תשובות הרשב"א/חלק ה/קלד
סימן קלד
עריכהשאלת: ראובן זבן ארעא שלא באחריות. ואתא שמעון בר מצרא, וא"ל לראובן: זבין לי באחריות, דשליחא דידי את. כדמוכח בפ' המקבל (דף קח), גבי זבן במאתן ושוה מאה. ושליחא דזבן בלא אחריות, חיובי מחייב לקבולי עליה אחריות. כדאיתא בגט פשוט (דף קסט:), וז"ל: זבנה את מיניה שלא באחריות, והדר זבנה ניהליה באחריות. השיב ראובן: לאו אדעתך זבני, ולא בזוזך זבני, אלא לנפשי ובזוזי זבני. אי ניחא לך בכה"ג, לחיי ואי לאו, שבקה, דלא ניחא ליה לבעל הבית לזבונה שלא באחריות. הדין עם מי? זהו תורף שאלתך
תשובה: מסתברא, שהדין עם ראובן הלוקח, שאין כאן עשיית הטוב והישר, שיסתלק זה ממה שקנה, ועוד, שיפסיד לקבל עליו אחריות! והיכן טובתו של זה, והיכן ישרו של זה! לא אמרה התורה עשה הטוב והישר לזה, תקלתך. אלא אם רצה לוקח בלא אחריות, יקח. ואם לאו, תשאר אצל זה. ומיהו, אם חושש הוא, שמא הערמה איתעביד, שלקח בשטר זה בלא אחריות, כדי לגנותה על בן המצר, ומצר אחר קבל עליו אחריות. ורצה זה, להחרים על כל מי שעשה בהערמה, כדי לאבד מצרנותיו, מסתברא שהוא רשאי, ואין מוחין בידו. ואפילו את"ל, שהלוקח כשליח גמור לבן המצר, אפ"ה אינו מתחייב בכך לקבל עליו אחריות. והא דא"ל לרב נחמן לההוא שליחא: זיל זבון שלא באחריות, וזבין את לדידיה באחריות; דבמאי קא מחייב בהכי, אלא משום דזבן לה בזוזי דידה, וקא בעי לאפטורי נפשיה מיניה. דא"ל: עבדית שליחותך, ולית לי לשלומי לך. לפום כן א"ל לר"ן: אי בעית לאפטורי נפשך מינה, זיל זבין לה באחריות. והכא, הא א"ל לבן המצר: אי לא ניחא לך, שבקה. ולא עוד, אלא דהא לאו שליחא גמור הוא, דבן המצר הוא. ותדע לך, דאל"ה אפילו בזבן ממאתן ושויה מאה, הכי אסיקנא, דלא מצי למימר ליה: לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי. משום דאר"ן: אין אונאה לקרקעות. דהא ר"ן גופיה, הוא דאמר בפ' אלמנה ניזונת (דף צט:): טעה שליח לא קאמינא. ואקשו עלה: והא הוא דאמר: אין אונאה לקרקעות? ואהדר להו: ה"מ, דטעה בעל הבית. אבל טעה שליח, מצי א"ל: לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי. אלא לוקח, ע"כ לאו שליח גמור הוא, דבן המצר כשליח בעלמא הוא. דהא איהו לנפשיה זבן, ואדעתא דנפשיה זבן, ומצי א"ל: לא עדיפת מנפשאי. אי ניחא לך, לחיי. ואי לא, אנא שקילנא. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל ג"כ. ואי קשיא לך, אי הכי, מאי קאמרינן: מעיקרא, דסבור מינה, מצי א"ל: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דמשמע, שקיל לה בן המצר במאה, קא פסיד לוקח, לא היא! דלא לאפסודי עלה דלוקח קאמרינן, אלא הכי קאמר: סבור מינה, מצי א"ל: את שליחא דידי את. ואף על גב דניחא לך במקום בקיום המקח, אנא לא ניחא לי, דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והלכך, אי בעי בן המצר לבטל המקח מדין אונאה, הרשות בידו. ואי בעי בעל הקרקע לזבונה לדידיה, מזבין ליה בשויה. ולא תקשי לך, דקאמר: מצי א"ל: לתקוני שדרתיך; ולא קא"ל: מצי א"ל: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כלומר: שיאמר כן לבעל השדה, כיון דמדין ביטול מקח אתינן ליה, משום שליחא, ניחא ליה במאי דעביד. ואיהו, מדין ביטול מעשיו של שליח אתי לה. משום הכא, נקט לה כי האי לישנא. והתם נמי, בפ' אלמנה ניזונת, כי האי לישנא קמא. והתם, לית לך למימר דמשלם שליח, אלא שהמקח מתבטל. ואל תסתבך במ"ש הרמב"ם ז"ל: דאחריות בן המצר על הלוקח, ואחריות הלוקח על המוכר. חדא, דאין רבותי נ"נ מודים לו בדין זה. ועוד, דאף הרב ז"ל, מסתברא דלא א"ל אלא בדקיבל נמי מוכר ללוקח אחריות, דכי משלם איהו לבן המצר, לית ליה פסידא, דהא עליה דמוכר הוא דהדר. אבל היכא דאית ליה פסידא כדהכא, לא קאמרינן: דועשית הישר והטוב, קאמר רחמנא.