פתיחת התפריט הראשי

תשובה לגעריכה

ואשר שאלת במה שאמרו חז"ל (מועד קטן יז, א) מנודה לרב מנודה לתלמיד אם הוא אפילו נדוהו אחרים לכבוד הרב.

דע שהמבזה את החכם בר נדוי הוא ואפילו בזהו לאחר מיתה מההיא דעקביא בן מהללאל כמ"ש הר"ם ז"ל (פ"ו מהל' תלמוד תורה) וכל שכן בחייו שלא בפניו והיינו ההיא דרב יהודה בר יחזקאל (בפרק י' יוחסין ע.) ובין דין חייבין לנדותו אם לא נדהו החכם עצמו ואז הוא מנודה לעירו כמו שבאר הר"ם ז"ל בפרק הנזכר אלא שהחכם עצמו יכול לנדותו בלא עדים כל שברור לו והבית דין אין מנדין אלא בעדים. והתלמיד יכול לנדות לכבוד עצמו אם בזהו אבל אין בית דין חייבין לנדות לכבודו. וגם כשנדה התלמיד לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נדוי דהמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, ר"ל לגדול ממנו, אבל מנודה הוא לשאר העם שכמותו ולמטה ממנו. ומבואר הוא (בפרק אלו מגלחין יז.) לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה, ואמרינן התם למאי אילימא למילי דשמיא הכתיב אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כלומר ואפילו נדהו התלמיד הוא מנודה לרב, אלא לכבוד עצמו. והתלמיד שנדה לכבוד רבות שבזוהו וחרפוהו בפניו שלא בפני הרב נראה ברור שהתלמיד יכול לנדותו מקל וחומר שאם לכבוד עצמו שאין בית דין חייבין לנדותו הוא עצמו מנדה, כל שכן לכבוד רבו שבית דין חייבין לנדותו. ועוד שגם זה בכלל כבוד עצמו שאין כבודו שיבזו ויחרפו רבו בפניו. הגע עצמך שחרפו אותו לומר שאביו היה מלשין או רשע, הרי הוא מנדה לכבודו וכל שכן על רבות שהביאו לחיי עולם הבא.

ומכל מקום נראה שכיון שלא נדהו הרב עצמו וגם לא נדוהו בית דין אין מנודה לרב‏[1] והוא הדין לגדול מן התלמיד בחכמה וביראת חטא אבל לכל שאר העם מנודה וחייבין לנהוג בו נדוי. ומה שצוו לו הנאמנים שלא יצא מן העיר בכח חרם ונדוי ועבר וברח אחר שלא פרסמוהו ולא הכריזו עליו אין לנהוג בו נדוי כמנודה לעירו כי כן נהגו שלא לנהוג נדוי על העובר גזרתם בכח נדוי עד שיכריזו עליו‏[2] ואף על פי שהוא עבר הרחם והנדוי.