פתיחת התפריט הראשי

סימן נעריכה

שאלת: ראובן (נראה שצריכים להוסיף: הודה) שהקנה מטלטלים לשמעון, וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה, קנה או לא קנה? וכתבתי (נראה שצ"ל: וכתבת): דמסתברא לך דקנה, מדאמרינן בפרק מי שמת (קמ"ט ע"א), גבי: איסור גיורא: וליקנינהו באודיתא.

תשובה: לפי הלשון שאמרת: דאמר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון, לכ"ע קנה. שאין זה לשון הודאה, אלא לשון הקנאה. אלא עיקר שאלה באו*מר: נכסים אלו של שמעון, או שאמ': יש לשמעון בידי, שזהו לשון הודאה. ואף על פי שאנו מוחזקים בו שאינו חייב לו כלום, ושאין לו בידו כלום. וכענין זה פירשו התוס' ההיא דאיסו' (ב"ב קמ"ט). וקי"ל: דקנה, בין בשכיב מרע בין בבריא. וכדאמרילן (צ"ל: וכדאמרינן) נפק אודיתא מבי איסור. ואיקפד רבא ואמר: מגמריה טענתא לאינשיה, ומפסידו לי. וכן יש מי שמדקדק מההיא דאיסור: שהודאה בכענין זה אחד מדרכי הקניאות. אלא שאני תמה בדבר זה, ובמה יקנה? והלא נכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב? ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתן בהודאה. וההוא דאיסור, בשהודה שאותן נכסים שביד רבא שלרב מארי הן. ואעפ"י שאנו מוחזקים בו שאין לו לרב מארי בידו כלום. כל שהודה, הוא נאמן יותר ממאה עדים. ואעפ"י שהוא שכיב מרע, אין אומרין אפי' במי שאנו מוחזקים בו שאין בידו לזה כלום: שאין הודאתו אלא כמתנת שכיב מרע, ואם עמד חוזר. אלא הודאה גמורה היא. ותדע: דהא בשלהי גט פשוט (קע"ח (צ"ל: קע"ה) ע"א) איבעיא להו: שכיב מרע שהודה מהו, צ"ל: אתם עדי, או לא? ופשיטנא: דאינו צריך, לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה. אלמא: הודאתו לאו משום הקנאה היא. דב הקנאה (צ"ל: דבהקנאה) אין צ"ל: אתם עדי. אלא הודאתו הודאה היא, כהודאות דעלמא היא. וזה נ"ל עיקר. והילכך: בנדון שלפניך, אם בריא הוא, ואמר: מטלטלי אלו של פ*לוני הם, צ"ל: אתם עדי. ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו, לא קנה. שאין המטלטלין נקנים בהודאה גרידא.