מיורקה אל החבר הותיק רבי משה גבאי י"א

שאלת ראובן מכר לשמעון מורבט"י אחד הנערך שמנה דינרין לתתו לו בכל שנה ושנה ביום נועד בה בסך מאה דינרין שנתן לו שמעון הנזכר הן בפחות או ביותר ומיחד לו ראובן הנזכר מכל סך ההלואה קרקע מיוחד משעבד אותו לו בסך ההוא אשר לזה כשהקרקע ההוא משועבד לחק חאלו"ב יתחייב מוכר המורבט"י לתת לאדון אלו"ב החק הנקרא לואישמ"י ולפעמים כדי להנצל מלפרוע הלואישמ"י הנזכר מתחכמים ליחד לו ולשעבד לו בכל סך ההלואה קרקע חפשי הנקרא ביניהם פראנק אלו"ב ואף כי לא יהיה שוה עשירית סך ההלואה שלוה ממנו אך מצד אחר משתעבד עצמו ושאר נכסיו מקרקעי ומטלטלי ואם אינם חפשים ואז לא יתחייב לפרוע סך הלואישמ"י וברוב הוא תנאי ביניהם שכל פעם שירצה הלוה להחזיר מעותיו למלוה הוא שמעון הנזכר שיתחייב זה שמעון לשוב ולמכור לראובן הנזכר אותן המוראבטינ"ש שמכר לו הוא בתחלה באותו סך עצמו שקנאם הוא ממנו ובדין הוא שיתחייב לשמעון בעת ההוא לפרוע חק הלואישמ"י כי גם הוא מוכר הוא לולי שעל תנאי זה מקבל עליו לשוב ולמכור מה שקנה שלא יניעהו לא נזק ולא הוצאות זולתי שיקבל המעות שנתן נקיים לידו בלא שום הפסד אבל אדון האלו"ב לא יגרע חקו ויקחהו מראובן וזה נקרא ביניהם פדיון והשטר הנעשה באלו התנאים הוא מכונה שטר גרסיאה. יש שמתנים לפדות תוך זמן ידוע ואם יעבוד הזמן ההוא ישובו עולמית ויש שמתנים לפדות לעולמי עד יש שהפדיון יתחייב להעשות בפעם אחת ויש מתחסדים לקבל המעות בפעמים רבות כפי המותנה זהו תורף השינ"ש לפי הנשמע המפורסם בינותם. בענין זה השינ"ש נסתפק לנו אם הוא דבר מותר לעשותו לכתחלה או יש בו קצת אסור משום דמחזי כרבית או הוא אבק רבית או באולי הוא רבית קצוצה היוצאה בדיינים דהלכה כרבי אלעזר והעיון בזה משני צדדין אם יש צד לדמותו למכר לבד או אם הוא הלואה שאם הוא מכר גמור אין דרך שיוכל לבא לידי רבית קצוצה כאשר עשתה המשנה ב' חלוקות בדבר בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס':) אחת להלואה ושנית למכר ומפרשינן בגמרא (ס"א:) ע"כ רבית קצוצה מכאן ואילך אבק רבית עד כאן לשון שאלתך. ועוד הוספת לישא וליתן בכל הצדדין אם אפשר לדמותו למכר וכן אם אפשר לדמותו להלואה והארכת להביא ראיות על כל דבר ודבר ואם באתי לשנות טענותיך ככתבם וכלשונם ולומר דעתי על כל דבר ודבר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ירבה הטורח ויגדל יתר ולא יתבאר עיקר הדין על סדרו אבל ראיתי לכתוב מה שנ"ל בעיקר הדין על הסדר ולפעמים ארמוז קצת מה שכתבת אתה גם לפעמים אאריך לבאר סברות המפרשים ז"ל בראיותיהם ובטעמם ואם לא היה צריך לכתוב רק סברותיהם בקצרה אבל כאשר אמרת שאין בידך ספריהם ראיתי לבארם לך למען לא תהיה נבוך בהם:

תשובה כבר ידעת שהסכמת כל האחרונים ז"ל דמשכנתא בלא נכיתא הוי רבית קצוצה דקיי"ל (שם ס"ז.) כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא דאע"ג דעובדא דרבינא בזביני דאסמכתא הוה מדקאמר דלא כרבה בר רב הונא ורבר"ה לא איירי אלא בזביני דאסמכתא מ"מ הא משמע בגמרא דאי בזביני דאסמכתא הוי רבית קצוצה כל שכן במשכנתא בלא נכיתא דהתם הלואה והכא זביני אלא שלפי שמצאו דרבינא גופיה אמר בריש פרקא (ס"ב.) והרי משכנתא בלא נכיתא דבדיניה' מוציאין מנוה למלוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה דמשמע דס"ל דמשכנתא בלא נכיתא הוה אבק רבית לזה הוצרכו לחלק ביניהם דלרבינא יש משכנתא בלא נכיתא דהוי רבית קצוצה ויש שהיא אבק רבית ובזה יש מחלוקת בין המפרשי' ז"ל כי יש מהם שעשו החלוק בין בית לשדה וכרם דבבית הוי ריבית קצוצה דומיא דהלויני ודור בחצרי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (שם ס"ד:) משום דבבית לא שכיחי ביה תיוהי ואין בה הוצאה ובשדה ובכרם דשכיחי ביה תיוהי ולפעמים ההוצאה יתירה על השבח הוי אבק רבית וגם בנכיתא יש שחלקו בין בית לשדה וכרם דבבית הוי אבק רבית ובשדה ובכרם מותר וזו היא סברת הרמב"ם ז"ל ולא חלק בין מסלקי ללא מסלקי בדין רבית גם רש"י ז"ל חלק בין משכונת בית לשדה והאחרונים ז"ל לא חלקו בין משכונת בית למשכונת שדה דהא עובדא דרבה בר רב הונא בארעא הוה כדאמרינן בגמרא ארעא הדרא וכו' אבל חלקו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי במשכנתא בלא נכיתא דבאתרא דמסלקי הוי רבית קצוצ' ובדלא מסלקי הוי אבק רבית וכהאי גונא מיירי רבינא לעיל כדאמרינן התם אינהו בתורת זביני אתו לה והיא משום דלא מסלקי וכבר כתבת אתה כל זה. ומה שהוקשה לך על הרי"ף ז"ל שכתב דהלוני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה והלוהו ודר הוי אבק רבית אחר שהוא עושה הבדל גדול בין הלוהו להלויני איך אמר לשון הלכתא כלישנא קמא שהרי אין חייב להעלות שכר דהלוהו כמו אותו דהלויני ולא שייך למימר הלכתא אלא כשאין התחלפות ביניהם זולתי בנושאים אבל הענין הנשוא בשתי הלשונות אחד לא כדבריו ז"ל גם התלמוד לא היה לו לומר בלשון איכא דאמרי אני איני רואה בכאן קושיא על הרב אלפסי ז"ל דחייב להעלות לו שכר בשתי הלשונות אחד ובשניהם חייב להעלות לו שכר רוצה לומר דהוי אבק רבית אלא דלמאן דאמר דהלוני הוי אבק רבית בהלוהו שרי לגמרי ולמאן דאמר הלוהו אסור כ"ש הלויני. ומיהו באר הרי"ף ז"ל דלמאן דאמר הלוהו אבק רבית בהלויני הוי רבית קצוצה זה היה אפשר לומר בדבריו לבארם כפי פשטן. אבל היה קשה קצת לזה לשון התלמוד דקאמר מאן דאמר הלוהו כ"ש הלוני דמשמע דשניהם שוין בדינם למאן דמתני הלוהו דאי לא מאי כל שכן דקאמר. אמנם כבר ביארו המפרשים ז"ל דחייב להעלות לו שכר דהני לשני בגמרא בין בהלוהו בין בהלויני ר"ל להבא ולא במה שכבר דר דכיון דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מיירי דומיא דההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו על כרחין אינו חייב נשלם במה שדר כבר אפי' בהלויני דלאו רבית קצוצה היא דלאו מידי חסריה ולאו מידי שקיל מיניה ומאי הלוהו ודר פירוש הלוהו והוא דר ולשון הוה הוא ולא לשון עבר והיינו דכי מקשי בגמרא מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם לא מתרצינן אי ממתני' הוה אמינא לכתחלה אבל בדיעבד אינו חייב לשלם קמ"ל ומאי דקאמר הרי"ף ז"ל דהלויני ודור הוי רבית קצוצה על כרחין לאו בהלויני דגמרא קאמר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר קאמר ודכותה בהלוהו לא הוי אלא אבק רבית אפילו בכה"ג דהא לאו אדעתא דהכי אוזפיה ומשו"ה לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה נמי מחוביה ומיהו כתבו דהיינו דוקא בשדר בה ברצונו ובא לתובעו עתה באסור רבית אבל אם דר בה שלא מדעתו דבעלמא חייב להעלות לו שכר כיון דחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כ"ש זה שהלוהו ולאו משום אסור רבית אלא מן הדין מחוייב השכר זה בארו המפרשים ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל. ומה שדקדקת מכלנא דרב ספרא דקאמר כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה וכו' והוקשה לך למה שינה הלשון ולא אמר בדיננו מוציאין ממלוה ללוה וכן רבינא במאי דקאמר והרי משכנתא בלא נכיתא דנקט נמי לישנא דמחזירין ולזה דקדקת דמשום משכנתא נקט האי לישנא ונא נקט מוציאין משום דאי לא פרעיה לוה למלוה ובא לנכות לו אגר ביתו אולי שמנכין לו מחובו אבל היכא דפרעיה ונסתלק ובא לתבוע מן המלוה אגר ביתיה התם הוא דאין מחזירין ואע"ג דאמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא התם הוא במשכנת' בנכיתא ואתר' דמסלקי ורבינא מיירי במשכנתא בלא נכיתא ואתרא דלא מסלקי ואע"פ ששתיהן אבק רבית טפי איכא לאחמורי במשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי ממשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי והארכת בזה להראות פנים. ואני אומר אם קושיתך היא קושיא עדיין לא תירצת בה כלום דהא במסקנא דגמרא לא נכנסה משכנתא בכלליה דרב ספרא כיון דאינהו בתורת זביני אתו לה ורב ספרא רבית קצוצה אשמעינן ברישא ורבית מוקדמת ומאוחרת לסיפא וא"כ הדרא קושיתך לדוכתה. גם מה שכתבת דטפי איכא לאחמורי במשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי ממשכנתא בנכיתא באתרא דמסלקי גם זה אינו דכיון ששתיהן אבק רבית שוות הן בדיניהם ואדרבה בענין סלוקי בלא זוזי איכא למימר דטפי חשיב אפוקי מיניה באתרא דלא מסלקי שהיא כמכר מבאתרא דמסלקי דדמי להלואה דעלמא. וכבר ידעת איך חלקו הרב רבי אפרים והראב"ד ז"ל על הרי"ף ז"ל לומר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא דשכונא גביה אבל בחוב בעלמא כגון הלוהו ודר בחצרו דהוי אבק רבית סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא וש"מ דסברא היא לומר דכל דשכונא גביה טפי כגון אתרא דלא מסלקי הוי טפי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה. אבל הקושיא מעקרא אינה צריכה תרוץ דקושטא דמלתא נקט רב ספרא בכלליה דנקט בהוצאה מן המלוה ללוה לשון חזרה דמטעם חזרה הוא שמוציאין ממנו אע"פ שאין הפרש בין הוצאה זו לזו. ואת"ל דמשום שיש הפרש בדינם בין הוצאה זו לזו שינה הלשון נאמר שרמז למה שאמרו המפרשים ז"ל דאבק רבית אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים *(ד"מ יו"ד סי' קס"א אות ב') כי מה שאמר רבי אלעזר אבק רבית אינה יוצאה בדיינין לאו דוקא דאפילו איהו לא מחייב לאהדורה אלא דמשום דרבית קצוצה יוצאה בדיינין נקט באבק רבית אינה יוצאה ורב ספרא נקט בכלליה לישנא דאין מחזירין משום אבק רבית לומר שאפילו בא לצאת ידי שמים אין אומרים לו להחזיר ונקט ברבית קצוצה האי לישנא נמי אגב אבק רבית או שגם ברבית קצוצה רמז למה שכתב הרשב"א ז"ל דאפילו ברבית קצוצה שיוצאה בדיינין לאו למימרא שב"ד יורדין לנכסיו ומחזירים ללוה דהא איהו דמחייב לאהדורי אבל שעבוד נכסים ליכא כלל. תדע דהא הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהן ואלו בגזל מחייבין לאהדורי כל שהגזלה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ומאי יוצאה בדיינין דקאמרינן לומר שבית דין כופין אותו להחזיר כשאר מצות עשה כדאמרינן בכתובות (פ"ו.) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרבי יהושע לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו הכא נמי דכותה *(עי' ב"י שם בד"ה ורבית וכו' ועי' בקצה"ח סי' ל"ט ססק"א) וא"כ אפשר דלהכי לא נקט רב ספרא ברבית קצוצה לישנא דמוציאין לפי שאין ב"ד יורדין לנכסיו ונקט לישנא דמחזירין לומר שב"ד כופין אותו להחזיר. ואמנם אחרי שהעלינו דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה לדעת האחרונים ז"ל נראה ברור שזו הטרשא של מוראבטינ"ש כל שהתנו בפדיון דהוי כאתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה כיון שהמוכר משעבד עצמו ונכסיו לפרוע לו השינ"ש כך וכך בכל שנה בעד הסך ההוא שקבל ממנו ויכול לסלקו ולהחזיר לו מעותיו הרי זו הלואה גמורה ומה שמיחד לו קרקע הוי כמשכנתא באתרא דמסלקי וגרע מינה דבמשכנתא אוכל פירות הבית או השדה הממושכן ודמי קצת לזביני ולא מתפרסם רביתא כולי האי מה שאין כן בכאן שהוא נותן לו מעות מכיסו שנה שנה וזוזי יהיב וזוזי שקיל ואם היות שאין הלוקח יכול לכוף למוכר לפרוע לו הקרן לעולם לא יצא מפני זה מתורת ההלואה והרי הוא כמלוה את חבירו מאה והתנה הלוה עם המלוה לתת לו עשרים לשנה ברבית כל זמן שמעותיו יהיו בטלות אצלו עד שיפרענו מעצמו אך שהמלוה לא יוכל לנגשו על הקרן כי אם על הרבית לבד שזה ודאי רבית קצוצה היא והרי אפי' בזביני דאסמכת' כההיא דאת ונולא אחי (ב"מ ס"ז.) דהוי זביני מעליא לשעתן כל שלא יחזיר המוכר לקונה את מעותיו ואין הקונה יכול לכוף המוכר להחזירם לעולם מ"מ כיון שהמוכר יכול להחזירם ולבטל המכירה דיינינן ליה כהלואה כשמחזירם והוי רבית קצוצה כדעת הריא"ף ז"ל והאחרונים ז"ל ואפילו לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דזביני דאסמכתא לא הוו רבית קצוצה ורבינא דחשיב ואפיק פירי לא מדין רבית קצוצה אפיק אלא מדין גזל כדין אוכל מה שאינו שלו ולא בתורת רבית אכלם אלא כסבור שהם שלו אפ"ה בנדון זה י"ל דהוי רבית קצוצה דהתם מתחלה על דעת מכר ירד ואכל כמי שאוכל פירות שדהו אבל בנדון זה שהיה מתחלה הלואה בקציצה שיתן הלוה כך וכך בכל שנה ולא היה המלוה אוכל פירות הבית או השדה אלא הלוה היה נותן לו הרבית בכל שנה כמו שקצצו ודאי רבית גמורה היא. ומ"מ כל האחרונים ז"ל הסכימו שלא כדעת הראב"ד ז"ל דטעמא דרבינא משום דס"ל דזביני דאסמכתא כיון דארעא הדרא פירי נמי הדרי מדין רבית קצוצה וה"נ משמע בפרק בתרא דערכין (ל"א.) דתנן התם גבי בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית ואינה רבית ופרכינן בגמ' והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ושני הא ר' יהודה הא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד א' ברבית איכא בינייהו וכו' אלמא רבית בבתי ערי חומה שגואל תוך שנים עשר חדש הוו פירי ללוקח רבית קצוצה לרבנן דסבירא ליה צד אחד ברבית אסור כדתניא בבריתא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופירשו בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ב) כאן התירתה כלומר בבתי ערי חומה ולא במקום אחר אלמא דכגון זו במקום אחר אסור מן התורה אע"פ שמתחלה בתורת מכר ירד ואכל והיינו כרבינא דסבר בזביני דאסמכתא רבית קצוצה נינהו ומתני' דקתני הרי זו כמין רבית הא מוקמינן לה כרבי יהודה ומשום דהוי צד אחד ברבית. וכ"ת ואכתי בזביני דאסמכתא לא הוה רבית קצוצה אלא לאחר שמחזיר המעות ומבטל המכר למפרע ונמצא המעות היו הלואה אצלו אבל קודם לכן אי אפשר להיות רבית קצוצה שהרי בתורת מכר הוא אוכל וכי אמרינן התם בערכין רבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אליבא דרבנן היינו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אעפ"י שהיה אפשר שלא יבא לידי כך ובבית בבתי ערי חומה היה מן הדין רבית קצוצה אלא שהתורה התירתה כיון שלא התנו הם בפדיון אלא שהתורה צותה בפדיון והתירה הרבית ולרבי יהודה אפי' לאחר שנתבטל המכר הוא מותר גמור כיון שמתחלה כשקבלם היה אפשר שלא יבא לידי כך והיה מותר גמור לדעתו אבל לרבנן מתחלה קודם שיתברר הספק בודאי אי אפשר לומר שהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון דאפשר לבא לידי רבית של תורה וא"כ בנדון זה אף אם נאמר דהוי רבית קצוצה מפני שיכול לסלקו היינו דוקא לאחר שסלקו שהוברר למפרע שהיתה הלואה אבל קודם לכן לא הוי רבית קצוצה אלא אבק רבית וכל שאכל אין מוציאין ממנו ולא מנכין ליה ואפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואע"פ שאם החזיר לו מעותיו הוה ליה רבית קצוצה למפרע ומוציאין ממנו מה שאכל. לא היא דזביני דאסמכתא אע"פ שיכול לפדותו לעולם ולבטל המכר מ"מ כל שלא יהיו לו מעות ואינו פודהו מכר גמור הוא ובתורת מכר הוא אוכל אין צ"ל בכגון בית בבתי ערי חומה שעתה הוא מכר גמור ועוד שאם יעבור הזמן ולא יפדנו הוחלט אבל בנדון זה כיון שיכול לסלקו הלואה גמורה היא ואף קודם שיסלקנו שהרי אין כאן מכר כלל שהרי לא מכר לו הבית אלא שנשתעבד לו בעד הסך שנותן לו עתה לתת לו בכל שנה ושנה כך וכך לעולם כ"ז שלא יפרע לו מעותיו והוי כמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי שהיא הלואה והויא רבית קצוצה וגרע מינה משום שנטל הרבית במעות מן הלוה עצמו אין צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו באתרא דלא מסלקי הויא רבית משום דלית בה תיוהי ואע"פ שהוא אוכל פירות הבית עצמו הממושכן ודמי קצת למכר כיון דשכונה גביה ולא מסלקי כל זמן המשכונה אפ"ה כיון שיכול לפדותו לאחר הזמן הויא הלואה והוה רבית קצוצה ומוציאין ממנו מה שאכל אפי' קודם פדיון כ"ש בנדון זה דהוי טפי לית בה תיוהי שהוא משועבד לו במעות קצובים וזוזי יהיב וזוזי שקיל והוי רבית קצוצה שבאה מיד לוה למלוה. ועדין יש לבעל הדין לחלוק ולומר והלא בלשון השטר אינו מזכיר הלואה כלל אלא לשון מכר וא"כ אין כאן רבית קצוצה. ואל תשיבני מזביני דאסמכתא דאע"ג שהשטר הוא לשון מכירה הויא רבית קצוצה ודיינינן לה כהלואה. דהתם הוא לאחר שנתבטל המכר אבל בנדון זה כל שלא נסתלק והטרשא קיימת מכירה היא כלשון השטר ולא הלואה. תשובתו אין הלשון גורם אלא הענין גורם וכיון שזה מתחייב לתת לו דבר קצוב לשנה ואין הבית או השדה קנוי לו אלא השעבוד ההוא לבד יש לו עליו והמוכר יכול לסלקו לעולם הרי זו הלואה גמורה אף אם שנו הלשון להיותו בלשון מכירה דאין הלשון גורם דא"כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרים בלשון מכירה וזה היה טעותו של רב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיט' כל יומא והיה אומר בלשון שכירות ולא בלשון הלואה (ס"ט:) כמו שפרש"י ז"ל ובודאי שהיה עובר על רבית של תורה כיון שהיתה הלואה גמורה אלא שהיה משנה הלשון וזהו שאמר שם בגמרא לסוף כלו זוזי דרב חמא כלומר מפני שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וזהו ברבית של תורה כמו שהוכיחו זה מפסוק כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם דמשמע הא אם עבר ימוט (שם ע"א.) ודוד ע"ה על דברי תורה היה מזהיר. ובתוספות בארו עוד דודאי א"א דרב חמא יטעה בזה שמפני שנוי הלשון לשכירות יחשוב שיהיה מותר דא"כ בטלת תורת רבית אלא שהיה פוטר רב חמא את הלוה מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם עדין אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור ואין עליו שעבוד כלל אם חזר והעשיר והרא"ה ז"ל כתב ודאי משהוציאם היה חייב באחריותן כדין הלואה אבל כל שלא הוציאם היה בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו ואפ"ה אסיקנא דאסור משום דזוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו כדאיתא בגמרא. ואפשר דבדרך זו הא דרב חמא הוי אבק רבית והרמב"ם ז"ל כן כתב דהוי אבק רבית ואין ספק שכונתו היתה בדרך זו אבל אם היתה הלואה גמורה אף על פי שאומרים בלשון שכירות או בלשון מכירה ודאי רבית קצוצה היא שאין הלשון גורם *(ב"י יו"ד רס"י קע"ו) ומה שפורע הלואישמ"י לאדון האלו"ב מחמת טרשא זו כדין מכירה אין זו ראיה לומר שלא נחשבהו להלואה אלא למכר שזה מחק האלו"ב הוא בדיניהם לפרוע לו הלואישמ"י אפילו בהלואה העשויה בכגון זה דאפי' במשכנתא או בהלואה באפותיקי על הבית ההוא או אפילו בשכירות גמור כל שהוא לזמן ארוך פורע לואישמ"י לאדון האלו"ב לפי שדנין אותה כמכר לענין זה משום חשש הערמה כמו שאנו דנין במתנה שיש בה אחריות שהיא כמכר לגבי דינא דבר מצרא. ועוד שאפילו נאמר שטרשא זו לא מפני חשש הערמה לבד דנין אותה כמכר אלא שהיא מכירה גמורה בדיניהם שהרי אין חוששין לה בדיניהם משום רבית אע"פ שהם מחמירין הרבה באסור רבית אפ"ה אין לנו ללכת בזה בחקותיהם ובדיניהם דאנן בדידן ואינהו בדידהו כמו שהוכחת אתה מההיא דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי דאע"ג דאינהו בתורת זביני אתו לה ובימי חכמי התלמוד היתה מותרת להם עד שהיו מוציאין מן הלוה למלוה בדיננו היא אסורה וגם היום אע"פ שהם מחמירין באסור רבית מ"מ אינן מסכימים לדיננו בפרטיהם ויש דברים שהם אסורים להם ומותרים לנו כגון משכנתא בנכיתא ומוכר אדם חובו בפחות ואפילו ללוה עצמו ולהשכיר מעות לשולחני להתנאות בהם דהדרי בעינייהו והא לך ארבעה זוזי ואוזפינהו לפלניא והרבה כיוצא באלו וכן יש בהפך שמותרין להם ואסורים לנו כגון סאה בסאה (ע"ה.) ואין פוסקין על הפירות עד שיצא השער (ע"ב:) ואין מושיבין חנוני למחצית שכר (ס"ח.) וכאלה הרבה וכן בטרשא זו הם אין חוששין לה משום רבית אם מפני שהם הולכין אחר הלשון שכותבים בלשון מכר ולא אחר הענין כטעותו של רב חמא לפי הפשט אם מפני שכל חק עולמי הם דנין כמכר ואפילו אין בו יחוד על הקרקע כמו הויאורלי"ש והשנסל"ש שאין בהם יחוד על קרקע ועושין אותן בלשון מכר ונתפרסם להם התירן ואין חוששין להם לרבית. ומטעם זה ר"ל שהם דנין אותה כמכר הם מצריכין בשעת הפדיון שיחזיר וימכרנו לו ואין מספיק להם במחילה כמו בשאר הלואות ושעבודין ולזה חוזר ופורע לו לואישמ"י פעם שניה אבל בדיננו אין ספק שבטרשא כזו לא חל שם מכירה גמורה על הבית אלא שהוא שעבוד ויחוד לבד שאף במחילה יהיה נפטר הלוה מן השעבוד ההוא כיון שהוא יכול לפרעו ולסלקו וגם מפני שנעשית טרשא זו בערכאות של עובדי כוכבים ושטרותיהן שרירות וקיימות אם מפני הדין דדינא דמלכותא דינא אם מפני תקנת הקהל שהתנו בזה וכל תנאי שבממון קיים אין לומר הואיל ובדיניהם דנין אותה כדין מכר והותרה להם טרשא זו מפני זה שתהיה לנו ג"כ כדין מכר ולא כדין הלואה ולא תהיה רבית קצוצה שהרי מ"ש חז"ל דשטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים כשרים ואפי' שטרי מתנה משום דינא דמלכותא כפי הלשון הראשון הנזכר בפ"ק דגטין (י':) היינו לומר שהשטר כשר ויש תורת שטר עליו כאלו נעשה ונחתם על ידי ישראל אבל לא לומר שנדין בדיניהם לגמרי כמו שנאמר על דרך משל שאם הקנה בשטר העשוי בערכאות של עובדי ככבים דבר שלא בא לעולם או שהקנה למי שלא בא לעולם שיועיל הקנין כיון שנעשה בשטר העשוי בערכאיתיהן ובדיניהם מועיל הקנין אפילו בדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם שזה אינו בכלל דינא דמלכותא דינא שאין המלך מקפיד אלא שהשטר הנעשה על ידי סופריו שיש להם הורמנותא דמלכא שיועיל ושנדין בו כדין שטר כשר הנעשה ע"י סופרי ישראל אבל אם הענין בעצמו אינו מועיל בו קנין או שאינו נקנה בשטר בדין תורתינו אין המלך מקפיד בזה שנדין בדיניהם וכבר אנו רואין בעינינו שכל מלכי ארגון נותנין רשות לדון בדין תורתנו ומצוים לשופטיהם שידינו כן בין יהודי ליהודי וא"כ בנדון זה אין מה שנכתב שטר זה בערכאות של עובדי כוכבים מעלה ומוריד בענין הרבית מטעם דינא דמלכותא אלא הרי הוא כאלו נעשה בגופן שלנו. ואף אם הקהל תקנו ששטרות העולות בערכאות של עובדי ככבים יהיו שרירין וקיימין עלינו כמו על העובדי כוכבים בדיניהם ושבכל הדבר שנכתב השטר עליו יועיל השער לקנות בין יהודי ליהודי כמו שמועיל בין עובד כוכבים לעובד כוכבים בדיניהם ובודאי שיכולין הקהל להתנות בכיוצא בזה דתנאי שבממון הוא והרי הוא כאלו כל אחד ואחד מיחידי הקהל התנה וקבל כן על עצמו וא"כ מכח תקנת הקהל טרשא זו הרי היא כמכר וחזר הדין שלא יהיה בו אסור רבית קצוצה אפ"ה אין הקהל יכולין להתנות במה שיש בו אסור רבית שהרי רבית אסרה תורה אע"פ שנותנו הלוה מדעתו ואין שום תנאי מועיל בו כמו שמועיל לגבי שמטה דאם התנה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו (מכות ג':) דהתם כיון שלא אמר שלא תשמיטנו שביעית אלא בשביעית אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה אלא עם חברו הוא מתנה בדבר שבממון וקיים דהוי כנותן לו מתנה וכן נמי גבי אונאה כל שאמר יודע אני שיש בו אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה דהא ידע ומחיל אבל ברבית שאפי' כשנותנו לו במתנה אסרתו תורה מה יועיל תנאו וכל שיתנה ויאמר כל היום כלו שהוא נותן במתנה או מוכר במכירה גמורה וע"מ שלא יהיה רבית ושאינו נודר לו בתורת רבית מ"מ דבריו בטלים ואין בהם ממש כל שהוא קוצץ ואומר שבשביל מנה שהוא מקבל מעתה יתן לו עשר בכל שנה ושנה לעולם כ"ז שמעותיו אצלו וא"כ כיון שאין הלוה בעצמו יכול להתנות להתיר הרבית גם הקהל אין מועיל תנאם להתיר הרבית. ובכאן צריך לבאר ההיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"א:) בשמעתא דמלוה ישראל מעות של נכרי וכו' דבעי רבינא לתרוצי נהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה והקשה הרמב"ן ז"ל ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דבדאורייתא הוא ואיך יאמרו החכמים דאית ליה זכיה לקולא להתיר מה שהוא אסור מן התורה ותירץ הוא ז"ל דכיון דזוזי לעובד כוכבים הוא דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של עובד כוכבים הוא נופל דלמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן. ואני תירצתי בענין אחר *(עי' לעיל סי' רע"ו) בתשובה לאחד מחכמי הדור שהקשה לי בדרך זה דהא תלמודא פריך לעיל בשלמא סיפא לחומרא פי' נהי דשליחות מן התורה לית ליה לחומרא הוי שליחות אלא רישא לקולא ודאי לא אמרינן דא"כ מה מתרץ רבינא זכיה מדרבנן אית ליה אכתי קשה איך יתקנו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום עשה שמקבל ישראל רבית מחברו ותרצתי דהא לא קשיא דבסיפא כיון דכו"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולא כולי עלמא ידעי דרשת מה אתם בני ברית וכולי אמרי רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית שהעובד כוכבים נעשה שליח לישראל אבל השתא לרבינא ליכא למיגזר כיון שחכמים תקנו לו זכיה בעלמא והשוו בענין זכיה דין עובד כוכבים לדין ישראל ואי משום דמדאורייתא לית ליה הפקר ב"ד הפקר והרי אין מעות אלו של ישראל ולא שקיל ישראל מישראל רביתא והוה ליה כההיא דרב גדל (פסחים ז'.) דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו אע"פ שמן התורה הוי ממון גמור אלא כיון דרבנן אסרוהו לו בהנאה לאו ממון הוא ואין חוששין לקדושיו ואפילו באסור ערוה החמורה וכאן נמי כיון שזכה העובד כוכבים בממון זה אם קדש בו הישראל את האשה אינה מקודשת כמו אם קדשה בגזל ובחמס שהרי גזל גמור הוא מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים למאן דאית ליה גזלו של עובד כוכבים אסור כי היכי דאמרי' בגיטין פרק הנזקין (גיטין ס"א.) גבי מציאת חרש שוטה וקטן דלר' יוסי גזל גמור מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים זהו מה שהשבתי בתירץ קושיא זו ואחר כך מצאתי לרשב"א ז"ל שכתב בחדושיו על תירץ הרמב"ן ז"ל בלשון הזה ואין תרוצו של רבינו מחוור ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בה ומתנין בו לעקור דבר מה"ת כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה עכ"ל ועתה אין להשיב מזה על נדון זה לומר שהקהל הסכימו ששטרות עובדי כוכבים יהיו נדונין בדיניהם ויהיה מכר מדין הפקר ב"ד הפקר וממילא הותר הרבית ההוא או שאינה רבית קצוצה כדאמרינן התם דלא דמי כלל דהתם כיון שהפקירו הממון ואינו כלל של ישראל אין אלו מעותיו של ישראל ולאו ישראל שקיל רביתא אבל בנדון זה דישראל מישראל שקיל רביתא אין כאן הפקעת ממון כלל אלא הרי הוא כאלו התנו שמה שהוא אסור יהיה מותר ולא כל כמינייהו הגע עצמך שבדיניהם מוציאין רבית קצוצה מן הלוה למלוה כמו שהיה בימי חכמי התלמוד הנאמר ששטר העולה בערכאות של עובדי כוכבים מרבית קצוצה מישראל לישראל שיהיה כשר וגובין בו הרבית או שלא יהיה לו דין רבית קצוצה ואף אם תקנת הקהל שידינו בשטרות העולות בערכאות של עובדי כוכבים כמו שדנין אותם בדיניהם זה לא עלה על דעת שום אדם וא"כ בנדון זה כל שהלוה משועבד לפרוע החק ההוא לעולם בכל שנה ושנה ומיחד לו הקרקע ויכול הלוה לסלקו הרי הוא רבית קצוצה אעפ"י שכתוב בשטר בלשון מכר ופורע הלואישמ"י לאדון האלו"ב:

ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם אפשר לומר דהוי רבית קצוצה כיון שזה נתן מנה וברוב השנים יקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן וזה בקציצה שקצצו בשעת מתן מעות ואע"פ שזה כמכר עולמי הוא שמוכר לו פירות ביתו בכדי שמנה דינרין או עשרה לשנה וה"ל כמשכנתא דסורא דשריא לכ"ע שהיא כשכירות דכתבי הכי במשלם שניא אילין תפוק ארעא דא בלא כסף (ס"ז:) ומה לי הרבה שנים ומה לי לעולם כיון שגם במשכנתא דסורא מקבל יותר ממה שנתן כי היכי דלזמן קצוב דמיא לשכירות לעולם נמי דמיא למכירה מ"מ זהו אם היה הקונה עצמו דר בבית ההוא או היה משכירו לאחרים אבל למוכר עצמו ה"ל כחכירי נרשאי דכתבי פלניא משכן לפלניא ארעא והדר חכרה מיניה ואמרינן בגמרא (ס"ח.) דאסיר. וכתב הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפי' במשכנתא דסורא אסירי ופרש"י ז"ל שהוא רבית גמורה כיון שמיד הלוה בעצמו בא לו והוא דבר קצוב בלא טורח ואף אם חלקה לא יפסיד מחכירותו כלום ואע"פ שהרמב"ם ז"ל ורוב הגאונים ז"ל הסכימו דחכירי נרשאי לאו רבי' קצוצה הוא אלא הערמת רבית וגם יש מהם שאמרו דוקא במשכנתא דנכיתא אבל במשכנתא דסורא שהיא שכירות יכול להחכיר ללוה ושרי אפילו לכתחלה *(ב"י יו"ד רס"י קס"ד. ד"מ שם אות ב'). עכ"ז י"ל דבנדון זה הוי רבית קצוצה דהתם מתחלה עשו משכנתא מותרת אי במשכנתא דנכיתא אי במשכנתא דסורא ואחר כן חוכרה הלוה מן המלוה דהכי כתבי בשטרא והדר חכרה מיניה וזה אינו אלא שנראה כרבית אבל בנדון זה שתחלת התנאי הוא שזה מוכר לו במנה לעשות לו חק או מס שמנה או י' דינרין בכל שנה ושנה לעולם כל שארכו לו הימים וזה מקבל בצרוף השנים יותר ממה שנתן רבית קצוצה והלואה גמורה היא אלא ששינה אותה בלשון מכר ואין הלשון מעלה ומוריד כמו שכתבתי למעלה:

אבל מצד אחר שלא הרגשת בו ולא רמזתו יש לדון בטרשא זו ולומר שיש בה צד שיהיה מותר גמור וצד שהוא אסור משום אבק רבית לבד והוא זה שבכל מקום שנוהגין בטרשא זו יש תנאי שאם לא יפרע המוכר המס ההוא או החק ההוא בכל שנה ושנה שיוחלט הקרקע כלו לקונה אלא שמקומות יש שנהגו שאם לא יפרע המס ביומא דמשלם זמניה בכל שנה ושנה מיד יוחלט ויש מקומות שיש להם זמן שנה אחרת עוד שאם לא יפרענו תוך שנה אחר עבור הזמן יוחלט ויש מקומות שנהגו שלא יוחלט עד לאחר עבור שלש שנים וכל שיש תנאי זה במכירה או שיש מנהג זה ביניהם ואע"פ שלא נכתב הוא להם כמו שנכתב לפי שסומכין על המנהג בזה נראה שאם לא פרע המס בזמנו המוכר לקונה והוחלט לו הקרקע כפי מה שהתנו שאין כאן רבית. ואין צריך לומר שאין כאן רבית מחמת מה ששוה הקרקע יותר מן המעות שנתן שזה מותר גמור כדתנן במתניתין (ס"ה:) הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו וכן היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים דאלמא זה מותר גמור הוא דאין זה אגר נטר ליה אע"פ שהקרקע שוה יותר לפי שאין זה מתרבה מעט מעט ואם היה פורעו בזמנו לא היה נחלט אלא כהרף עין הקרקע נחלט לו בבת אחת ואין זה אלא כעין קנס ולא מבעיא בקרקע דשרי דאין אונאה לקרקעות אלא אפי' בזוזי שרי כההיא (ב"ב קס"ח.) דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דאם הגיע זמן ולא פרע יתן למ"ד אסמכתא קניא אלמא אין בזה כלל משום רבית וכ"כ בפירוש הר"י הלוי בן מאגש ז"ל אלא אף מה שנתן לו מן המס בתוך הזמן ג"כ אין בו רבית שהרי כיון שהוחלט לו הקרקע ה"ל מכר למפרע משעה ראשונה דהא ודאי קני לך מעכשיו א"ל דאי לא לא היה חולט לו דה"ל אסמכתא דכל דאי לא קני וכיון דעל כרחין נדון זה בדאמר ליה מעכשיו א"כ כשהוחלט ה"ל מכירה למפרע שקנה הקרקע בסך שקבל ממנו בראשונה וא"כ הוברר הדבר שכשאכל הפירות בדין אכל ואין כאן ריבית אע"פ שמתחלה ודאי היה אסור לאכלן כיון דאפשר לבא לידי רבית קצוצה אם לא יוחלט לו הקרקע וה"ל צד אחד ברבית ואסור לרבנן דקיי"ל כוותייהו (ב"מ ס"ג.) וכמו שאכתוב בסמוך *(ד"מ שם סי' קע"ב אות י"ג) מ"מ כשנתקיים המכר למפרע לכולי עלמא כדין אכל ואין כאן רבית אלא שמתחלה עבד אסורא כשנכנס לספק זה והיינו דגבי מתניתין דמכר לו שדהו ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא המעות וטול את שלך אסור אמרינן בגמרא (ס"ה:) דכי אמר לו לכי מייתית קני מעכשיו משלשין את הפירות כלומר משימין אותן ביד שליש לפי שהלוקח אסור לאכלן שמא לא יתקיים המכר ומקצת המעות שנתן בדמי הקרקע הוו הלואה וא"כ מעתה אסור לאכלן משום דצד אחד ברבית אסור וגם המוכר אסור לאכלן דשמא יתקיים המכר למפרע ומדינא הם של לוקח ונמצא שאכלן המוכר בשכר המתנת קצת דמי המכירה שהמתין ללוקח ואסור ג"כ משום צד אחד ברבית ולזה יושמו הפירות ביד שליש ואם יתבטל המכר יטלם המוכר ואם יתקיים המכר למפרע אז יטלם הלוקח כדינו וכמו שכתוב זה מבואר לפרש"י ז"ל. ואע"פ שבנדון זה לא אכל הקונה פירות הקרקע אלא המוכר נתן לו המס ההוא במעות אין היזק בזה שכיון שהקרקע נחלט לקונה למפרע נמצא שהמעות שקבל בכל שנה הם שכירות הקרקע ולא רבית כלל. וא"ת איך אפשר שהקרקע נחלט לו למפרע א"כ היה לו לקונה לתבוע מן המוכר כל הפירות שאכל מן הקרקע למפרע כשהוחלט לו לבסוף ואין עושין כן בטרשא זו אלא המס לבד שקבל וא"כ נראה שאינו נחלט לו למפרע כי אם מכאן ולהבא הא לא קשיא שאף אם נחלט לו למפרע אין לו לקבל כל הפירות רק המס לבד שכך התנו ביניהם שלא יפרע רק המס כל השנים ההם והרי הוא כאלו קנאם המוכר עד שעת החליטה בסך המס שנותן בכל שנה זהו הצד שהוא מותר גמור דהיינו כשנחלט לו לבסוף והצד האחר שהוא אבק רבית הוא מתחלה כשהוא לוקח המס ההוא דודאי אסור הוא זה כיון שאפשר לבא לידי רבית קצוצה אם יחזיר לו המוכר מעותיו כשהתנו שיוכל לסלקו או אף אם לא התנו בסלוק כל שאכל יותר מן הקרן ולא יוחלט לו הקרקע לעולם הוי רבית קצוצה כמש"כ למעלה וא"כ השתא נמי קודם לכן הוה ליה צד אחד ברבית ואסור כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ומיהו השתא ליכא אלא אסורא דרבנן בין יכול המוכר לסלקו בין אינו יכול כיון שאפשר לבא לידי התר גמור בשיוחלט כמ"ש למעלה אלא שאסור מדרבנן כיון שנכנס לספק ואפשר לבא לידי אסור דאורייתא אם לא יוחלט לעולם והוי צד א' ברבית מתחלה ולרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וקיי"ל כוותייהו אסור מדרבנן ואע"ג דמההיא דערכין (ל"א.) משמע דצד אחד ברבית לרבנן אסור מן התורה כמ"ש בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה הוא כמש"כ למעלה זהו היכא שנתברר הספק לאחר מכאן ונתבטל המכר אז הוי רבית גמורה לרבנן אע"פ שהיה אפשר שלא לבא לידי כך אבל מתחלה קודם שיתברר הספק בודאי א"א לומר שיהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון שאפשר לבא לידי רבית של תורה וכמש"כ למעלה. וא"כ בנדון זה קודם שיתברר הספק אינו כי אם צד אחד ברבית ואינו רבית קצוצה אלא שאסור מדרבנן ולזה אפילו אכל כמה שנים כשעור מעותיו אינו מסתלק מזכות שיש לו בקרקע דהא קיי"ל (ס"ז.) דאבק רבית דאפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא וזה הקונה כשאכלן בתורת אבק רבית אכלן אלא שאם המוכר מחזיר לו עתה מכיסו כל מעותיו הדר ה"ל מה שאכל הקונה רבית קצוצה למפרע ואז יכול להוציאן ממנו בדיינין כיון שנתברר הספק כסברת רבנן דקיי"ל כוותייהו דבית בבתי ערי חומה הוי רבית קצוצה במקום אחר אלא שבמקום ההוא התירתה תורה וכל שהוא אבק רבית קודם שיתברר הספק כפי מש"כ שאין מוציאין ממלוה ללוה מה שאכל מיהו גם אין כופין הלוה לפרוע האבק ריבית למלוה כמו שמבואר בגמ' דאינה יוצאה בדיינין ממלוה ללוה אמרו אבל לא להוציא מלוה למלוה והיינו דס"ל למר בר רב יוסף דבמשכנתא באתרא דמסלקי אי אכל שעור זוזי מסלקינן ניה אע"ג דסבירא ליה דהוי אבק רבית דהא קאמר אי אכל טפי לא מפקינן מיניה והיינו משום דסבר דכיון דאין מוציאין מלוה למלוה האבק רבית האי כיון דאכל שעור זוזי מסלקינן ליה ואין זו הוצאה ממלוה ללוה כיון שאין מוציאין מן המלוה דבר אלא שמסלקין אותו שלא יאכל עוד אלא דאנן קיי"ל כרב אשי דכל דאכל בתורת אבק רבית אין מסלקין אותו ואין מנכין לו מקרן חובו דהרי זה כאלו היינו מוציאין ממלוה ללוה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל להוציא מן הלוה למלוה אין ספק שאין מוציאין. וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל דאפילו לאחר שאכל המלוה האבק רבית אי תפיש לוה ממלוה לא מפקינן מיניה אלא שלא הודו לו בזו דאי הכי אמאי לא מחשבי' משטרא לשטרא הא תפש וברשות תפש אלא ודאי כל שאכל המלוה אין מוציאין ממנו ואי תפש לוה מיניה מפקינן מיניה *(ב"י שם סי' קס"א ד"ה וכתב הראב"ד)אבל אין ספק שאם לא אכל שאין מוציאין מלוה למלוה בבית דין ואין מאכילין לו דבר האסור לו. ובנדון זה ג"כ אין מוציאין מלוה למלוה בב"ד בתורת אבק רבית אלא שהוא על כרחו יש לו לפרוע לו החק בכל שנה כדי שלא יוחלט לו הבית ונמצא הבית קנוי לו למפרע ומה שאכל כדין אכל. ואין ספק שאם הגבו ב"ד האבק רבית מן הלוה למלוה לא עשו ולא כלום לפי שטעו בדבר משנה וחוזרין וכן אם הוציא המלוה מן הלוה על כרחו של לוה בדיני אומות העולם גזל הוא בידו ולא אמרו שאין מוציאין אבק רבית ממלוה ללוה אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אלא שבא עתה לטעון עליו מחמת אסור הרבית אבל אם קודם שאכל צועק עליו שלא יאכל והוא מוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים נראה שגזל הוא בידו ומוציאין ממנו וכבר דנתי כן בסרקסטה הלכה למעשה וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל *(ב"י שם ד"ה כתב הרא"ש) שכתב כלשון הזה וקרוב אני לומר שאם אמר אין רצוני שתאכל עוד פירותי בתורת רבית ואפרע לך חובך כשיזדמן לי או אדון עמך בב"ד ואכלן אחר כך שהוא משלם לו הואיל ושלא ברצונו אכלן גזלה היא בידו ומוציאין ממנו שכיון שהעסק אסור כיון שמיחה בו שלא יאכל עוד והדין עמו אין לזה רשות לאכול ואם אכל משלם עכ"ל. וכבר נראה שדבריו במשכנתא שהיא אבק רבית הם דאי במשכנתא בלא נכיתא ובאתרא דמסלקי שהוא רבית קצוצה לא היה צריך לטעם זה אלא לעולם מוציאין ממלוה ללוה ואם במשכנתא שהמלוה מוחזק בה כשאוכל שלא ברצון הלוה סובר הרב ז"ל שמוציאין ממלוה ללוה כ"ש במה שאין המלוה מוחזק אלא שהוציא מן הלוה ע"כ שלא כדין שמוציאין מן המלוה ללוה גם הרשב"א ז"ל כן כתב בתשובה וכתב שכן היה דן הראב"ד ז"ל:

ועדין אני חוכך בנדון זה להחמיר ולומר שהיא רבית קצוצה ואע"פ שאפשר שיוחלט הבית למלוה אם לא יפרע החק בזמנו לפי שאין מזכירים בתנאי ההוא מעכשיו ואין חוששין לו לפי שבדיני העובדי כוכבים אסמכתא קניא ואצ"ל כשאין מזכירין כלל בשטר הטרשא תנאי החליטה אלא שסומכין על הדין הנהוג ביניהם שאם לא יפרע החק בזמנו שיוחלט וא"כ אין המלוה קונה הבית כשהוחלט אלא מכאן ולהבא ולא למפרע והוה ליה כהלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו (סה:) שכתבו עליה המפרשים ז"ל דאי הך מתני' בדאמר מעכשיו מוכר אוכל פירות לרבנן ולא לוקח דהוה ליה צד אחד בריבית ואסור ולרבי יהודה אפילו לוקח אוכל פירות שרי ואי בדלא א"ל מעכשיו וכמאן דאמר אסמכתא קניא מוכר אוכל פירות לכולי עלמא דאי לוקח רבית קצוצה ואפי' לא פרעו דמכאן ולהבא הוא קונה ולפ"ז אף במקום שנוהגין בחליטה אי אכל שעור זוזי מסלקינן ליה טפי מפקינן מיניה דרבית קצוצה היא וכיון דמסלקינן לי' א"א להחלט לו עוד כיון שכבר אכל שעור זוזי אבל קודם שאכל שעור זוזי אפשר להחלט אם לא יפרע החק בכל שנה כיון שכך התנו או נהגו ואע"ג דאסמכתא לא קניא בדיננו אם הסכימו הקהל ששטר העולה בערכאות של עובדי כוכבים יהיה נדון כפי דיניהם גם בזה תועיל ההסכמה כיון שאין בחליטה אסור רבית ואע"פ שהוחלט לו הבית מכאן ולהבא אין מוציאין מן המלוה ללוה הפירות שאכל קודם החליטה אע"פ שהן רבית קצוצה כיון דלא אכל שעור זוזיה לפי שיכול המלוה לטעון שבתורת הקרן הוא מקבלם כיון שהוא רבית ואעפ"כ הוחלט לו הבית בעד מה שנשאר שלא פרע בזמנו ואין לומר שכיון שיש בטרשא זו אסור רבית נתבטלה כל הטרשא שכבר הסכימו כל המפרשים ז"ל דמקח שנעשה באסור רבית לא מבטל המקח אלא שמסלקין ממנו הרבית והיינו דאמר אביי (סה.) האי מאן דמסיק בחבריה ד' זוזי דרבית' ויהב ליה גלימא בגוייהו כי מפקינן מיני' ד' זוזי מפקינן מיני' גלימא לא מפקינן מיניה ואפי' רבא לא קאמר גלימא מפקינן מיניה אלא כי היכי דלא לימרו מיכסו ואזיל גלימא דרביתא לפי שהוא דבר מסויים וכ"כ הגאון ז"ל בספר המקח דכל מקח שנעשה בענין שיש בו צד רבית קיים *(ב"י יו"ד סס"י קע"ה) ומה שיש בו מן האסור יחזיר והוא שקנה קנין גמור כגון שפסק על הפירות קודם שיצא השער וקנו מידו וכשיצא השער הוקרו פירות שזה אסור משום רבית אם רצה הלוקח ליקח הפירות בשויין בענין שאין בו רבית אין המוכר יכול לעכב בידו ויאמר שיתבטל המקח כיון שתחלתו באסור רבית נעשה ומיהו הלוקח ודאי יכול לחזור בו שלא ליתן בהם כשעת היוקר של עכשיו שהרי לא לכך ירד שמתחלה בשעת הזול פסק עמו אבל אם אין שם קנין אלא דברים ומעות יכול לחזור בו מן הכל כיון דאית ביה אסור רבית וליכא מי שפרע כלל *(ד"מ שם אות ב' ובסי' קס"א אות ה') כל זה באר הגאון ז"ל והסכימו האחרונים ז"ל לדבריו. גם הרמב"ן ז"ל כתב לדעת הרי"ף ז"ל שכל משכונא אסורא בר ממשכנתא דסורא אלא דבלא נכיתא באתרא דמסלקי הוי רבית קצוצה ובאתרא דלא מסלקי אי נמי בנכיתא בין מסלקי בין לא מסלקי הוי אבק רבית כתב הרב ז"ל וז"ל ומסתברא דבאתרא דמסלקי אי עבר ומשכן ובתר זמן אתא מרי ארעא דהוא לוה לבית דינא ואמר לא בעינא דליכול תו לארעא וכי הוו לי זוזי פרענא ליה מסלקינן ליה מפירי ולא אכיל תו הואיל וזה צועק עליו בב"ד שלא יאכל רבית אין נותנין לו רשות לאכלו ומסדרין לו ב"ד ומוציאין מן הלוה למלוה חובו כדין כל ב"ח ובאתרא דנא מסלקי נמי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת פירי ולסלוקי נגמרי א"א דהא מיקניא ליה הלכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כולהו פירי כמה דשיימי להו בי דינא עכ"ל. הנה מבואר מדבריו שלא נתבטלה המשכונא מפני אסור הרבית אלא שאוכל הפירות בתורת קרן המשכונא כיון דהוא אתרא דלא מסלקי:

ומה שנסתפק לך את"ל דהיכא שיש תנאי ביניהם שיוכל להחזיר מעותיו הוי רבית קצוצה כמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי והיכא שאין תנאי זה ביניהם הוי אבק רבית כמשכנתא בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי מה נאמר כשהתנאי הוא בהפך דבתוך זמן מה יוכל להחזיר לו מעותיו ועבר הזמן ההוא ושבו לצמיתות הנלך בתר מעיקרא והויא כהלואה או בתר השתא:

תשובה כבר ידעת כי פירוש אתרא דלא מסלקי ר"ל תוך זמן הכתוב בשטר שכמו שאין המלוה יכול לכוף הלוה לפרוע כך אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן ההוא אבל לאחר הזמן ההוא יכול לסלקו ואתרא דמסלקי ר"ל שאפי' תוך הזמן יכול הלוה לפרעו ולסלקו זולתי בשנה ראשונה שאין יכול לסלקו אפי' באתרא דמסלקי משום דסתם משכנתא שתא (ס"ח.) ופירוש רש"י דלא מצי מסלק ליה ואפילו באתרא דמסלקי וכן פירשו ז"ל אע"פ שנראה מדבריך שאתה הבנת סתם משכנתא שתא באתרא דלא מסלקי וכתבו המפרשים ז"ל דבשנה ראשונה לא מצי לסלוקי או היכא שיש תנאי ביניה' שלא יסלקנו עד זמן פלוני כל אותו הזמן הוי דיניה כאתרא דלא מסלקי ובתר הכי הוי דין המשכנתא כאתרא דמסלקי וז"ל הרמב"ן ז"ל בזה והוי יודע דבאתרא דמסלקי דסתם משכנת' שתא ולא מצי לסלוקי עד שתא [אי נמי] אתני בהדיה דלא ליסלקי' עד חד זימנא עד ההוא יומא דיניה כדין אתרא דלא מסלקי ואבק רבית מכאן ואילך אתרא דמסלקי הוא ורבית קצוצה הוא ואין זה צריך לפנים עכ"ל. ומכאן תוכל ללמוד לנדון זה דכל זמן שהיה יכול לסלקו היתה רבית קצוצה ומן הזמן ואילך שאין יכול לסלקו הוא אבק רבית ואף על פי שבשאלתך הדבר מהופך שהסלוק הוא ראשון והבלתי סלוק הוא אחרון אין אני רואה להפריש ולחלק בזה *(ב"י שם סי' קע"ב בסד"ה ובמקום) והענין שוה בשניהם. אמנם כבר כתבתי דעתי למעלה דבנדון זה בין שיוכל לסלק בין שלא יוכל לסלק הכל הוא רבית קצוצה:

ומה שנתחדש משמעון שלקח שינ"ש מכותי אחד וביום עצמו שלקח ממנו המעות ונעשו השעבודין עשה הכותי ההוא שטר ששיא"ו לראובן מהם והודה הכותי בשטר ההוא שבעד ראובן הנז' עשה הקניה ההיא וממעותיו קנה מה שקנה משמעון ואמרת כי אולי ראובן הנזכר הערים לעשות ככה למצוא פתח היתר כשתהיה יד כותי באמצע ואינך יודע על מה נסמך כי אותה שאמרו (ב"מ ע"א:) ישראל שלוה מעות מן הכותי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ובו' הרי זו רבית קצוצה ואם העמידו אצל כותי מותר ואמר רב פפא כשנשא ונתן ביד והדברים מוכיחים שהצד אשר שם הוא אסור הכא אפשר שיהיה מותר כל היכא דלא העמידו אצל ישראל שאז ישראל זה לוה מן הכותי והכותי לוה מישראל אחר וא"כ אין לחוש ומה שלשם הוא מותר דהוא כשהעמידו אצל הכותי הכא כשהכותי העמיד ישראל זה אצל ישראל אחר אסור שאז נסתלק הכותי מכל וכל ואין עליו שום אחריות ועוד שזה הכותי הודה שממעות ראובן ובעדו קנה מה שקנה ואע"פ שאין שליחות לכותי אפשר דה"מ לקולא אבל לחומרא יש שליחות ואם שאין אנו צריכין לכל זה אחר שהעמיד הכותי ראובן אצל שמעון ולא סר ראובן מקחת השינ"ש מדי שנה בשנה מיד שמעון אין זה כי אם כסות עינים בכברה חשב לנוס מן הפחת ונפל בפח כו' עכ"ד:

תשובה ודאי כיון שהכותי הודה שממעות ראובן ובעדו קנה מה שקנה רבית קצוצה היא ואין אנו צריכין בזה לטעם יש שליחות לכותי לחומרא שאם כן לא היה אסור אלא מדרבנן ועוד דלדעת ר"ת ז"ל למסקנא דגמרא אין שליחות לכותי כלל אפילו לחומרא דמעקרא הוא דהוה ס"ד הכי כי מקשינן בשלמא סיפא לחומרא אבל בתר דמשני בשנשא ונתן ביד סיפא נמי הכי מוקמינן לה ולא אמרינן יש שליחות אפילו לחומרא אלא דהכא לא צריכא כלל לההוא טעמא דהתם בגמרא הוא שכבר לוה אותן הכותי מן הישראל והרי הם של כותי לגמרי וכשבא לתתם לישראל אחר בשליחות הישראל הראשון מדינא כיון דאין שליחות לכותי היה מותר לפי שאין הכותי נעשה שלוחו של ישראל הראשון לתתם לישראל שני בשבילו ולא יצאו מרשות הכותי כלל והם כאשר בתחלה ונמצא שהישראל שני לוה מן הכותי והכותי עדיין חייב לישראל ראשון אלא משום דיש שליחות לחומרא הוה ס"ד למיסר אבל בנדון זה שמעותיו של ישראל מופקדי' ביד כותי להלוותן לישראל ברבית אע"פ שמיד הכותי מקבלם הישראל הלוה ודאי רבית קצוצה היא דאע"ג דאין שליחות לכותי מכל מקום אינו זוכה במעותיו של ישראל המופקדים אצלו ומבואר הוא בתוספתא ישראל שנעשה סנטר או אפטרופוס לכותי מותר ללות ממנו ברבית וכותי שנעשה סנטר או אפוטרופוס לישראל אסור ללות הימנו ברבית ע"כ. הנה שאין הולכין [אלא] אחר מי שהמעות שלו כיון שבאחריותו הם ובודאי כי קתני בסיפא בתוספתא כותי שנעשה סנטר וכו' רבית קצוצה היא כיון שהמעות הם של ישראל *(ב"י שם סי' קס"ט בד"ה עובד כוכבים) מדקתני אסור ללות הימנו ברבית דאם היה אסור מדרבנן לבד לא היה אסור ללוה אלא למלוה כמו שהוכיחו המפרשי' ז"ל דאבק רבית אינו אסור ללוה אלא למלוה מדאמרינן (ס"ח:) בההיא דרב עליש רב עליש גברא רבא הוא ואסורא לאינשי לא הוה ספי ולא קאמר ואסורא לא הוה עביד ש"מ שבאבק ריבית אין אסור ללוה אלא למלוה לבד אלא דרב עליש משום דגברא רבא הוא אע"פ שהיה מותר לו מ"מ לא היה מאכיל למלוה דבר האסור אע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן וא"כ הוא מוכרח שכשאמרו אסור ללות הימנו ברבית רבית קצוצה היא גם בההיא דריש פרקין (ס"א:) אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בכותי גם הרב אלפסי ז"ל כתב בנוסחא שלו אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו ביד כותי ומלוה אותן ברבית לישראל נראה דכל שהמעות של ישראל שהפקידם לכותי כדי להלוותן ברבית לישראל אע"פ שמיד הכותי באו לישראל הלוה אסור ואסורא דאורייתא הוא דהא יליף לה מפני שנאמר בו יציאת מצרים דומיא דהנהו אחריני כגון טומן משקלותיו במלח ותולה קלא אילן בבגדו וכן נוכל להוכיח כן מההיא (דאמרי') [דתניא שם ע"א.] אל תקח מאתו אבל אתה נעשה לו ערב ומקשינן בגמ' ערב ממאן אלימא מישראל והתנן אלו עוברין בלא תעשה וכו' אלא ערב מכותי סוף סוף כיון דכותי בתר ערבא אזיל הוא ניהו דקא שקיל רביתא אלמא אע"פ שהכותי הלוה מעותיו לישראל הלוה ומידו באו לו כל שנעשה לו ישראל ערב ודיניה דכותי דאזיל בתר ערבא תחלה הרי הוא כאלו הלוה אותם לישראל הערב והערב מלוה אותם לישראל הלוה ואסור מדאורייתא דאי מדרבנן לחוד ומדאורייתא שרי מאי מקשי סוף סוף כיון דדיניה דכותי וכו' למאי דילפינן מקרא אבל אתה נעשה לו ערב דאנן נמי מדאורייתא קאמרינן דשרי ואפשר דמדרבנן אסור אלא ודאי שמע מינה דמדאורייתא נמי אסור והיינו דמקשינן דלא אפשר למשרייה מקרא ואם כן כ"ש בנדון זה דהתם היו המעות מתחלה של כותי והכותי מלוה אותם ללוה מידו לידו ואעפ"כ כשנעשה לו ישראל ערב אמרינן דכיון דדינא דכותי בתר ערבא אזיל תחלה ולא בתר הלוה ה"ל כאלו הם מעותיו של ערב ואסור מדאורייתא כ"ש בנדון זה שמתחלתן היו המעות של ישראל ובאחריותו הם ואין לכותי בהם כלום:

אמנם אם לא היה בדרך זה אלא שהעובד כוכבים הלוה לישראל ממעותיו ואחר כן קנה ישראל אחר מן העובד כוכבים חוב זה בהקנאה גמורה בזה יש לדון כי יש צד שהוא מותר גמור ויש צד שהוא אסור שאם הלוה לא התנה עם העובד כוכבים שיוכל להחזיר לו מעותיו בזה נראה שהוא מותר גמור אע"פ שכתבתי למעלה דטרשא כזו מישראל לישראל הוא רבית קצוצה אע"פ שאין תנאי ביניהם שיוכל להחזיר לו מעותיו לפי שברבות השנים ובצרופם ימצא שיקח יותר ממה שהלוה מכ"מ כשהעובד כוכבים הלוה לישראל מנה ושיתן לו עשרה דינרין בכל שנה לעולם ולא יוכל לסלקו הרי זכה העובד כוכבים במה שנתחייב לו הלוה לפרוע לו בכל שנה לעולם דהא תנן (ב"מ ע':) אבל מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים ולווין מהם ומלוין אותן ברבית וא"כ כשהקנה העובד כוכבים חובו לישראל אפילו בפחות מותר דכיון שזכה העובדי כוכבים בחובו של ישראל לתת לו כך וכך בכל שנה לעולם יכול להקנות הוא חוב זה לישראל והרי הוא כמו ישראל שחייב לעובד כוכבים מאה דינרין של רבית ומוכר אותם לישראל אחר בפחות שהוא מותר גמור כיון שהרבית נתרבה אצל העובד כוכבים וכאן כיון שכבר נתחייב הלוה לפרוע לעובד כוכבים כך וכך בכל שנה ושנה לעולם הרי הוא כאלו נתרבה אצל העובד כוכבים שהרי כבר זכה העובד כוכבים בחיוב זה ויכול להקנותו לישראל ואין כאן רבית לישראל הקונה אבל אם יש תנאי ביניהם שיוכל הלוה להחזיר לעובד כוכבים מעותיו כל זמן שירצה מעתה הוא רבית קצוצה ואפילו פירות שנה ראשונה בתורת רבית קצוצה הוא מקבלם והקרן קיימת לו לעולם וכשהקנה העובד כוכבים חוב זה לישראל הרי הוא כאלו הלוה אותם עתה הישראל ללוה שהרי יכול הלוה להחזיר לזה הישראל הקונה מעות ההלואה כמו לעובד כוכבים המלוה הראשון ואם כן כשנתרבה הרבית בכל שנה ושנה מאחר ההקנאה ואילך אצל הקונה הישראל נתרבה ולא אצל העובד כוכבים המקנה שהרי לא זכה העובד כוכבים בפירות בכל שנה ושנה לעולם שנאמר שכשהקנה הפירות לישראל הוי כמוכר חובו בפחות שהרי כיון שהלוה היה יכול להחזיר מעותיו לא זכה העובד כוכבים עדיין בפירות אלא כל זמן שהלוה לא יחזיר לו מעותיו וכשהקנה לישראל הרי קם תחתיו והרי הוא כאלו הקנה לו קרן החוב ושיתן לו הישראל הלוה הרבית כדרך שהיה נותן לו ונמצא שאצל הישראל מתרבה הרבית. וכ"ת כיון שהישראל כבר הוא משועבד לעובד כוכבים לתת לו הרבית כל שנה ושנה כל זמן שהמעות בידו נימא שגם אחר שהקנה לישראל יוכל הישראל לקבל הרבית כל זמן שהמעות ביד הלוה והרי הוא כאלו לוקחם בעד העובד כוכבים שנשתעבד לו הלוה לזה כבר דומיא דההיא (דב"מ ע"ג:) דרב מרי בר רחל דמשכן ליה ההוא עובד כוכבים ביתא הדר זבנא לרבא והוה ממטי ליה לרבא אגר בית' דמשנה ראשונה ואילך כיון שהיה רבא אפשר לסלקו והיתה משכנתא בלא נכיתא ואמר ליה רבא דהשתא נמי כדיניהם עבידנא לך דכל כמה דלא מסלקי בזוזי לא שקיל אגר ביתא ואנא נמי לא שקילנא אגר ביתא עד דיהיבנא לך זוזך. הנה כאן שאע"פ שהיתה המשכונא רבית קצוצה כיון שהעובד כוכבים משכנה לרב מרי והיה אוכל רב מרי פירותיה בדיניהן כל זמן שלא יסלקנו גם עתה אחר שמכר העובד כוכבים הבית לרבא והיה יכול רבא לסלקו יאכל רב מרי פירות הבית בלא נכיתא כל זמן שלא יסלקנו רבא וא"כ בנדון זה נימא הכי לא דמי כלל דהתם כיון שכבר שעבד העובד כוכבים הבית לרב מרי שיאכל פירותיו כל זמן שלא יסתלק אין קניית רבא הבית מן העובד כוכבים יכול לגרוע שעבוד רב מרי הקודם אלא שכיון שקנה רבא הבית מן העובד כוכבים קנה זכותו ויכול לסלק לרב מרי כמו שהיה יכול העובד כוכבים אבל מ"מ שעבוד רב מרי על הבית מן העובד כוכבים הקודם לקניית רבא לאכול פירותיו כל זמן שלא יסתלק הרי הוא בקיומו כבתחלה אבל בנדון זה מכיון שהישראל קנה שעבוד העובד כוכבים על ישראל הלוה והלוה יכול לסלק את זה הישראל הרי הישראל הזה הוא המלוה עתה והרי הפירות יתרבו במעותיו על הישראל והוי רבית קצוצה וליכא למימר דכיון דלא קצץ הישראל עם ישראל בשעת ההלואה אין זה רבית קצוצה והוי אבק רבית דהא כיון שקצץ הלוה עם העובד כוכבים בשעת ההלואה בעדו ובעד הבא מכחו הרי הוא כאלו קצץ אז עם זה הישראל הבא מכחו ועוד שכשהקנה העובד כוכבים את הישראל והעמידו אצל הלוה הרי הוא כאלו הלוה אותם עתה הישראל לישראל עם הקציצה הראשונה הכתובה בשטר ההלואה ואין צריך להזכיר עתה הקציצה שכבר היא קצוצה ועומדת בשטר לעולם כל זמן שהמעות בידו:

ואשר אמרת כי רבים מבני קהלכם יראת השם על פניהם מתיהדים לפרוש מן האסור ומושכין עצמם מטרשא כזו כדי להסתלק מן הספק ואם הדבר יהיה מותר יתחסדו עם אביוני עמם שלא נשאר להם בלתי אם גויתם ואדמתם למען לא יצטרכו למכור נחלתם לצמיתות או להשתעבד לעקר אודיעך הטרשא אשר נוהגין נעשות בברצלונה בענין זה שהיא מותרת גמורה ואין בה צד רבית כלל והוא שבעל הקרקע מוכר את ביתו תחלה לגמרי בסך ידוע לחלוטין ואח"כ חוכר *(ב"י יו"ד רס"י קס"ד) המוכר מן הקונה הבית ההוא בשטר אחר לתת לו מס בכל שנה דבר קצוב וגם לפעמים נותן לו חוכר למחכיר קצת דמים בראשונה מאותן שקבל ממנו מן המכירה הראשונה מלבד המס שעושה לו בכל שנה ואין המוכר יכול לפדות הבית ההוא בשום זמן ואין ספק שבדרך זה הוא מותר גמור ואפי' למי שאסר חכירי נרשאי אפילו במשכנתא דסורא התם הוא שאין גוף הבית מכור לו לגמרי רק הפירות לבד וחוזר וגובה אותם מן המוכר עצמו והוי הערמת רבית אבל בכאן שגוף הבית מכור לו לגמרי יכול הוא להשכירו או להחכירו אח"כ נמי שירצה ואף למוכר עצמו ואע"פ שמתחלה כשמכר לו גוף הבית התנה שיחכירנו לו אח"כ אין בכך כלום כיון שגוף הבית קנוי למחכיר והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן החוכר וגם שאין שאר נכסי החוכר ולא גופו משועבדים למס ההוא אלא בעוד שיהיה הבית בחזקת החוכר אבל כל זמן שירצה החוכר להחזיר הבית כמו שהוא למחכיר הרשות בידו ואף אם אינו שוה עתה רק דבר מוע' אם מחמת קלקול הבית או מחמת שהוזל ואין למחכיר עליו כלום דהשתא דמי למרא דהדרא בעינה זהו מה שעלה בידי בענינים אלו: