תשובות הרשב"א/חלק ז/תקלה
הדברים שאין אדם צריך ליגע בהם בשחרית עד שירחץ אלו הן יד לעין יד לחוטם ולפה ולאוזן ולחסודה ולגגית פירוש לחסודה רברבא דכוסלתא ולגגית פירוש של שכר לפי שמתחמץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס פירוש ריח הפה וכולהו מפני רוח רעה השורה על הידים והדברים הצריכין נטילה אחריהן הן תשעה היוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו החולץ מנעליו או נועלם הנוגע ברגליו פירוש כשהרגל יחף וחולץ אותו לאלתר החופף בראשו היוצא מבית הכסא ומי שנוגע במת ומי שנוגע באמתו ומי שמפלא כליו. ואמרו ז"ל מי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל את ידיו אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם בור הוא יוצא מדעתו. והך רחיצה אינה צריכות שיעור ולא כח אדם ואינו מברך עליה שאינה אלא משום נקיות והרי"ף ז"ל כתב מיהו אמרינן בברכות מי שאין לו מים שוטף ידיו בעפר או בקיסם והני מילי בנטילה שלא לצורך אכילה כגון הנך דברי' אבל לענין אכילת פת שמברכין עליו המוציא בכל מקום צריך נטילת ידים ואפילו אינם מלוכלכות ולא טמאות וכן כל שטיבולו במשקה וכן לקריאת שמע וכן לתפילה והר' יונה כתב לדברים הצריכין נטילת ידים סימן ושבולת מים שטפתנ"י שמע טיבולו במשקה פת תפלה נטילת ידים. ומי שהוא במדבר או בסכנה אוכל ושותה בלא רחיצה עבר אונסו וסכנתו ירחץ מיד וכן מפורש בירושלמי במחנה פטורין מנטילת ידים מפני טרדם וחייבין בסוף מפני הסכנה והרבה מנהגים ודיני' ראינו ושמענו בנטילת ידים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולא ראי זה כראי זה אף על פי שכולם דברי אלדים חיים הם והמנהג לעשות כדברי רבינו תם והרשב"א ז"ל. כתב ר"ת ז"ל שאין צריך לברך כלל על נטילת ידים אלא בבקר ובעת האכילה או לדבר שטיבולו במשקה וכיון דסגי ליה בדברים אחרים בכל מידי דמנקי. ואני ראיתי הרבה גדולים נוהגין כן וכן נמי כתב הרשב"א וזה לשונו בתשובת שאלה מקובל אני ממורי הרמב"ן ז"ל שאין מברכין אלא בשחר ובעת אכילה ומה שטבולו במשקה וכן אנו נוהגין על פי מורינו ונראין דבריו ז"ל לט אדם ידיו במפה [לפת] או כל דבר שטבולו במשקה ואין צריך לנטילה אחרת והרשב"א כתב שלא הצריכו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהם זריזין חזקה נשמרין הם מלגע עד כאן לשונו. והראב"ד כתב דמכל מקום אם יש שם מים אומרין לו רחץ וטהר והוציא עצמך מן הספק. והר' מנחם בר' שלמה ז"ל כתב ומיהו איכא מאן דאמר דמי שנוטל ידיו עד סוף פסת היד אינו צריך להגביה ידיו שאפי' יצאו ראשונים על הזרוע שיש לחוש שמא חזרו על היד מכל מקום לאו מקום טומאה הוא שלא גזרו בהם טומאה אלא עד סוף פסת היד עכ"ל ורביעית שאמרו לידים מפני שעשו אותן כטמאות. והרביעית הלכה למשה מסיני שהוא מקוה טהורה להטביל בו מחטין וצנורות אלא שבטלוהו כדאיתא בנזיר וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להו רביעית שהוא כמקוה קטן אי נמי שיערו חכמים שאין הידים מודחות יפה מן הלכלוך אלא ברביעית ואם תאמר אם בשביל כך רביעית נוטלין לאחד גם לשנים היאך שנים נוטלין ברביעית והלא רביעית צריך לאחד שהרי אמר מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים כלומר צריך להוסיף על השנים עד שיהא רביעית לכל אחד ואחד בין הראשונים והשניים אבל בראשונים אין צריך להוסיף כדי שיהא רביעית לכל אחד בתחלה אבל ודאי די להם לראשונים ברביעית לעורר הלכלוך מידיהם במקצת והרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצים בבת אחת ואחר יבוא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשות מידיהם מכל מקום צריך שיהא בהם רביעית בבת אחת מהטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה ושני הטעמים צריכין זה לזה. ורביעית שאמרו ז"ל בנטילת ידים דוקא (במים) [במקום] שאין שם מים מרובים. אבל מקום שיש מים מרובים הא אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מים ויהבו לי מלא חפני טיבותא הילכך בעינן טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצואה שעל גבי ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול ליזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הילכך בעינן טפי מרביעית שהרי מהשפשוף ואילך בעינן רביעית וכל הדברים שנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיים שבין גבינה לתבשיל של בשר בין להקל בין להחמיר חוץ משפשוף בגופו ובכותל או בהסח דעת שפוסלין באמצעיים ואינן פוסלין באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכות שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעי' צריכין נגוב בראשונים וחוץ משאר משקין שאינן כשרין לאמצעי' מפני שהם שמנים וצחים ואינן מנקין את השומן ואת המאכל ושוין לאלו ולאלו לענין ברכה שהרי חובה הם ולא יהי' אלא מצוה שהרי טעונים ברכה שאינו רשאי לאכול עד שיטול כדין מים ראשונים ומברך על רחיצת ידים כדין מים אחרונים עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. והר"מ מקוצי ז"ל כתב בצרפת לא נהגו במים אחרוני' דאין נחשבות ידים מזוהמות להיות פסול לברכה כיון שאין מלח סדומית מצוי בינינו עכ"ל. ובהלכות הר"ש ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ופירש הגאון ז"ל ודוקא בשלא היו ידיו מזוהמות בלא מאכל לח הוא דאינו מברך כגון שאכל פת חרבה או בפירות ולא רחץ כי אם משום מלח סדומית הא היו מזוהמות אסור לו לברך בכל מקום עד שירחוץ ולפיכך חייב לברך. אבל לדברי כל הגאונים והפוסקים ז"ל לאמצעי' בין גבנה לתבשיל הבשר מברך על רחיצת ידים ע"כ: