פתיחת התפריט הראשי

סימן טעריכה

לאושקה.

שאלתם: מעשה בא לידינו בראובן שמשכן בית לשמעון. ושמעון משכנו ללוי. ועבר זמן המשכונה זמן רב. ובא לפנינו לוי, קובל על ראובן שיפרענו. וראובן אינו דר בעיר הזאת. ואנו שלחנו לו לקרא לו, ובא לפנינו. ולא רצה לפורעו, כי אמר: שאין בידו מעות. אלא אם ירצה לקבל הבית כפי מה שיעלהו הוא. ויפרע לוי מאותן הדמים, ויחזיר לו את השאר. ודחה את לוי בקש, והלך לו. הודיענו: אחר שנתקיים השטר בחותמיו, אם אנו רשאים למכור הבית בדמים הנמצאים לאחר הכרזה, אם לאו?

תשובה: אלו רצה ראובן לומר לב"ד: שישומו ללוי מן הבית בכדי חובו, ויהיה מה שיגיע לו בחובו דבר הראוי, לפי שומת ב"ד, עפ"י מה שאמרו בפ"ק דב"ב (י"א ע"א): אין חולקין את החצר ואת המגדל כו', עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה, הדין עם ראובן. שאין לו למכור כל הבית. אלא ישומו ב"ד ללוי מן הבית כשיעור חובו. וכן אין מחייבין אותו לפרוע ולטרוח ולמכור ולהביא מעות. אבל אם לא יהיה מה שמגיע לו בחובו ראוי, יש לו לטרוח ולמכור. שלא יקבל לוי בחובו מה שאינו ראוי לו. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בפ"ק דבבא מציעא, וכן הרב בעל המאור ז"ל1 אבל זה שסרב ולא פרע, ולא רצה לשום לו ע"פ ב"ד, אלא ע"פ מה שיעלה הוא וישום לו בדעתו, לא אמר כלום. אלא ב"ד שמין כפי מה שיראה בעיניהם. וידקדקו בשומתן ע"פ מה שאמרתי. רצוני לומר: דבר ראוי מן הבית. ואחר יכריזו: אם יש מי שקונה לפרוע לבע"ח בחובו. כדרך שאמרו בערכין בפרק שום היתומים (כ"ג ע"ב). ואם יש מי שיוסיף על שומתן, ואם לאו, מוכרין לאחרים באותה שומא. ואם לא מצאו מי שיקנה, אומרין לזה: קח אותה בשומא זו. בלבד שיהא ראוי לו מה שישומו לו בשיעור חובו. ואם לא, ימכרו אפי' לאחרים כפי מה שיספיק לפרעון חובו של זה, ופורעין לו. ואין מזקיקין את לוי להוסיף על חובו, ולקנות בית מכדי חובו. שנמצא זה מוציא מאתים על מנה.