תשובות ריב"ש/שד
תשובה שד עריכה
למוקדמי קהל טירול ישמרם צורם
שאלתם האצילים ישמרכם אלקים לבאר לכם הספקות שהיה לכם בפרקי התקנה ובפרט בפרק אחד שכתוב בו בזה לשון:
- וכן הסכימו הקהל הנזכר שכל שטר שיעש או שיכתב מכאן ולהבא בטירול או יוציא אותו שום בר ישראל או בת ישראל מן הדרים בטירול מהיום הזה והלאה שיהיה כתוב מכתיבת הסופר ושיהיה חתום בחתימתו על כל פנים או בחתימת מי שימנה במקומו ועד אחר עמו. וכל שטר שיצא מתחת יד שום בר ישראל או בת ישראל מהיום והלאה ולא יהיה כתוב מכתיבת הסופר וחתום בחתימת ידו ועד אחד עמו -- מהיום והלאה יהא בטל ומבוטל, נחשב כחרס הנשבר שאין בו ממש, ויפרע המוציא אותו השטר קנס עשרים זהובים מזהב אדפנפי"א, עד כאן.
- ועתה נסתפק לכם אם גט אשה יהיה בכלל שטר הנזכר בפרק זה מדין תורה.
- ואם תמצא לומר שגט אשה בכלל תקנה זו וצריך שיחתום הסופר בגט -- אם יהיה גט כזה פסול מטעם אחר מן הדין משום חתם סופר ועד.
- ואם תמצא לומר חתם סופר ועד פסול -- מה תעשו לפרק התקנה המבטל כל שטר בלתי בחותם סופר ועד.
- וכן אם הגט בכלל גט הנזכר בפרק זה וחתם סופר ועד כשר -- מה תעשו למנהג קהלכם מיום היותו לעם אשר לא חתם סופר בגט.
זהו תורף שאלתכם
תשובה: איברא דבלשון חכמים 'גט' בכלל לשון 'שטר' כמו ששנינו בפרקא קמא דגיטין "כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים חוץ מגיטי נשים וכולי" -- דאלמא גטי נשים בכלל שטרות והיינו דאצטריך למיתני "חוץ". ובפרקא קמא דקדושין: "שטר שמוציא אינו דין שמכניס", וכן "מה לשטר שמוציא בבת ישראל".
וכן נמי שאר שטרות 'גט' איקרו בלשון משנה
- כדתנן נמי התם "כל גט שיש עליו עד כותי פסוק חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים" -- דאלמא שאר שטרות נמי איקרו בלשון 'גט'.
- וכן נמי בפרק השולח ובפרק המגרש "העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם", ומובא נמי בגמרא דבכלהו שטרות נמי היא.
- וכן הא דתניא התם בפר' השולח "תקנה גדולה התקינו שיהו העדים מפרשין שמותיהן בגטין מפני תיקון העולם" -- והא נמי בשאר שטרות נמי היא דאי לא כי מקשי בגמרא "ובסימנא לא והא רב צייר כוורא וכולי" -- לימא אינהו בשאר שטרות חתמי. וכי תימא דידע תלמודא דאפילו בגט חתמי בסימנא -- אכתי כי בעי בגמרא "ומעיקרא במאי אבקעינהו" ואיצטריך לשנויי בדיסקי לישני בשאר שטרות. אלא ודאי שאר שטרות בכלל תקנה זו. וכן פירש רש"י ז"ל.
- וכן נמי הא דתנן בפרקא בתרא דבבא בתרא "גט פשוט עדיו מתוכו, מקושר עדיו מלאחוריו וכולי" -- מוכח בהדיא בגמרא דבין בגטין בין בשאר שטרות היא.
- ובההוא פרקא נמי גבי הא דתנן נמצא שטר בין שטרותיו ושטרו של יוסף בן שמעון פרוע וכולי אמרינן עלה בגמרא במשולשין בגט ואין משולשין בסופר(?).
- ואמרינן נמי בעלמא "גט חוב שאין בו אחריות".
וגם בלשון המקרא גט אשר ושאר שטרות בשם אחד נקראו, שלשון 'ספר' ??? לכולן כדכתיב "ספר כריתות" וכתיב "ואקח את ספר המקנה", ו"ספר כריתות" תרגם המתרגם גט פטורין.
אבל מכל מקום בתנאין שבין אדם לחברו ובלשון שטרות והסכמות אין הולכין אחר לשון המקרא ולשון חכמים אלא אחר לשון בני אדם ולפי מקומותיהם, דומיא דנדרים דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואף אם לשון בני אדם אינו מסכים ללשון המקרא כדנתן בנדרים "הנודר מן המבושל מותר בצלי" ואמרינן עלה בגמרא "תנא רבי יאשיה אוסר ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר "ויבשלו את הפסח באש כמשפט"" -- כלומר דבלשון המקרא צלי איקרי מבושל. ואמרינן עלה בגמרא "לימא בהא קמפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון התורה ותנא דידן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". ומתרצינן "לא, דכולא עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא פליגי מר כאתריה ומר כאתריה, דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, באתריה דרבי יאשיה אפילו לצלי קרו ליה מבושל. והא קרא קא נסיב? אסמכתא בעלמא" -- דמשמע מהך סוגיא בהדיא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון התורה. ואפילו להקל, דומיא דהתם דלפי לשון תורה יהיה אסור בצלי ואף על פי כן הולכין אחר לשון בני אדם ומותר בצלי ואין משגיחין ללשון תורה.
ובסוף פרק קונסין מדמנין שטרות לנדרים דתנן התם "עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון וכולי", ואמרינן בגמרא "אלמא סתמא דאדר קאמר ראשון הוא לימא מתניתין ר' יהודה היא דתניא אדם ראשון כותב אדם ראושן אדר שני כותב סתם דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב ?? מנין אמר אביי וכולי" -- דאלמא דינא דנרד??(?) ודינא דשטרות אחד הם ללכת בהם אחר לשון בני אדם.
וכן בדין דשטרות וחיובין והסכמות בלשון בני אדם הם בכל מקום. וכל כתבו המפרשים ז"ל.
והא דאמרינן בפרק מי שמת גבי מאי דאבעיא לן אי קרו אינשי לחד ברא בני או לא ופשטינן ליה מדכתיב "ובני פלוא אליאב" ו"בני איתן עזריה" -- היינו משום דלא בריר לן היכי קרו אינשי ומשום הכי אזלינן בתר לשון תורה אבל אי לישנא דאינשי בריר לן הולכין אחר לשון בני אדם ואין למדין מלשון תורה ולא מלשון חכמים, דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולשון בני אדם לחוד. דלשון 'גט' מיוחד הוא בלשון בני אדם לגיטי נשים לבד, ואין קורין לעולם לשאר שטרות בשם 'גט'. ולא לגט אשה בשם 'שטר'. וגם בלשון חכמים ברוב המקומות קורין כן זולתי במקומות מועטין.
ולכן נראה שבהסכמה זו לא היתה הכונה אלא בשאר שטרות, לא על גטי נשים. ועוד נראה לפי שאם הגט בכלל תקנה זו והיה צריך שיחתום הסופר בעד ואחר עמו -- הנה היה הגט פסול לדעת התוספות וקצת הפוסקים ז"ל שפסקו כשמואל דבאומר אמרו כשר ובחתם סופר ועד פסול כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא כדאיתא בפרק המקבל. ואיך יסכימו שיכתב הגט בדרך פסול?
ואף על פי שהרבה מן הגאונים ז"ל והר"ם ז"ל פסקו דבאומר אמרו פסול ולדבריהם חתם סופר ועד כשר -- מכל מקום איך יכניסו מתקני תקנה זו בספק ובתוך המחלוקת בדבר חמור כזה, ונמצא תקנתם קלקלתם. ולזה ראוי לומר שלא היה דעת מתקני התקנה וכונתם בתקנה זו אלא בשאר שטרות ולא בגטין כלל.
ועוד שהמנהג יוכיח. שנהגו הקהל ואפילו לאחר התקנה ההיא שלא לחתום בסופר בגטין ולא כיהו(?) בם גדולי הקהל מתקני התקנה ההיא והרי זה כאילו בארו ופירשו שלא היתה כונתם בתקנה לכלול גטי נשים בכלל לשון 'שטר', שאם לא כן -- או היה להם למחות בעושים כנגד תקנתם או היה להם לבטל אותה. אלא שמעולם לא עלה בדעתם לכלול בתקנתם גטי נשים.
וגם מלשונם בפרקי התקנה נראה כן קצת, שהרי בפרק הכתוב לפני זה כתוב: לא תהא רשות וכולי לכתוב שום שטר חוב ולא שום חיוב בקנין ולא שום שטר שעבוד ולא שום שטר מתנה ולא שום שטר משכונה ולא שום שטר מכירה ולא שום שטר פקדון ולא שום כתובה ולא שום גט וכולי ובפרק זה שכללו גט אשה לא בטלו הנעשה והנכתב כנגד התקנה כי מה שכתוב בפרק אחרון מן התקנות שכל המסרב או המערער בשום פרק מפרקי התקנה וכולי -- אין הכונה במי שעובר על התקנה שבזה כבר ענשו מפורש בכל פרק ופרק, אלא הכונה היא במסרב או במערער כדי לבטל התקנה כולה או מקצתה כמו שמבואר בפרק ההוא. והכונה היא כגון מי שמוציא עצמו מכלל הצבור באיזה פ'(?) מן התקנה או שמערער לומר שלא היתה יכולת ביד המתקנים לתקנה וכיוצא בזה ובזה אמרו שיהיו ערעוריו בטלים. אבל העובר -- אין זה נקרא[1] מבטל ולא מסרב ומערער ואין מעשיו בטלים אם לא נזכר בפירוש בפרק ההוא אלא שהוא בעונש הנזכר בפרק ההוא. ואם אין בפרק ההוא עונש מפורש בנה עשה שלא כהוגן שעבר על תקנת הקהל ויכולין בית דין להוכיחו כפי הענין למראית עיניהם. וגם בפרק זה שכללו גט אשה לא הקפידו על חתימת העדים אלא שהקפידו על הכתיבה לבד לתועלת הסופר או גם לתועלת הכלל שלא יכתבם אחר כי אם הסופר, והענישו האיש הכותב עשרים(?) זהובים ו??? ??? אלא אם כן ירצה הקהל.
ואחר כך עשו תקנה חדשה לגט לבד במאי דשייך ביה רוצה לומר שלא יהיה כקל בעיניהם להתגרש שזהו שהגט לאנשי העיר לא יכתוב אותו הסופר ולא הממונה במקומו אלא במאמר המוקדמין ואחר עבור ט"ו יום מיום שתשאל אותו האשה וכולי ובזה הפרק לא הענישו העובר -- לא בעונש ממום ולא בנדוי ולא בבטול הגט. שאם היתה כונתם שיהיה הסופר העובר בעונש הנזכר למעלה היה להם לכתוב פרק זה קודם שיכתבו עונש הפרק הראשון ואחר שיכתבו העונש על שני הפרקים יחד אלא שאין כונתם בעונש על זה כלל. והטעם הוא לפי שתקנה זו אינה מסורה אלא לסופר לבד או לממונה במקומו ולא היו צריכין לאיים אותן בקנסות שכבר הם זריזין לקיים תקנת הקהל. אבל הפרק הראשון או הפירוש שאחר זה שהיא מניעה לכל יחידי הקהל שלא יעברו לכתוב או להוציא -- בזה צריך איום בקנסות על העובר דומה למה שאמרו ז"ל "עדות מסורה לזריזין חמץ לכל מסור".
ואחר זה עשו פרק אחר לשאר שטרות במאי דשייך בהו שזהו שיהיה השטר כתוב מכתיבת הסופר וחתום בחתימתו על כל פנים או בחתימת מי שימנה במקומו ועד אחר עמו. וזה לא שייך בגט דהא תלי בפלוגתא דרבוותא אם אפשר זה כמו שכתבתי למעלה. ובפרק זה כדי שלא יחתים אדם בשטרותיו עדים בזולת הסופר איימו על מוציא השטר שיהיה השטר בטל וגם שיפרע קנס עשרים זהובים.
ולפי זה עלה בידינו בשני פרקי תקנות אלו שכל שטר וגם גט אשה צריך שיכתבנו הסופר או הממונה תחתיו. ואם כתבו אחר הכותב ההוא העובר חייב בקנס ובדר אם לא ירצה הקהל. אבל השטר או הגט כשר כל שנחתם על ידי אחרים ואין הגט פסול מפני שכתבו זה העובר על נדוי הקהל לפי שלא נפסלו הרשעים לכתיבת הגט אלא לחתימתו, זולתי הנכרי או מי שהוא כנכרי כגון משומד לע"ז או מחלל שבתות בפרהסיא. ועוד שזה אינו בנדוי אלא אם לא ירצה הקהל ואולי ירצה הקהל ולא ינדוהו שכן ??? מלשון הפרק ההוא או אולי כונתם היתה בלשון ההוא שמיד יהיה מנודה ויעמוד שנה בנדויו אלא שאם ירצה הקהל יתירוהו בתוך הזמן.
וגט אשה צריך הסופר ליטול רשות מן המוקדמים טרם כתיבתו וגם להמתין מלכתבו ט"ו יום מיום שאלת(?) האשה או שלוחה או מיום צואת הבעל לגרש, ובזה אין שום עונש מקנס ממון ולא נדוי ולא בטול גט אלא שהסופר עושה שלא כהוגן שעובר על תקנת הקהל. ומכל מקום נפקא מינה שבשעת הדוחק כגון בשכיב מרע או במפרש ויוצא בשיירה ודומיהן אפשר לו להקל משום עגונא. ובשאר שטרות צריך שיהיו כתובים וחתומים מיד הסופר או הממונה במקומו ואחר עמו ואם לא כן יהיו בטלים וגם מוציא השטר יפרע עשרים זהובים קנס אבל אין קנס בזה הפרק לחותמים בזולת הסופר, כל שטופס השטר נכתב מיד הסופר אבל לכותב טופס השטר יש קנס ונדוי מן הפרק הראשון הנזכר למעלה.
זהו מה שנראה לי בביאור שני פרקי תקנה זו. נאום דורש שלומכם ונכון לעבודתכם. יצחק ב"ר ששת זלה"ה
- ^ אולי צ"ל אין זה נקרא אלא מבטל -- ויקיעורך