תשובות הרשב"א/חלק ד/כב
סימן כב
עריכהלסרקוסטה.
שאלת: יוסף ובנימן אחים, ויש להם אחיות ובני אחיות. ומת יוסף בחיי בנימין, והניח בן ושמו מנשה. ומנשה יש לו בן ושמו מכיר. ובנימין זה לא היו בנים ולא בנות. ונתירא בנימין זה שמא יקראנו אסון בפתע פתאום. ולפי שהיה אוהב יותר בני האחיות ממנשה בן אחיו, הקדים עכשיו ונתן מתנה למנשה בן אחיו: בתים ידועים, וסילק זכותו משאר נכסיו מצד ירושה. וכך כתוב בצואתו: לפי שבאלו הבתים הנתונים לו, סלק כל חלק וזכות מנשה זה מכל ירושת בנימין זה. אלא אם יקים לו בנימין זה לשום דבר אחר אחרי. וכשמת בנימין, התפיסו בני האחיות כל שאר נכסי בנימין זה ביד ב"ד. וטוענין: שכל שאר הנכסים שלא נתן למנשה, הרי הם שלהם. לפי שכבר סלקו מכל חלק וזכות שיש לו בנכסיו מצד ירושה, כמו שנזכר בשטר הצואה. ואף על פי שלא נתנם להם בפי*רוש, ניכר מתוך מעשיו: שהיה רוצה ליתן שאר נכסיו לבני האחיות. לפי שכך כתוב בשטר הצואה, אחר שנתן קצת מתנות למנשה ולמכיר בן מנשה הנז*כר, ולבת אחת מן האחיות שיראה: כל זה שריר וקיים, בכל יפוי כח וקיום שיכתוב סופר ב"ד לזאת הכונה. ואפי' יחסר שום דבר מכאן, מקוים בזה מחמת חסרון הכתוב או התוספת בו, שיגמר כפי מה שצריך להגמר בו הקיום, כהוגן וכשורה, בכל כונותיו וענייניו. לפי שעל התנאי הזה נעשו ממנו המתנות הנזכרות לעיל. ומנשה טוען: שהכל שלו, לפי שאין ממש בצואת בנימין הנז*כר, אחר שנשארו הנכסים סתם, ולא נתנם להם.
תשובה: חזרתי על כל צדדי, ולא מצאתי לבני האחיות זכות בנכסים אלו. וטענת מנשה טענה יפה היא, מכמה צדדין. חדא: שאין בנימין יכול לסלק היורש מירושתו, מפני שהוא מתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתורה. וכמ"ש בפרק יש נוחלין (קנ"ו ע"ב): האומר: איש פ*לוני בני לא יטול פי שנים, איש פ*לוני בני לא ירש עם אחיו, לא אמר ולא כלו'. שהתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתורה. דבין שאמר לא ירש או לא יטול או יסתלק, או אחד מלשונות כיוצא באלו, הוא מתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתו*רה, ולא אמר כלום. ועוד: דבר מן הדין, כל שמנהש ראוי לירש, ואין אחר ראוי לירש עמו, אף על פי שסילקו מנכסיו, כל שלא נתנן לאחר, ממילא הוא יורשן. דמאן בו לירות? בר קשא דמתא לירות? והאחיות ובניהם כנכרי' גמורין הם במקום מנשה הראוי לירש. ואינו דומה למשנתינו: דלא ירש עם אחיו, דמשמע מינה: דטעמ' דלא אמר כלום (בבא בתרא קנ"ו:), היינו דוקא משום דהתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתו*רה. הא לאו הכי, היה הוא מסולק מהם, ויהיו שאר האחים יורשים ממילא, ואף על פי שלא נתנם להם בפי*רוש. דשאני התם (בבא בתרא קנ"ו:) דכולם ראוין לירש. וכל שנסתלק האחד, השאר יורשין את הכל. אבל כאן, שאין עסק לאחיות ולבניהן בירושת בנימין במקו' מנשה, למה יטלו בני האחיות? ומה להם עסק בנכסים אלו יותר מנכרים דעלמא? ותדע לך: דגרסי' בירושלמי בפ' הכותב (הלכה א'), גבי: מתני' דבחייך ובמותיך, אם מתה, לא ירשנה. רבי יוסטנה בעון מיניה דר' יוחנן. ואמאי לא איפשיטא להון: שהאחי' יורשים אותה, כיון שנסתלק הבעל מירושתה? אלא ה"ט: משום דס"ל: דבמקום בעל, שהוא היורש בכל נכסיה, אחיה כנכרים הם אצל ירושה. וממילא נשאר הבעל, כל שלא נתנה היא הנכסים לאחרים בחייה. ואמר להו ר' יוחנן: דלא. דשאני הכא: שהבעל כתב זה כשהיא ארוס'. ובאותה שעה עדיין לא היה זכות לו בירושה. שאין ארוס יורש, והאחין יורשין הן באותה שעה. ולפיכך: כשנסתלקו בני הבעל, נשארו האחי' יורשין כדמעיקר'. ועוד: הגע עצמ': אף לכשתמצא לומר: שכל שסלק היורשין מירושתו, ינחלו אחרים שאר נכסי בנימין, על כרחנו: כל שלא נתנן לאחד מהן, הקרוב קרוב יותר יורשן. וא"כ, הנה מכיר בן מנשה שהוא קרוב לו יותר, ראוי לירש יותר מבני האחיו'. והוא היה ראוי לנחול שאר הנכסי', כל שאין מנש' יורשן. אלא שאין אנו צריכין, לפי שמנשה הוא היורש, וכמ"ש. ואיני מוצא שום ענין ושום לשון בשטר הצוואה, שיוכיח שהם שאר הנכסים לבני האחיות. ולא עוד, אלא אפי' אמר לעדים: כתבו ותנו לבני האחיות, שאני נותן להם כל שאר נכסי, כל שמת אין כותבין ונותנים. שאין שטר לאחר מיתה.