תשובות הרשב"א/חלק ז/תקב
ראובן שדך בת בתו לבן שמעון וחייב עצמו ליתן לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים בזמן פלוני ולאחר הזמן עמד ושדכה לאחר כי טען כי הבת אינה רוצה בבן שמעון: תשובה הדין עמו לפי שזה אונס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לבן שמעון ואין לו לעשות שום דבר אם לא לפייסה בממון ואפי' התנה עמו שיפייסנה אין לו להתנות עמו מתחלה שאם תסרב יהא פטור דאונסא דלא שכיח דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח ולא שכיח במיתה או חולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ואין דברינו אלא במי שהוא אנוס ודאי לא מסרב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. [רמ"ל] - אמנם בפ"ת אה"ע סי' נון ס"ק י"ג כתב בשם הח"ס דראוי להחרים עליו שלא ליתן נדן ושלא להתעסק בצרכי נשואי' עד תעמוד למשפט וע' בס' בכורי יוסף סי' ו' שהאריך בענין זה דביטול שידוכין ומדי עברי בו ראיתי שהביא דברי מהרי"ט בסי' קכ"ז דאין יכול להקדיש ע"י שילוח מטעם דמילי לא ממסרי לשליח ושם בסי' זיין הביא דבנוב"י מה"ת סי' קמ"ז בתשובה מבנו של הנוב"י הקשה על מהרי"ט מנדרי' ע"ב דפליגי תנאי בהפרת נדרים ע"י שילוח משום מיעוטא דקרא הא לאו הכי אפי' דהוה מילי עכ"ז יכול להפר ע"י שילוח, ובע"כ דלא כמהרי"ט והנה כבר קדמו בקושיא דנא בבתי כהונה ח"א בית ועד סי' כ"ד ובעל בכור"י לא זכר מזה ועלה ע"ד לתרץ קושיא זו בדבר שאין לו קיום שכתב לתרץ דכיון דבהפרה גופא קי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח יש לומר דהתם גופא היינו טעמא דקרא משום דהוה מילי ולא ממסרי לשליח ומהתם הוא דילפינן לה זת"ד והא ליתא דא"כ דקרא דהפרה בא לגלות לן דהכא אין שלוחו של אדם כמותו א"כ מאי השיב לו ר' יונתן מצינו בכל התורה ששא"כ והלא הכא בהפרה שאני משום דהוי מילי ועוד דלפי תירוצו תליא דין דהפרת נדרים ע"י שליח בזה אי מילי ממסרי לשליח או לא ממסרי והב"י כתב ביו"ד סי' רל"ד ופסק הרא"ש דהלכה כר' יאשיה דמחמיר ול"ל לכל זה ה'א [הא] בגיטין ס"ו אפסיקא בגמרא דהלכה כר' יוסי דמילי לא ממסרי לשליח וש"מ דהב"י הבין דזה לא תליא בזה דהא האי דאמרינן בגיטין כ"ט גבי גט ומתנה דמילי לא ממסרי לשליח פרש"י שם משום שהוא לא מסר אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרין לשליח משא"כ בהקדש והפרה דאינו מוסר השליח הדברים לאחר אלא הוא בעצמו אומרן בודאי דיכול לעשות ע"י שליח וכמ"ש להשיג מזה בס' בתי כהונה על מהר"יט וכדלעיל והיא השגה רבה וצע"ג ועי' בס' ברכ"י להגאון חיד"א בסי' תל"ד מש"ב והן עתה ראיתי בס' כסף נבחר אות שליחות ד"ה כתב הר"ן שהביא סתירה למהרי"ט מתמורה ד' יו"ד דאמרי' דשוו שליח לאקדושי אבל גם מאתו נעלם שבס' בת"כ הביא זאת הסתירה ודחה אותה דשם מיירי שהקדיש השליח משלו דאל"כ הא לאו קרבן יחיד הוא שהרי אין לו בה כלום אלא בע"כ דר"ל שאמרו ליחיד שיקדיש משלו בשבילם והוא הכרח גדול לפרש כן ועפ"י פירוש זה יהי' מיושב קושית הבכור"י הנז' בסי' זיין שהקשה על מהרי"ט מפסחים פ"ח בשכח מה אמר לו רבו גדי או טלה דהולך אצל רועה הרגיל אצלו ומקני לי' חד מנייהו ע"מ שאין לרבו רשות בו דמבואר מזה דעבד שהוא שליח רבו מקדישו בשביל רבו ובתוס' קידושין מ"ב ד"ה ודילמא מבואר שאין לחלק בזה בין עבד לאחר והרי דמהני הקדש ע"י שליח ולפי הנ"ז ניחא דיש לומר דרק בדבר שהוא שלו יכול להיות שליח שכיח ולא שכיח במת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס ומיהו להקדיש בשביל אחרים, שוב ראיתי בשו"ת בית יצחק א"ח סי' סמך שכתב בפשיטות דהקדש מהני ע"י שליח וראייתו מגמרא דתמורה הנז' ותימה על גאון כמוהו שלא זכר לדברי מהרי"ט דס"ל דלא מהני הקדש ע"י שליח ודברי הבת"כ בזה ופירושו בגמרא דאין משם סתירה למהרי"ט וכן בס' ברכ"י להגאון חיד"א בסי' תל"ד כתב לקיים דינו דמהרי"ט אך לא מטעמי' והוא עפ"י מ"ש מרן הב"י שם דאע"ג דביטול מתורת הפקר (וכמ"ש התוס' פסחים ד' ד"ה מדאורייתא ולא מטעם יאוש) כשיטת הרמב"ן ולא משום שגומר בדעתו לחשבו כעפר כמ"ש הרמב"ם: ובענין מה החילוק בין יאוש להפקר עי' בשו"ת חס"ל תאומים סי' ג"ל ואשר הביא שם בשם זקנו הגאון בנה"מ סי' רס"ב וכ"כ במקו"ח סי' תמ"ח (בד"ה לכן נראה לפע"ד) דיאוש עדיף מהפקר יען דבהפקר לא בעינן דאתי לרשות זוכה משא"כ ביאוש דאם מייאש מאבידה ומצאה קודם שזכה בה איש אחר א"צ לחזור ולזכות בה יע"ש ברם לענ"ד זה אינו דמדברי הרמב"ן שם בפ"ק מבואר בהיפוך מזה ועי' בשו"ת בית יצחק א"ח סי' ע"ו מה שהקשה בזה על המקו"ח וחידוש שלא זכר לדברי הרמב"ן הנז' ואמנם דע דכיון שביטלו כנהוג שוב אינו עובר עליו בב"י וב"י אף שיקנה אותו אחר הפסח ודלא כמ"ש בשו"ת מ"ב סי' נ"ח ובש"ע להרב הגאון התניא שכתב דחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח ולכן אם המכירה אינה כדין עובר עליו דלע"ד זה אינו אלא כמ"ש בשו"ת תורת השלמים סי' ו' והשיג שם על המ"ב והביא שם לדברי הירושלמי והרשב"א דעלה סמך בש"ע הנז' ברם צריך לבאר דבר זה דאם אמנם לדעת הרמב"ם (בנוסחא הישנה שהביא הכ"מ בפ"ב מחו"מ ועי' בפר"ח סי' תל"א בזה) דבחמץ ידוע לא מהני ביטול הוא עובר עליו כשלא מכרו כדינו מ"מ הא הרמב"ם דס"ל כן הוא דוקא לשיטתו דביטול אינו מתורת הפקר ויאוש משא"כ לדידן דהוא מטעם יאוש והפקר יש לומר דאינו עובר עליו אפי' להרמב"ם דמאחר שהפקירו ונתייאש ממנו אליבא דכו"ע יצא מרשותו לגמרי באופן שצריך לחזור ולזכות בו אחה"פ וא"כ הרי הוא דומה לחמץ הפקר דעלמא שאינו עובר עליו אף דמונח ברשותו וכמ"ש בתוס' הנז' ד"ה מדאוריי' דחמץ שביטל דומה לחמץ של אחרים וגבוה ורשותו אינו זוכה לו את החמץ מטעם דאמרינן בהשואל צ"ו איסורא לא ניחא לי' דלקני ועי' תוס' פ' חזקת (בבא בתרא ד' נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי ובתוס' גיטין ע"ה ושם בר"ן דבמתנה כ"ע ס"ל כרבא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה אפי' בפניו וא"כ ה"ה בזכיה דבע"כ לא הוי זכי' וע"ע בשו"ת מהרי"ט סי' ק"נ בסוד"ה ומיהו דידו אינו קונה לו כשאין דעתו על מה שבתוכה ובע"כ אינו קונה אף אם נימא דחצר המשתמר לדעתו הוי כמו דעת אחרת מקנה יע"ש ובח"ס יו"ד סי' שי"ח מה שהקשה עליו מתוס' דב"ב הנז' ויש להאריך בדבריהם ואכ"מ: והנה בש"ע הרב הנז' לא אתי עלה מטע' הרמב"ם וגם לא הביא לדברי תוה"ש וא"כ הנכון כמ"ש אבל דוקא כשמכרו אף שלא כדינו מאיזה סיבה שאירע לו מ"מ מאחר דסובר שמכרו שוב אין בדעתו לזכות בו אלא אחר שיקנה אותו מחדש ולכן אמרינן דהביטל שביטלו בודאי היה ביטול גמור משא"כ כשלא מכרו בלי אונס ובלי שכחה (אם נימא דשכחה הוי שוגג ואונס ועי' במג"א סי' ק"ח ובשע"ת סק"ו שם) חיישינן שלא ביטלו ביטול גמור ועבר עליו בב"י וב"י ואסור בהנאה אחה"פ וכמ"ש לחלק בזה התוה"ש ובחק"י שלו סי' תמ"ח וע"ש במקו"ח בד"ה היוצא לנו מזה ואיברא דכמה פוסקים פליגי על החק"י בזה כמ"ש שם בשע"ת ועי' בנוב"י מהד"ק א"ח סי' י"ט וע"ע בשו"ת דברי יוסף אירגאס סי' י"א בדין חמץ שעבר עליו הפסח שפסק הש"ע שם דאסור בהנאה שביאר שם דעת הרמב"ם והרא"ש בזה ועפ"י דבריו נראה דדעת החק"י לא אתי אליבא דהרמב"ם אכן יש לדחוק ולומר דהרמב"ם והש"ע שם סעי' ג' מיירי כשהי' אנוס גם על הביטול דאם בטלו ונאנס במכירה כבר הרבה לצדד להתיר הגאון פנמ"א ח"ב סי' קס"ג ואכמ"ל ויהי' איך שיהי' אבל עכ"פ לענין שכתבנו דחמץ הנמכר הוא בכלל ביטול הוא נכון וקיים וכמ"ש מפורש דבר זה הגאון הנודע בשערים התב"ש בחלק בכור שור לפסחים ד' כ"א בנידון מכירת הבהמות להאכילם חמץ בפסח שכתב דאסור ולא דמי למכירת חמץ יען דמכירת חמץ שאנו מוכרים אינו אלא הערמה אך כיון דמה"ת בביטול סגי וליכא כ"א איסור דרבנן לכן התירו להערים דהרי הקונה הוא עני וקונה חמץ בכמה מאות אבל בדרבנן שרי להערים כדאיתא בשבת קל"ט משא"כ במכירת הבהמות יע"ש באריכות ולכאורה יש להעיר על זה דהא שם בשבת לא אמרו דמותר להערים אלא לצורבא מרבנן ועוד הא אמרינן בביצה ד' י"ז שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד אמנם יש לומר דשאני חמץ שיש בזה הפסד גדול ורב לכן התירו בזה וע"ש בתוס' ביצה ה' ובלבד ובתוס' שבת י"ח ד"ה דמפקרא להו ובא"ח סי' רמ"ו ועכ"פ חזינן מפורש יוצא מדברי התב"ש כמ"ש ועי' בשו"ת ח"ס א"ח סי' ס"ב וסי' קי"ג מ"ש בדברי התב"ש באריכות: וע"ע בשו"ת שאגת אריה סי' ע"ג והנמשך מ"ש בענינים האלו ומ"ש שם דחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות אינו מועיל ביטול דאל"כ אמאי לוקה השוחט את הפסח על החמץ והלא הוי התראת ספק שמא ביטל ומוכרח לומר דמיירי בחמץ שקע"א לענ"ד אפשר לדחות הוכחה זו דיש לומר דמיירי כשהמותרה אינו מכחיש שלא ביטלו ועפ"י מ"ש התוס' בפסחים ס"ג ד"ה התראת ועוד י"ל דמיירי שראו עדים שנהנה ממנו לאחר זמן איסורו והרי דלא בטלו ועכ"פ הא ודאי דדעתי' עלי' וחס לבטלו וביטול שבטלו לא הי' בלב שלם ועובר עליו מה"ת כמ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים וע"ש ברש"י [פסחים] ס"ג ע"ב במ"ש אי חזינן חמץ גביה ומתרין כו' ובזמן שחיטת הפסח אין בידו לבטלו דפסח ששחטו קודם חצות פסול ואף לרב ששת שם ק"ח דס"ל כבן בתירא דכולי יומא כשר לשחיטה מ"מ מודה דאינו לוקה השוחט על החמץ אלא כששחטו אחר חצות ולר' שמעון דמתיר בהנאה עד הלילה ע"ש בתוס' [פסחים] כ"ח ר' ד"ה שמעון ושם כ"א בסוד"ה עבר זמנו והרי בידו לבטלו בשעת השחיטה יש לומר דמיירי שאוכל מהחמץ שיש לו בשעה שמתרין בו העדים ושוחט אותו בזו הרגע ממש דזה לא הוי התראת ספק דהרי שחס עליו לבטלו מדאכלו ובתוך זמן האכילה שחטו ועבר על לאו דלא תשחט על החמץ ועפ"י אופן זה יהי' ניחא אפי' לדעת בעה"מ שפסק כר"ש בלפני זמנו וס"ל בדעתו דמותר לאכלו עד הלילה דבאכילתו משביתו כמ"ש הטור בסי' תמ"ג וע"ש בדרישה ובמחב"ר מש"ב מ"מ כשאוכל בזה הזמן שכתבנו הרי דלא בטלו ור"ש בן לקיש דס"ל התראת ספק ל"ש התראה הוא שסובר דאינו חייב עד שיהא עמו בעזרה והרי דלא בטלו ואף דבאכילתו משביתו מ"מ הרי הוא שוחט את הפסח על החמץ ועי' במקו"ח סי' תל"א שכתב לדחות הוכחת השאג"א די"ל דמיירי שקנה חמץ אחר שש אבל לע"ד זה דוחק גדול דאף דהרמב"ם פ"א מחו"מ פסק דהקונה חמץ בפסח לוקה מ"מ כבר נתעוררו בזה גדולי הפוסקים להשיגו דאין קנין תופס באיסורי הנאה עי' נוב"י מה"ק סי' י"ט ובתוס' סנהדרין ע"ט ד"ה בשור ובקצוה"ח סי' תיו"ד ומ"ש עוד המקו"ח דמוקמינן החמץ בחזקה קמייתא שהיה שלו גם זה קשה דאדרבה יש לאוקים גברא אחזקת צדקות וכשרות שביטלו וכמ"ש התוס' בחולין י"א ד"ה כגון בחזקה דהעמד האם בחזקת צדקת ולכאורה יש להעיר בזו החזקה ולדחותה מטעם דעבר על תקנ"ח שלא ביער חמצו אבל זה אינו טענה דאמרינן בבכורות ד' למד נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד וגדולה מזו מצינו גבי חזקה דאין אדם עבב"ז דאף בעבר על דאורייתא אמרינן כו' חזקה זו מטעם דכל מה דמצי למיעבד בהיתר עושה ועי' ברמ"א א"ה סי' ג"ל ושם באבני מלואים מ"ש בזה בשם תשו' הרשב"א וע"ע בתוס' פ"ב דגיטין י"ז ד"ה משום ובתמורה כ"ז אף על גב דאתחזק באיסורא לא שביק איניש היתירא ודו"ק: ומעתה נחזור לדלעיל דאע"ג דביטול מתורת הפקר עם כל זה יכול לבטל על ידי שליח (ודלא כדעת העיטור שהביא הר"ן בפ"ק דבפסחים) דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כמ"ש הרמב"ם בפ"ב דנדרים ומשו"ה לא מהני בזה שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני בי' שליחות עכ"ל הב"י וכתב עלה הברכ"י וא"כ ה"ה הקדש שהאומר לחבירו צא והקדיש שור משוורי ויצא והקדישו אינו הקדש זת"ד הברכ"י והנה בהא דנדר אי מהני עי"ש [= על ידי שליח] או לא יעי' בחת"ס יו"ד סי' שכ"א ובתוס' נזיר י"א ד"ה על מנת וכבר עמד בזה הנוב"י מה"ק יו"ד סי' ס"ז והוכיח דנדר ושבועה מהני עי"ש דאל"כ איך מהני תנאי בהם הא הו"ל תנאי שא"א לקיים (המעשה שלו) עי"ש ולא הוי תנאי כדאמרי' בכתובות ע"ה ומצינו בכמה דוכתי דיש תנאי בנדו"ש ועי' בשו"ת חס"ל תאומים יו"ד סי' ס"ח שהקשה על תירוץ התוס' הנ"ז שתירצו דהואיל שאחרים יכולים להביא קרבנו' תחתיו נחשב כאלו כל המעשה שלו יכול להיות עי"ש ומשום זה מועיל תנאי בנזירות ועלה הקשה מנדרים י"ט דמוקי להאי דהריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור בנזיר שמשון והא נ"ש ליכא בקרבן ומהני בי' תנאה יע"ש ועוד שם בסי' ע"ו שכתב לחלק בין נדו"ש לנזירות דבנדו"ש לא בעינן דיני תנאי משום דאין בהו שום מעשה והוצאת דבר מרשות לרשות אלא דיבור בלבד ולכן אתי דיבור ומבטל דיבור (כן סובר ר' יוחנן בקידושין נ"ט) משא"כ בנזיר דיש בו קדושת הגוף דומיא דכהן וע"פ מ"ש מהרי"ט בסי' ג"ן וד"ן מח"א וא"כ הרי בדיבור אתעבד מעשה שנתפס גופו בקדושה ויצא מחול אל הקודש ולכן בעינן בזה דיני תנאי יען דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דומיא דמצינו בתנאי ב"ג וב"ר (קידושין ס"א) ואם אמנם כי טעמו גבי נזיר דחיק טובא דא"כ גם בשבועה לדבר קדושה נימא דנתפס גופו בקדושה דומיא דנזיר מ"מ סברתו בנדו"ש דלא בעינן ד"ת הוא נכון וישר וכעין זה כתב השיטה"מ לנזיר שם על קושית תוס' הנז' איך מועיל תנאי בנזירות הא נזירות א"א לקיים עי"ש וס"ל להשיט"מ דלא בעינן ד"ת בנזיר וכ"ש בנדו"ש דהא אין בהו אלא דיבור בלבד כמ"ש החס"ל וא"כ לפי"ז נדחה הוכחת הנוב"י (עי' פ"ת יו"ד סי' רל"ו מש"ב) דיש שבועה עי"ש כדעת תה"ד מדקי"ל דיש תנאי בשבועה דזה אינו הוכחה כמובן וא"כ ממילא נתחזק שיטת מהרי"ט דהקדש שוה בזה להפקר דהוא מתורת נדר ולא מהני עי"ש: ודע דעוד אפשר לומר דטעם שאינו יכול להפקיר עי"ש הוא מטעם שכתב החק"י שם יען שלא זיכה נכסיו לשלוחו לכן לא יכול להפקירו וכמו כן שייך טעם זה בהקדש עי"ש או אפשר כטעם הברכ"י שם דכל מידי דאדם יכול לעשותו בעומד על עמדו מבלי שילך למקום אחר או טירחא אחרת אפי' קלה בהא לא מהני שליחות ומשו"ה נדר והפקר והקדש וביטול (ומהא דפסק הש"ע שם דשלוחו יכול לבטל אינו קשה דכיון דחמץ אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' סגי וכמ"ש מרן בב"י שם) דיכול לעשות בעצמו בכל מקום ובלי שום טירחא לא מהני שליחות אבל לא כמ"ש בשו"ת בית יצחק הנז' דכיון דהפקר היא מטעם נדר וא"כ כמו דאסור לנדור ה"ה דאסור להפקיר ולכן אין מהני עי"ש דאין שלד"ע ולפי טעם זה הקדש לא דמי להפקר דאין בזה איסור ולפעמים גם חובה עליו להקדיש ברם לטעמו יקשה מנודר בעת צרה דמותר לנדור כמ"ש התוס' חולין ב' ד"ה אבל מוידר יעקב נדר והפוסקים שכתבו דנדר לא מהני עי"ש לא חילקו בזה ובודאי שהוא כמ"ש ודינו של מהרי"ט נכון וקים ומדי דברי בזה אזכיר למ"ש בשו"ת בי"צ הנ"ז סס"י כ' בענין אם נדר שייך בקום ועשה דזה תליא אם עיקר נדר ע"י התפס' או לא דאם עיקר נדר בלא התפסה גם בקו"ע שייך נדר ולדעתי נראה דיש להעיר על זה מדברי הש"ך סי' רי"ט שכ' שם בשם הפרישה לפרש דברי הש"ע בנודר ליקח בית דמיירי בנדר על תנאי משום דנדר הוא מיתסר חפצא וליתא בקו"ע וקשה דהלא הש"ע בסי' ר"ד סובר כהר"ן ברי' נדרים דעיקר נדר הוא בין שהתפיסו ובין שלא התפיסו אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וא"כ מנ"ל להש"ך לפרש דעת הש"ע דמיירי בנדר ע"ת וביותר יגדל התימה מדברי הר"ן בעצמו [נדרים] ח שכתב שם בד"ה והלא מושבע דנדר ליתא לעולם באעשה אמנם כן ראיתי בהגה' מהרש"ש לנדרים ג' בהא דאמרי' בל יחל דנדרים כגון דאמר ככר זו אוכל שכתב כסברת בי"צ והשאיר הדבר בצ"ע יען דדברי הר"ן מתנגד לזה ואני מוסיף דלע"ד נראה דגם דברי הש"ך מתנגד לזה; נחזור לדעיל למ"ש בשיטת מהרי"ט דהקדש שוה להפקר בהא מילתא דהוא מתורת נדר ולא מהני עי"ש שצריכין אנו לומר דאף דמועיל תנאי בנדר משום דלא בעינן בי' ד"ת וכמ"ש בשם חס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור עכ"ז בהקדש אינו מועיל תנאי כיון דליתא ע"י שליח ואתי דיבור ומבטל דיבור ליכא למימר גבי דדיבור הקדש הוא מעשה שעושה מחול קודש וכמו דאמרי' בפ"ק דתמורה ג' לא תתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה ופרשי' שעושה מחולין קדשים (ועיין בהה"מ פ' האדרון משכירות ה"ב במ"ש ואפשר הי"ל לומר) ולפי"ז נראה לכאורה דלא יועיל בו תנאי ברם צריך ליישב בזה דיש לומר דגם בהקדש שייך הטעם דאתי דיבור ומבטל דיבור אף שדיבורו נחשב למעשה משום דכמו שדיבור זה נחשב למעשה כן נחשב גם הדיבור של תנאי למעשה שמהפכו בדיבורו מקודש לחול ולכן אתי דיבור השני ומבטל לראשון ואם נחליט כן לא יקשה לן הא דתנן בפ"ג דנדרים כ"ח הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ואמרי' שם בגמרא היכי נדר אמר אמימר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו דמוכח מזה דדוקא בנתקיים התנאי דלא נקצצו היום חל ההקדש אבל אם נקצצו לא הוי הקדש ומבואר דמועיל תנאי בהקדש דאל"כ הא אפי' אם נקצצו הוי הקדש כיון דהתנאי בטל והמעשה קיים וכבר הקשה מזה בתוסד"ר אות קי"ד על מהרי"ט אמנם לפי מ"ש ניחא הא דמועיל תנאי יען דלא בעינן ד"ת בהקדש: עוד נהדר אנפין למ"ש בשם הבת"כ דמיירי שאמרו ליחיד שיקדיש משלו בשבילם דדבר זה צריך ביאור והואיל דאתא לידן אמרתי לבאר וירוח לן בכמה דוכתי דהנה טעם דהציבור זוכין בזה ההקדש שהקדיש משלו הוא מטעם דזכין לאדם שלא בפניו (ועי' תוס' כתובות י"א ד"ה מטבילין מש"ב) וא"כ לדעת מהרי"ק (ועי' ברמ"א אה"ע סי' ק"מ סעי' ה' במ"ש ויש מחמירין ושם בב"ש ובט"ז) דחש לסברת הרי"ף בפ"ק דגיטין ושהבין בדעתו דס"ל דגם באומר זכי לא מהני אלא לענין חזרה ולענין התרה אינה מותרת אלא כשיגיע גיטא לידה (וע"ש בתוס' ד"ט ד"ה לא יתנו) והרי דס"ל דזכיה שלא בפניו אינו מועיל אלא לענין שאין המזכה יכול לחזור בו אבל הזוכה אינו קונה עד שיגיע לידו וא"כ לכאורה יקשה איך אפשר להקדיש משלו בשבילם כיון דלא הוי שלהם עד שיגיע לידם וזה הוא דבר דלא אפשר אמנם זה אינו דזה האיש שמזכה להם על ידו הוא זוכה בעדם מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ומהרי"ק לא מיירי אלא היכא דליכא למימר הטעם מגו דזכי לנפשי' כיע"ש או אפשר לומר דאין צריך שיהא הקרבן שלהם ממש אלא רק בגילוי דעתא סגי כדאמרי' בנדרים ל"ו הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה ולא כלום משום דקרבן צריך דעת בעלים (וע"ש בפי' הר"ש) הא היכי דאיכא דעת מהני אף שלא הגיע לידו והן ה"נ בקרבן ציבור ואולם מהא דאמרי' שם בתמורה מתנה דקא יהבינן לי' וכן בר"ה ז' ויחיד שהתנדב משלו כשרין בלבד שימסרם לציבור לא נראה כן וצ"ע ועי' במשל"מ פ"ח ה"ז מהל' כלהמ"ק ודו"ק