פתיחת התפריט הראשי

סימן מבעריכה

מונטוסון.

אמרת: דאמרינן בברייתא (ר"ה ז' ע"א): באחד בניסן ראש השנה לעיבורין. ויש אומרין: אף לשכירות בתים. ואמר ר"נ בר יצחק: מאי לעיבורין: להפסקת עיבורין. ותנא דידן בהתחלה קא מיירי, בהפסקה לא קא מיירי. ולשכירות הבתים: שאם אמרה: לשנה זו, אפי' לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן, עלתה לו שנה זו. והא דלא מנינן מתשרי, משום דכי אגר איניש ביתא, לכולהו ימות הגשמים אגר. ותנא דידן ותנא קמא דברייתא, בניסן נמי משכח שכיחי קטרי. וכתבתי אני (א"ה: בחי*דושי רבינו (הרשב"א/ למס' ר"ה /ז')): ולמאי דשנינן לעיל: תנא דידן בהתחלה קא מיירי, בהפסקא לא קא מיירי, ה"נ הו"ל הכי לשנויי: דהאי נמי להפסקה הוא. וכתבת אתה: ואנכי לא ידעתי דלהוי האי הפסקה. דהתחלה ודאי היא. וכדאמרינן: כיון שהגיע לו א' בניסן, עלתה לו שנה. ומניסן ואילך הוא ר"ה לשכירות בתים. שאפי' אמר: לשנה זו, לא עלתה לו שנה עד שיגיע יום א' בניסן. ובפירוש אמרו כן גבי ר"ה למלכים בריש מכילתין. דאמרי': מלך שעמד בכ"ט באדר, כיון שהגיע יום א' בניסן עלתה לו שנה. מאי קמ"ל? הא קמ"ל: דניסן ר"ה למלכים, ויום א' בשנה כו'. דאלמא: לכי הא ודאי ר"ה קרי ליה, ולא הפסקה.

תשובה: לשונות שכתבת כאן, לא ירדתי לסוף דעתם. אמרת: אפילו אמר: לשנה זו, לא עלתה לו שנה עד שיגיע יום אחד בניסן. מאי: אפילו? אדרבה: כשאמר דוקא: שנה זו, כיון שהגיע יום א' בניסן, עלתה לו שנה. הא שנה סתם, מונה מיום ליום. ועוד: מאי: לא עלתה לו שנה עד שיגיע יום אחד בניסן? ומלשונך זה משמ': שלא עלתה לו שנה, עד שיעבו' עליו יום א' בניסן. דאם דעתך לומר: שכל שהגיע לניסן, עלתה לו שנה, לא שייך בזה לשון: לא עלתה. אלא לשון: כיון שהגיע חל"ד (אולי צ"ל: לו אחד בניסן), עלתה לו שנה. ועוד: מה שאמרת: דמדקאמר בריש מכילתין: מלך שעמד בכ"ט באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן, עלתה לו שנה, והא קמ"ל: דניסן ר"ה למלכים. דאלמא: ר"ה קרי, ולא הפסקה. מאי דיוקא דקא דייקת? אי משום דקרי ליה: ר"ה, והא ברייתא דקתני: ר"ה לעיבורין, ואפ"ה קרי ליה לניסן הפסקה להא, משום דכאן פסקה שנה לכך. ושכירו' נמי, באומר: שנה זו, כיון שהגיע ניסן, פסקה שנת שכירות זה. מה שלא היה כן באומר: שנה סתם. ומ"מ, אין הענין אחד בשכירות כבמלכי'. דלגבי מלכי' כל שנותיו סתם, אין מונין אלא מניסן. ואם עמד בכ"ט באדר ומלך שנים רבות, מן הסתם לעולם אין משגיחין ביום שעמד, אלא לניסן ראש שפגע בו ביום ראשון, מונין ב' שנים. ולפיכך: שייך ביה למימר: תחילה, ולא הפסקה. אבל במה שאינו בא בכלל, אלא בפרט אחר, כגון: עיבורין, שאין אומרין בלשון מדוקדק: ניסן ר"ה לעיבורין, מחמת קבוץ שנות העיבורין, אלא ענין פרטי הוא. ואותו זמן הראוי לעבור, נפסק, לכשכלה כל אחד, ונכנס יום ראשון של ניסן. וכן הענין לשכירות שאם השכיר לשנה סתם, מונה מיום ליום, באיזה זמן שהתחיל, ואין לו זמן קבוע לשני השכירות, לא שייך ביה בלשון מדוקדק: ר"ה, אלא להפסקה בלבד. וכגון: שהשכיר ואמר: שנה זו. תדע: שכל הדברים שיש להתחלתם ולהמשכתן זמן קבוע, וחוזרין חלילה מזמן לזמן, באמת שייך בהם התחלה והפסק'. כי רגע יפריד בין ההפסקה וההתחלה המקפת. וכן ראשי שנים השנויים במשנתינו, חוזרים הם חלילה. ורגע האחרון של אדר הוא הפסקה לשנות המלך, ורגע הנכנס בניסן היא ההתחלה. וכן כל הארבעה ראשי שנים השנויים. וא"כ, אף התנא דידן איירי בהפסקה. ומאי קאמר: דבהפסקה לא קא מיירי? אלא הטעם כמו שאמרתי: לפי שכל השנויים במשנתינו, לא ישתנו לעולם. אלא חוזרים הם חלילה ומתחלפים, ע"כ (על כל) פנים באותו זמן שהיא התחלה להם. אבל העיבורין אינו דבר מתחבר, שחוזר חלילה. שאין כל השנים מתגלגלים מעבו' לעיבו', כדי שנאמ' בהם על דרך הלשון המדוקדק: ר"ה. אלא שאם רצו לעבר, ויש צורך לעבר, אפ"ה, כל שנגמ' ויצא כל חדש אדר, נכנס חדש ניסן. זה יוצא וזה נכנס. ומיד נפסק זמן העיבור, ואינם יכולים עוד לעבר. וכן השכירות אין לו זמן התחלה, על הדרך הלשון המדוק*דק. שהרי משכיר סתם אין לו ר"ה קבוע. אלא מאיזה זמן שיחחיל ימשך, עד תשלום י"ב חדש. אלא כל שאומ': שנה זו, אין זה (אולי צ"ל: איזה) זמן שיהיה בבתחלה, ע"כ (על כל) פנים יהיה זמן ההפסקה ניסן. א"כ, טפי שייך למימ' ביה ע"ד הלשון המדוקדק: הפסקה, מהתחלה. וכשתעיין בזה, תמצא לשון הפסקה יותר בזה, מעיבורין.