תשובות הרשב"א/חלק ה/קלה
סימן קלה
עריכהשאלת: ראובן שהיה חייב מנה לשמעון בשטר, והקדיש נכסיו, ואין לו נכסים אחרים לפרוע לשמעון, הפסיד זכותו? או בזה נאמר: אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב, משום נעילת דלת, וכמו שאנו אומרים גבי הבעל?
תשובה: המקדיש בזמן הזה, אינו אלא הקדש לעניים, לפי שאין מכירין עכשיו, לא בהקדש מזבח ולא בהקדש בדק הבית, אלא בהקדש עניים. ובנדרים, אין הולכין בהם, אלא אחר מקומם ושעתם, וכמו ששנינו בפרק אלו מותרים (דף יח:): הרי אלו כתרומה וכו'. וחכמים אומרים: סתם תרומה ביהודה, אסורה, והגליל מותרת, שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה. סתם חרמים ביהודה מותר, ובגליל אסור, דאין אנשי גליל מכירין בחרמי כהנים. ולפיכך, ב"ח גובה מהם לגמרי, ואפי' היה הקדש בדק הבית, היה גובה לגמרי מהם ג"כ. ובלבד שיוסיף עוד דינר לפדיון, כדי שלא יאמרו: הקדש יוצא בלא פדיון. כמו ששנינו בערכין בפרק שום היתומים (דף כג:): המקדיש נכסיו, והיו עליו כתובת אשה וב"ח וכו' הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה, מוסיף עוד דינר ופודה את כל הנכסים האלו, ע"מ ליתן לכתוב' האשה ולב"ח את חובו. ואמרינן טעמא בגמרא משום דרבי אבהו: כדי שלא יאמרו: הקדש יוצא בלא פדיון. ואילו היו נכסים מטלטלין, אם יש בשטר חוב מטלטלי אגב מקרקעי, גובה הכל מהם גם כן. וכדאיתא (בפרק חזקת הבתים דף מד:). אבל אם אין בשטר, אלא כמו שנהוג באותה הארץ, שכותבין מקרקעי ומטלטלי, אינו גובה מהם. וכדאמרי' שם: עשה שורו אפותיקי, ומכרו, אין ב"ח גובה ממנו. ונראה דלאו דוקא במכר, אלא אפילו נתנו במתנה, כדאמרי' בר"פ הנזקין (דף נ:), גבי לגבות מן הזבורית, דמתנה כמכר. ומסתברא, אפילו בהקדש עניים אומרים כן. ואם הם שטרי חוב, אם היה שכ"מ (שכיב מרע) המקדיש ההקדש הקדש, דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמו. כדאמרינן: שכיב מרע שאמר: הלואתי לפלוני; הלואתו לפלוני, ואפילו הכי גובה מהם, כמו שאמרנו. ואם היה בריא, הקדשו אינו הקדש. משום דבעינן בהקדש, דיהא שלו וברשותו, דומיא דביתו. וכאן גוף השטרות אינן ממון, והשעבוד שבהן אינו של מלוה, עד שיגבנו. דאביי ורבא פליגי בפ' כל שעה (דף ל:) דאביי אמר: ב"ח למפרע הוא גובה, ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה. ונפקא מינא, להקדיש מלוה, ומזבין מלוה. דלאביי, הקדשו הקדש; ולרבא, לא עשה ולא כלום. דקי"ל כרבא, דהנכסים המשועבדים למלוה מהלוה, אינן כנכסיו של מלוה, דאינו ביתו ואינו ברשותו, והו"ל: כהלואתו לפלוני.
ומיהו, בשכ"מ קנה, דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמו, אבל בבריא לא שייך. ומה שאמרת, אם נאמר בזה אלמוה רבנן לשעבודיה דב"ח, כמו שאמרו דאלמוה לשעבודיה דבעל, לא שייך בזה כלל, כמו שאמרנו. דלא נאמרו דברים הללו, אלא בקונם דהוי כעין קדושת הגוף, ולא קדושת הגוף ממש. שאילו האומר: שור זה לעולה או לשלמים, מוציאו מידי שעבוד, וכמ"ש הקדש חמץ ושיחרור מוציא מידי שעבוד. אבל בקונם דהו"ל כעין קדושת הגוף, הוצרכו לומר דאלמוה לשעבודא דבעל. וכן במדיר את אשתו, דאלמוה לשעבודא דאשה. והוא הדין לב"ח, לדידן דקי"ל, שעבודא דאורייתא. וכמו שאמרו בירושלמי, גבי מדיר את אשתו: וכי אדם נודר, שלא לפרוע חובו! ואמרו שם: תפתר, כמ"ד מזונות דרבנן. וממנה אתה למד לדידן, דקי"ל בב"ח שעבודא דאורייתא, גובה מהם וכל זה כתבתי לך, כדי להתלמד מהם במקום אחר, אף על פי שאינו צריך לעיקר שאלתך.