשהזקינו. וזה נראה בעיני יותר.