פתיחת התפריט הראשי

סימן סזעריכה

לארידה.

שאלת: לאה אם נפתלי שזכתה לבנה נפתלי שטרי חוב. ומסרתן ליד ראובן אחיה מחמת נפתלי, שהיה קטן ושיתעסק בממון אותן שט"ח מחמת הנער נפתלי עד שיגדל הנער. וכשיגדל יתן לו את שלו. וראובן זה עשה שטר על עצמו, להתעסק בהם. ובנאמנות: שיהא הנער נאמן עליו בדיבורו בלבד לומ': לא החזיר לי הפקדון כולו, ולא אפילו מקצתו. ויהא נאמן עליו כשני עדים כשרים. ועוד קבל עליו אחריות מחמתו. ועכשיו הגדיל הנער נפתלי ותבע בב"ד מראובן פקדונו. ומסר לאחד מן הדיינים שטר הפקדון. ואותו שנמסר בידו אמר לחביריו השנים שהיו ב"ד עמו: הרי שמסר נפתלי בידי שטר הפקדון שנפסוק עליו הדין. ושאלו הב"ד לנפתלי: יש לך עדים וראיה אחרת זולתי זה? ואמר: לאו. ואמר ראובן: ששטר אחד מהשלש' נאבד, והשני גבה, ומן השלישי גבה מקצת, ונשאר בו מקצת. ואותו שנשאר במקצת, מסרו ליד הב"ד. וטען: שכל מה שגבה, הוציא בין מסי' והוצאות. ועוד יותר: מפני שפרנס את נפתלי על שולחנו שלשה חדשים. ותובעם מנפתלי מה שהוציא יותר. ועכשיו נפתלי חשש שמא יחייבו אותו הב"ד, ורצה להסתלק מן התביעה. ותבע שטר הפקדון מאותו ב"ד שמסר לו שטר פקדונו: שיחזירנו לו. והב"ד משיבים: שאין להם להחזירו לו, מפני שכבר מסרו לאחד מהם, לפסוק עליו את הדין. ונפתלי טוען: שלא מסרו אלא דרך פקדון, ורוצה שיחזרנו לו, ויסתלק עכשיו מתביעתו. והב"ד טוענים: שאינו יכול להסתלק, מחמת שראובן טוען שרוצה לצא' מדינו, משום דזילי נכסי. ובכי הא, נזקקין לנתבע. וכראות נפתלי כן, תבע מהב"ד שיתנו לו טוען. ונתחסדו עמו בכך, ונתנו לו טוען את חנוך. וחנוך טוען: שיחזירו לו את השטר, כדי לברר טענות התובע. ושנים מהב"ד טוענין: שאין להם להשיבו, שכבר נשאו ונתנו בדבר. ואולי יתחייב נפתלי בדין, ויחזור ויתבעם מראובן בערכאות הגוים. והב"ד הג' טוען: שדין הוא להחזיר לו שטרו. ועוד טוען חנוך: דכיון שנעשה הוא טוען, כבר נתבטל כל מה שנשאו ונתנו הב"ד, וחזר לתחילת דין. ולפיכך: יחזרו לו שטרו. ושנים מהב"ד טוענין: שלא שמוהו טוען אלא לחפש אחר זכות התובע. זהו תורף טענותיהן.

ועתה הודיעני: אם יש ממש בדברי, נפתלי שתובע להחזיר לו שטרו, אם לאו? עוד תודיעני: אם ראובן נאמן לומר: החזרתי, מיגו דאי בעי אמר: נאנסו, או לא, כיון דיש נאמנות בשטר? ועוד תודיעני: אם האחריות הזה כולל כל אחריות שמירה, אפי' שמירת אונסין, או דוקא שמירת גניבה ואבידה? עוד תודיעני: אם נפתלי טוען: שאינו חייב לפרוע לו מה שהוציא מס על אותו ממון, מב' טעמים. האחד: מפני שכתוב בתיקוני הקהל: שכל נפקד שימסור הפקדון ביד הנאמנים, שיהא פטור מלפרוע מס על אותו ממון. ולפיכך: היה לו לראובן למסור הפקדון, ולא לפרוע. ועוד: שהוא פרע מעצמו. והו"ל כפורע חובו של ראובן חבירו, שהניח לו מעותיו על קרן הצבי. ומן הטעם הזה, פטור גם על הוצאה שהוציא בפרנסתו.

תשובה: מה ששאלת: אם יש ממש בטענת נפתלי, שתובע שיחזיר לו הב"ד שטרו, אם לאו? הדין עמו. כי כל מוסר שטרותיו סתם לב"ד, אינו מזכה אות' לבעל דינו. ואינו מוסר שיתבטלו זכויותיו לכשיגמרו ב"ד את הדין. אלא א"כ מוסרם ביד ב"ד כן בפי'. כאותה שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים (כ"ז ע"א): ההוא דהתפיס זכויותיה (בנוסח שלפנינו: ההוא גברא דאתפיס זכוותא) בב"ד, ואמר: אי לא אתינא עד ל' יומין, ליבטלן זכותיה (בנוסח שלפנינו: ליבטלון הני זכוותאי). אבל מוסר שטרו סתם ביד ב"ד, כזה שמסרו שיראו את דינו מתוך שטרו, אין לב"ד לעכב את שטרו, אלא יחזרוהו לו. ואם ירצה להסתלק מדינו עד שלא נגמר דינו, רשאי. ואף על פי שקבלנו עליהן ב"ד זה שלא (אולי המלה שלא טעות סופר) בקנין, שלא יאמרו: אין לאחר קנין כלום. אלא שאם ויתר האחד על דינו, ואמר: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, וקנו מידו, אינו יכול לחזור בו. אבל אם רצה להסתלק מדינו לגמרי, ושלא לתבוע עכשיו, הרשות בידו. אף על פי שהנתבע תובע שיגמרו את דינו. לפי שאין נזקקין לנתבע תחילה. ומ"מ, אם ראובן טוען: דזילי נכסיה, וראו ב"ד שהוא טוען כן באמת, ושלא יהא הערמה במה שהוא טוען, נזקקין לו. כדעת מקצת גדולי המורים, שפטרו כן בההיא דפעמים שנזקקין לנתבע תתלה. אבל אם ראו ב"ד שאינו טוען כן באמת, ושלא יוזלו על נכסיו על זה, אין נזקקין לו. שא"כ, כל אדם אומר כן. ולעולם נזקקין לנתבע תחילה.