תרומת הדשן/א/שנ

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שנעריכה

ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהן חגורה אחת יפה ונפטר ראובן. אח"כ כמו חודש ימים נפטרה גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה והניחה בן קטן והיה חי אחר פטירתו כמו שנה ונפטר גם הוא והנה בעל האשה תובע הכ' ליטרא מחמיו בן ראובן כי עדיין לא הוציאם מידו השיב לו בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה בתי חגורה עבור אותם כ' ליטרא והלא נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע"כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך. הדין עם מי:

תשובה יראה הדבר צריך דקדוק כמו שאבאר. ונראה דודאי דאי לא הוי שום זרע לאשה זאת לא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאיתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית לה בעל משום דחשיב ראוי אע"ג דההוא ממון אתא לידה כבר אבל כיון דהוי לההיא איתתא בן והניחה אותו חי אחר מותה אותו בן יורש כל כח וזכות שהיה לה בעולם בראוי כבמוחזק וכשנפטר אח"כ הבן יורש אביו כל זכותו וכחו ג"כ אלא שבן ראובן טוען דהצוואה לא היתה אלא אדעתא דתקנה בהני מעות חגורה יפה וכוונתו ההיא כבר נתבטלה קודם שהוציא מעות מידו נראה לכאורה דשפיר קטעין וכה"ג איתא במרדכי פ' אע"פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כ"ץ דלא זכו יורשי היתומם באותם מעות כל עיקר דמשום דאמדינן לדעתיה שלא הקצה אותו אלא ע"מ לכונסה ור"י וא"ז פסקו התם כמותו וכתב דאומדנא גדולה היא שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהן מצוה ואע"ג דראבי"ה פליג עלייהו התם וכתב לא כל האומדנות שוות וכיון דהוקצה המעות לעניים נעשה נדר וזכתה היתומה בהן מיד וזכו היורשים מכחה וא"כ בנ"ד נמי דכיון דקי"ל דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי מיד זכתה האשה בהני כ' ליטרא ואתי יורשים וזכו מינה מ"מ מה בכך אכתי פלוגתא דרבוותא היא ולא מפקינן ממונא. אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנא דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנא גדולה שלא כיון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא לתנם במתנה לאינשי מעלמא משא"כ בנ"ד דאמרינן בפ' י"נ ובפ' מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בנו וה"ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לומר דגמיר ודאי להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהוא זוכרה על קישוטיה בשעת פטירתו וא"כ איכא למימר דבענין זה כ"ע מודו דאמרינן עלה לא כל האומדנות שוות. עוד היה נראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסינן בפ"ב דביצה ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלוני ולינסיב ברתא אר"פ ד' מאות זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לו ד"מ זוזי ולנסוב ברתא אבל אמר לינסוב ברתא והבו ליה ד"מ זוזי אי נסיב קשקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפירש"י ומהתוס' שהטעם הוא משום דאמרינן תפיס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו ד"מ זוז לפלוני זכה בהן משום דככתובים וכמסורים דמי ומאי דקאמר אח"כ ולינסיב ברתא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וה"ה בנ"ד מה שאמר שיתן מנכסיו לבת בנו כ' ליטרא אותה צוואה מיד ככתובים וכמסורים דמי ומה שצוה אח"כ שתקנה בהן חגורה תפיס ל' ראשון וחגורה אי בעי קניא ואי בעי לא קניא. אמנם כל ימי תמהתי אהך פיסקא דתלמודא דבשלמא אהא דקאמר לעיל מיניה האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה איכא למימר ביה תפוס ל' ראשון משום דהואיל ויצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למהדר אבל שכ"מ מצי למהדר לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה האיך נוכל לומר תפוס ל' ראשון ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמוייה להא מלתא אחריתי: