תשובות ריב"ש/תקיא

תשובה תקיא

לקהל דרוקה יצ"ו

שאלני הנכבד דון אברהם מקאתל י"א מטעם קהל דרוק"ה הקדוש יצ"ו על ענין שבועת הסופר דון יעקב קראבילה שנשבע במעמד רבים מן הקהל בבית הכנסת בספר תורה בזרועו שלא יהיה סופר הקהל ולא ליחידים מן הקהל בשום דבר שיהיה הוא צריך לחתום בו שמו בעד וזה נשבע על דעת המקום יתברך ועל דעת כל הקהל גדולים וקטנים ועל דעת שלשה רבני טוליטולא בלי שום פתח היתר וחרטה שלא תהא שבועה זו נתרת לעולם ועתה הקהל אינם מוצאים סופר אחר טוב ונאות להם כמוהו ובקשו ממנו שיהיה נשאל על שבועתו ונתרצה להם למלאות רצונם להיות נשאל על שבועתו ושאל השואל אם יש התר לשבועתו זאת אם לאו:

תשובה תחלה ראוי לעיין אם מפני שהתנה ופירש בשבועתו שלא תהיה נתרת לעולם אם נאמר שלא יהיה לה התר מאחר שפירש ואחר כך נדון אם מפני שנשבע על דעת המקום וכו' אם יש לו היתר ובאיזה ענין. ונראה שאע"פ שהתנה ופירש שלא תהיה לשבועה זו שום פתח היתר וחרטה ושלא תהיה נתרת לעולם אין תנאו כלום ודברים בעלמא נינהו ויכול לישאל עליה איברא שאם כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו לעולם שחלה עליו שבועה זו ואין יכול לישאל על השבועה הראשונה מחמת השבועה השנית שנשבע שלא יהא נשאל עליה אמנם גם על השבועה השניה יכול הוא להיות נשאל ומתירין תחלה השבועה השניה שנשבע שלא ישאל על הראשונה ואחר כן נשאל על הראשונה וכמו שכתב זה הרמב"ם ז"ל (בפ' ו' מהלכות שבועות) אבל זה שלא נשבע שלא ישאל על שבועתו אלא שאמר שלא תהיה שבועתו נתרת לעולם דברים בעלמא הם ואין בדבריו כלום וכן כתב הרי"ט אשבילי ז"ל בסוף נדרים ואע"פ שהוא לא הביא ראיה לזה אני אוסיף בה נפך משלי כי נראה לי ראיה גמורה לזה מההיא דאונס שגירש דבפ' אלו הן הלוקין (מכות ט"ז:) דלא משכח ביה מלקות למאן דתני בטלו ולא בטלו שהרי אי אפשר לו לבטל עשה שבו ואתינן למימר כגון שהדירה על דעת רבים ומהדרינן דאפ"ה יש לו הפרה כיון דלדבר מצוה הוא ואי איתא שהוא יכול להתנות בנדרו או בשבועתו שלא יהא לה היתר לעולם לוקמה כגון דאדרה על תנאי זה אלא ודאי משמע שאין תנאי כזה כלום ^*(ב"י יו"ד סס״י רכ״ט. שו"ע שם ס"ז וע"ש בט״ז סקט״ז):

אבל מה שיש לספק אם יש התרה לשבועה זו הוא ממה שהזכיר בה על דעת המקום יתברך ואמרינן בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט.) דכשהשביע משה את ישראל בערבות מואב השביעם על דעת המקום יתברך כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו אלמא דכל שבועה או נדר שהוא על דעת המקום אין לו הפרה ואע"פ שכתבו בשם רבינו תם ז"ל דהיינו דוקא בשבועת קבלת התורה לפי שהמקום יתברך צוה את משה להשביע את ישראל עליה ולזה כשנשבעו על דעתו אין לו הפרה לפי שמצותיו קיימות לעולם וכן יש לומר הוא הדין והוא הטעם בכל נשבע לדבר מצוה על דעת המקום יתברך אין לו הפרה לעולם שאין הקב"ה נסכם בהתרה אבל נשבע לדבר הרשות אין על דעת המקום מעלה ומוריד ויש לו הפרה הנה רוב האחרונים ז"ל לא הסכימו בסברא זו אלא אמרו שעל דעת המקום יתברך אין לו הפרה אפילו אם נשבע לדבר הרשות דהוי כמו על דעת רבים וכמו שעל דעת רבים אין לו הפרה אף אם נשבע לדבר הרשות כדמוכח מההיא דאונס שגירש שאין נדרו לדבר מצוה ואדרבה עברה היא ואפילו הכי אמרינן התם דאם נדר על דעת רבים אין לו הפרה אם לא שבהתרתו יש דבר מצוה הכי נמי בעל דעת המקום אפי' היתה שבועתו לדבר הרשות אין לו הפרה אם לא היכא שיש בהתרתו דבר מצוה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה. ובר מן דין הרי הזכיר זה בשבועתו על דעת כל הקהל גדולים וקטנים והיינו על דעת רבים שנפסקה הלכה שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה. ונראה שהנודר או נשבע על דעת רבים אפילו הסכימו בהתרו כל אותן הרבים שנדר או שנשבע על דעתם אין לו הפרה דהא בההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה דמוכחינן מינה דעל דעת רבים יש לו הפרה לדבר מצוה (גיטין ל"ו.) משום דעל דעת אביהן של תינוקות הדירו והתם ודאי כשהחזירו נמי מדעתם ומרצונם החזירו ואפי' הכי טעמא משום שיש בחזרתו דבר מצוה הא לאו הכי אין לו הפרה אפי' מרצונם ואף למה שכתבו בשם רבינו תם ז"ל (הובא בתוס' שם בד"ה אבל) דאין על דעת הרבים מעלה ומוריד אלא דוקא כשהזכיר הרבים שנדר על דעתם אין הכוונה שיהיה צריך להזכיר שמותם בפרט אלא לומר שצריך שיבאר מי הם הרבים לא שיאמר סתם אני נודר על דעת רבים אבל כל שבאר מי הם אף אם לא הזכיר שמותם מהני והכא כשאומר על דעת כל הקהל גדולים וקטנים כבר באר על דעת מי נשבע ומה לי אם באר אותם בשמם או בענין אחר עם שיש חולקין על דברי רבינו תם ז"ל בזה ואומרים דאדרבה הוא בהפך דכשאין מזכיר הרבים אז אין לו הפרה לדבר הרשות שהרי לא ידענו על דעת מי נדר ושמא אין אותם הרבים נסכמים בהתרו אלא אם כן הוא לדבר מצוה דמסתמא מסכימים בהיתר לדבר מצוה אבל כשמזכירם וידענו מי הם יש לו היתר אפי' לדבר הרשות כל שהם מסכימים בהתר ולדבר מצוה אף אם לא ידענו הסכמתם אע"פ שדברים אלו אינם נכונים וכבר דחה אותן הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שבודאי על דעת רבים אף אם ידענו מי הם ונתרצו הם בהתר אין לו התרה אלא לדבר מצוה מההיא דמקרי דרדקי כמו שכתבתי למעלה מכל מקום ממה שפשט המנהג שהקהלות מזכירין בחרמי תקנותיהם על דעת רבים סתם נראה שבכל ענין בין באומר כן סתם בין בשפרט אותם כל שתלה נדרו בדעת הרבים חמיר ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ורש"י ז"ל שכתב בפרק השולח גבי אשה שמדירין אותה על דעת רבים ופירש ז"ל כך יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו לא לומר שעל דעת רבים סתם לא מהני אלא לפי שבכאן בית דין הם המשביעין אותה כדי שלא נבין מלשון הגמ' דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים שאף כשבית דין משביעין צריך לשון זה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דכיון שבית דין הם המשביעין כל שישביעוה על דעתם הרי זה על דעת רבים ואין לה הפרה. גם מה שהזכיר הסופר הזה בשבועתו על דעת שלשה רבני טוליטולה הרי לשון זה הוא כמו על דעת רבים דהא קיי"ל (שם מ"ו.) כמאן דאמר רבים שלשה ומוכח לה מדכתיב ימים רבים ודרשינן ימים שנים רבים שלשה ואע"פ שלא נזכר זה אלא בנדר שהודר בפני רבים ה"ה שעל דעת רבים שיש לומר כן כמו שכתבו המפרשים ז"ל והנה אף אם לא הזכיר על דעת המקום ולא על דעת הקהל הנה על דעת אלו השלשה הוא כמו על דעת רבים אע"פ שלא הזכירם בשמם ר"ל בשם העצם הרי הזכירם בשם התאר שלהם ובשם מקומם כל שידענו שאין שם אלא שלשה ואם יש בטוליטולה יותר משלשה לדעת רבינו תם ז"ל שהצריך שיזכירם הרי כיון שיש שם יותר משלשה הרי לא הזכירם שלא נתבאר מדבריו על מי ומי מהם היתה כוונתו ^*(ב״י יו״ד סי' רכ"ח (ד' קמ"ה:) בד״ה וכתב בס״ה ועי' לעיל (סי' קפ"ה קפ"ו)) ולאותן הדעות שכתבתי למעלה שאף באין מזכירן אין לו הפרה גם בכאן מפני שנדר על דעת שלשה אין לו הפרה כל שיש שם בטוליטולה ג' מוחזקין ברבנים אף אם יש שם יותר ולא נתבאר מדבריו על מי ומי היתה כוונתו. והעולה מכל זה בנדון זה שאין לשבועת הסופר התרה אף אם הסכימו כל אותן שנדר על דעתם בהתרתו כל שאין בהתרתו מצוה. ומכל מקום אם יש בהתרתו מצוה מתירין אפילו שלא בידיעת אותם שנדר על דעתם דמסתמא מסכימים הם בהיתר כיון שהוא לדבר מצוה ואע"פ שרבינו תם ז"ל כתב שאף לדבר מצוה אין מתירין אלא דוקא כי ההוא מקרי דרדקי שאותם שנדר על דעתם היה הנדר לתועלתם ועתה מפני שמצאו שלא היה תועלת בדבר גם הם היו מתחרטים על שהדירוהו והיתה חרטתם שוה שכלם לדבר אחד נתכוונו מתחלה אבל בנדר אחר אף לדבר מצוה אין מתירין הנה האחרונים ז"ל דחו דבריו מההיא דאונס שגירש דאמרי' התם במס' מכות דכיון דדבר מצוה הוא יש לו הפרה אע"פ שנדר על דעת רבים והתם לא שייכי אותם הרבים בנדרו ואין להם ענין בו כלל אלא בכל נדר שיהיה מצוה בהתרתו מתירין אותו אע"פ שהוא על דעת רבים וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות שבועות) וא"כ בנדון זה אם הסופר ההוא בקי וכשר ונאמן במלאכתו ואין מוצאין כמוהו ורבים צריכין לו מתירין לו דהוי כההוא מקרי דרדקי דאהדרוהו משום דלא אשתכח דדייק כוותיה. ואע"פ שאין זה תלמוד תורה מ"מ צרכי הרבים הוא וכל צרכי רבים דבר מצוה הוא ^*(רמ"א שם סכ"א ושם נרשם בטעות לסי' תס"א) שהרי התירו במועד כמה מלאכות גמורות שהם טורח גדול מפני שהם צרכי הרבים וגם אמרו בתוספתא דברכות (פ"ב ה"ו) אמר רבי צדוק כשהיו ר"ג ובית דינו ביבנה והיו עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבן וכן בפ"ק דכתובות (ה'.) הולכין לסרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת והרמב"ם ז"ל כתב שמה שהתירו (במ"ק י"ח:) לכתוב במועד גטי נשים וקדושי נשים ושוברין ומתנות הוא משום צרכי רבים וכן הוא בירושלמי ^*(ע' בירושלמי מו"ק (פ״א סה"ב) דמפרש כל צרכי הרבים והך דגיטי נשים כו' לא חשיב הירושלמי שם ורק הרמב״ם (בפ״ז מה' יו״ט הי״ב) כתב כן מסברא דנפשיה והרבה מן הראשונים חולקין עליו בזה כמ"ש הה"מ שם) ומ"מ נראה שכיון שזה הסופר נשבע על דעת כל הקהל גדולים וקטנים שאם יש מוחין בהתרו שאין מתירין אותו אע"פ שהוא דבר מצוה שלא אמרנו אלא שמתירין שלא בידיעתם דמסתמא מסכימין הם בהתרו כיון שהוא לדבר מצוה אבל כל שמוחין בדבר בפי' אין מתירין לו שהרי על דעתם נשבע והם אין נסכמים בהתרתו ובחרטתו. ואין לומר דאע"פ שאמר כל הקהל די אם יסכימו רוב הקהל ואין משגיחין על המעוט שבטלים הם במעוטם כדאמרינן במסכת ע"ז פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ו.) אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא כלו אין אי לא לא ואפ"ה רובו ככלו דהא לא בעינן שיהיה כל הצבור יכולין לעמוד בה אלא רוב הצבור לבד והכא נמי כונתו היתה באמרו על דעת כל הקהל שיהא רובו ככלו וכל שהסכימו רוב הקהל כדרך שנסכמים בתקנותיהם והם מקובלות על כל הקהל אף אם מעוטם מוחין בדבר כן אם הסכימו רוב הקהל בהתרו יוכלו להתירו אף אם המעוט מוחים בדבר. הא לא אפשר שהיתה זאת כונתו שאם היתה זאת כונתו לא היה לו לומר גדולים וקטנים כיון שהזכיר על דעת כל הקהל ועוד שנראה מלשון נדרו שהוא רצה להחמיר בנדרו כדי שיהיה רחוק קרוב לנמנע להיות לו התר לעולם ואם כן הולכין בזה להחמיר אלא שאם הסופר אומר עתה שכונתו היתה משעה ראשונה לכך יעשו כפירושו אם הוא תלמיד חכם וכדתנן (נדרים י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואע"פ שהוא מפרש דבריו בדבר זר שאין נראה כן מפשט לשונו נאמן הוא בזה כמו שבארו במתניתין (כ'.) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ופירשו בגמ' דבתלמיד חכם מהימן אבל בעם הארץ לא ואע"פ שכתבו המפרשים ז"ל דכל שאינו מפרש דבריו בדבר זר אלא בדבר שמשמע להתר כמו לאסור אפי' עם הארץ נאמן הכא בנדון זה ממשמעות לשונו נראה שהיתה כונתו לכלם קטן וגדול כמו שכתבתי בסמוך והרי היא כההיא דנדר בחרם ואין הולכין אחר פירושו אלא בתלמיד חכם ^*(עי' ש"ך יו״ד סי' רכ"ח ס"ק נ"ח):

ומכל מקום אף אם יהיו כל התנאין הנזכרים למעלה בענין התר זה עדין צריך שהשלשה המתירין את שבועתו לא יהיו מן הקהל ההוא שהרי כיון שהתר הנדר או השבועה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינן יכולין להתירו דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן בנגעים (פ"ב מ"ה) כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים וכן הוא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם כלומר כשאמר הניית בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני עירו נוגעין בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם ולזה נשאל לחכם שבעיר אבל אם אמר הנאתי על בני עירי הנה הם נהנין בהתרו שעתה יהיה אפשר להם לקבל הנאה ממנו ולכן אין חכם שבעיר יכול להתירו וכן זה שנשבע שלא יהא סופר הקהל הרי הוא כנשבע שלא יהנה בני העיר מענין ספרותו ולכן אם הקהל צריכין לו ורוצין בהתרו אין נשאל לחכם שבעיר או לשלשה מהם. ואין לחלק ולומר דקונם הנייתי על בני עירי דירושלמי שאני שמחמת נדרו נאסרו הם מלקבל הנאה ממנו וא"כ כשיתירוהו מבני העיר הנה יתירו עצמם במה שהיו הם אסורין בו והוה ליה כנדרי עצמו אבל בנשבע שלא יהנה בני העיר שהוא נאסר ואין בני העיר נאסרין מחמת שבועתו מתירין לו מבני העיר אע"פ שנהנין מן ההתר הא ליתא דגרסינן בירושלמי (שם פ"י ה"ח) נדרה אשה ושמע בעלה ולא היפר לה פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה נן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה כלומר דאית ליה במתניתין דאין אדם מתיר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ואע"פ שאין תועלת לו בהיתרה משום דאשתו כגופו וכיון דיחידאה הוא לא קיי"ל כוותיה ומתרץ תנינן בשם רבי יהודה רבי חייא תני לה בשם חכמים עד כאן בירושלמי הנה כאן מבואר דאף אם נאמר דבנדרי אשתו שבינה לבין אחרים הבעל יכול להתיר מדין חכם על ידי שאלה מ"מ בנדרים שבינו לבינה כיון שהוא נהנה בהתר הוו להו נדרי עצמו ואין יכול להתיר אע"פ שהוא לא היה נאסר בדבר ההוא מחמת נדרה דהיא שאמרה הנאת תשמישי עליך אין בדבריה כלום דהא משעבדא ליה אלא דוקא בשאסרה על עצמה הנאת תשמישו והיא נאסרת והוא אינו נאסר וחשיב ליה התם בירושלמי נדרי עצמו כיון שהוא נהנה בהתר שהיא תוכל עתה לשמשו ולא קודם ההתר ^*((עי' לעיל סי' ת"ו תס״א)) ולכן בנדון זה צריך שיהיו המתירין שלא מן הקהל ההוא ואע"פ שאף אם יהיו מקהל אחר הרי אפשר שיהיו נהנין מהתר זה שאם באולי יהיו באותה העיר יוכל הסופר לההנות אותם מספרותו וקודם לכן לא דהא מלתא דלא שכיחא היא ולא מקריא הנאה ודמיא למאי דאמרינן (בנדרים ל"ג.) במודר הנאה מחברו שמחזיר לו אבדתו ואע"פ שנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר והמחזיר נהנה בפרוטה דרב יוסף אפי' הכי שרי משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא. וכל שיהיו המתירין שלא מן הקהל אם יחיד מומחה אם שלשה הדיוטות נראה שאין צריך שיעשה ההתר בפני הקהל דההיא דתניא בנדרים פ' רבי אליעזר (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו כבר נחלקו בירושלמי (שם פ"ה ה"ד) על טעם הדבר דאיכא מאן דאמר התם טעמא מפני הבושה כלומר שיתבייש ממנו כשנשאל על הנדר ההוא ולפי טעם זה היינו דוקא בנדר שהוא לתועלת חברו ולהנאתו דאז שייך האי טעמא אבל כשאין הנדר כן מתירין לו שלא בפניו ובנדון זה אין השבועה לתועלת הקהל אין צריך לומר לדעת רבינו תם ז"ל שהצריך שקבל הנשבע טובת הנאה מן המשביע כדי שיעשה השבועה ההיא דומיא דמשה מיתרו וצדקיה מנבוכדנצר. ולמאן דאמר התם דטעמא דמלתא הוא מפני החשד כלומר דכיון שידע בנדר צריך שיהיה בפניו כדי שידע בהתר ולא יחשדנו כשיהנה ממנו בעובר על נדרו לפי טעם זה נראה שאין לחלק בין יהיה לתועלת חברו אם לאו אבל כיון שאין הטעם רק מפני החשד אפשר להתיר שלא בפניו ויודיע לחברו ההתר קודם שיהנה ממנו ובנדון זה גם כן אחר ההתר טרם שיתנהג הסופר בספרות צריך שידעו הקהל שכבר הותר למען לא יחשדוהו בעובר על שבועתו. וכל זה הוא כדי להתיר הסופר שיוכל לחתום בעד בשטרות אבל להיות הוא סופר ושיכתוב הוא השטרות ועדים אחרים יחתמו בהן בזה אין צריך היתר כלל שלפי לשון השבועה נראה בבאור שלא נשבע אלא בשטרות שיהיה הוא צריך לחתום שמו בהן בעד ומה שלא נכלל בשבועתו אין צריך היתר וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: