תרומת הדשן/א/לו
שאלה לו
עריכהשאלה: בחורי עניים או שאר עניים כמותם, כשמתקנים להם חלוקות חדשות, צריכין לברך ברכת שהחיינו או לאו?
תשובה: יראה דאין צריך לברך ברכת שהחיינו. דכל החיבורים כתבו בסתם דברי ר"י, דאין מברכים על כלים חדשים אלא אם כן חשובין קצת, אבל חלוק ואנפיליאות וכיוצא בהם לא. אף על גב דאשירי פרק הרואה מחלק, דהכל לפי מה שהוא אדם, דיש עני שהוא משמח יותר בחלוק חדש יותר מן העשיר בכלים חשובים, ומייתי ראייה על זה מפרק הנודר מן המבושל במסכת נדרים ע"ש. ונראה להביא ראייה גם כן לדבריו מהא דאמרינן פרק אע"פ, דהמשרה את אשתו על ידי שליש, דקתני: נותן לה מנעלים ממועד למועד. וקאמר עליה בגמרא, דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דכתבינהו להו בג' מועדים, כי היכי דניהוי לה שמחה בגוויהו. אלמא חשיב לה תלמודא שמחה במנעלים לעני שבישראל, דאיירי ביה התם. ועיקר ברכת שהחיינו במידי דמשמח תליא מילתא, כדמוכח בההיא דהרואה את חבירו אחת לשלשים יום מברך שהחיינו. וכתבו הגאונים, דדווקא שהוא חביב עליו ושמח בראייתו. אמנם נראה, אחרי דשאר המחברים כתבו דברי ר"י לפסק הלכה בסתם, ולא מפליג בין עשיר לעני, ואפילו בכלים חשובים, כתבו התוס' פרק התכלת (מנחות מב ב), וזה לשון התוס': בברכות תניא, העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו, ובפרק הרואה אמרינן דאכלים חדשים מברך שהחיינו. ורב שרירא גאון כתב דלא סמכינן עלה, דמסקינן בשלהי פרק בכל מערבים דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן, ע"כ. ואף על גב דנראה דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא גאון, דהא כל המחברים מייתי מההוא דפרק הרואה לפסק הלכה, ובהגה"ה במיימון בהלכות קידוש והבדלה כתב דמהר"ם היה מכוון בכל יכולתו שיהיה לו מלבוש חדש בליל ב' דראש השנה בשביל ברכת שהחיינו, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא דפליגי אי מברכין זמן בליל ב' דר"ה, אלמא דלא חש מידי לההיא דרב שרירא גאון, דאי לא כן אכתי לא הוי מסיק נפשיה מפלוגתא. מכל מקום נוכל לחלק בין כלים חשובים קצת, כגון מלבושים של בגד צמר, ובין כלים שאינם חשובים כלל, כגון חלוקים ומנעלים וכהאי גוונא, כמו שמחלק בסמ"ג במצות פדיון הבן, דאינו בא אלא לפרקים מועטים, ולכך דמיא לדבר הבא מזמן לזמן ומברכין עליהם שהחיינו, לאפוקי מצות מילה דשכיחי טפי, ולכך אין מברכים שהחיינו. וגבי כלים חשובים נמי, איכא למימר דהוי כדבר הבא מזמן לזמן, דסתם בני אדם לפרקים מועטים מתחדשים להם כלים חשובים, ואפילו לרב שרירא מצי סבר דמברכים כהאי גוונא. וכן פדיון הבן, דפסיק תלמודא בהדיא בסוף מסכת פסחים דמברכים שהחיינו. אבל לעולם בחלוקות ואנפליאות ומנעלים וכהאי גוונא, כלים שרגילים לסתם בני אדם להתחדש להם, לא ברירא לן דליתא לרב שרירא גאון, הואיל ויש סברא לנטות לכאן ולכאן. ואפילו בחורים עניים לא יברכו על חלוקים, דהממעיט בברכות לא הפסיד: