תשובות הרשב"א/חלק ד/מג
סימן מג
עריכהטוליטולא לרב ר' יהונתן האשכנזי.
שאלת: הא דגרסינן בפ"ק דבבא קמא (ג' ע"א): מכדי, שקולין הן ויבואו שניהם, הי מינייהו (לפנינו נוספה המלה: מפקת). אלא אצטריך, בד"א (לפנינו כתוב: סד"א): הני מילי היכא דשלחה שלוחי כו'. ודקארי לה מאי קארי לה? והלא למעלה אמרנו: מהו דתימא: אידי ואידי הרגל, הא דשלחה שלוחי', הא דאזלא ממילא. ואקשינן: והשתה דאוקימנא אשן ורגל, דאזלא ממילא מנ"ל? ומהדרי': דומיא דשן, ושן דאזלא ממילא מובער נפקא לן.
תשובה: הא דמקשה (בבא קמא ג'): וליכתוב רחמנא: ושלח כו', כל עיקרו לא בא אלא להשמיענו: דמושלח אפשר למשמע שן ורגל. ואפ"ה לא סגי דלא ליכתוב: וביער. אלא שדרך התלמוד הוא לבר' דבריו דרך קושיא ותי*רוץ. וה"פ ליכתוב רחמנא: ושלח, ולא בעי: ובער, דהא מניה לחודיה אפשר למשמע שן ורגל? ופריק: לא סגי דלא ליכתוב: וביער, ואפילו היינו אומרים כן. דסד"א: ה"מ בשלחה שלוחי, אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל. ומ"מ, אף על פי שבררנו: מושלח איכא למשמע תרווייהו, כיון דלא סגי בלא לכתו': ובער לאשמועינן: אזלא ממילא, תנא דברית' דקתני: ובער, זה השן, וכה"א: כאשר יבער הגלל, שפיר קאמר. דניחא טפי למימר: דקרא אתא לשון (צ"ל: לשן), וניליף: רגל דאזלא ממילא, משן, ממאי דלימא: תרוייהו ילפינן מושלח, כיון דשקולין נינהו. שזהו ודאי מדרש דחוק הוא. ועוד: שא"כ, ה"ל קרא יתירה הפך פשט הכתוב. דכתיב: ושלח, דמשמע דשלחה. ולפום ברייתא ניחא, דלכל חד איכא קרא באפיה נפשיה. ויליף כל חד וחד מחבריה. יליף שן היכא דלא מכליא קרנא (נראה שצריכים להוסיף: מרגל). ויליף רגל דאזלא ממילא דשן (נראה שצ"ל: משן).