תרומת הדשן/א/דיני הקדש וגדרים ותקנות


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעבעריכה

לאה אשת ראובן היה לה נכסי מלוג והיה לה כעס עם בעלה והקדישה כל נכסי מלוג שלה מה יעשה ראובן בפירותיהן יוכל ליהנות מהן או אם תמות יורש את הנכסים הגוף וגם הפירות או לאו:

תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר. התוספות פ' אע"פ מקשין מהא דאמר רבא בפ' אלמנה לכ"ג אההוא איצטלא דפרסה אמיתנא דקני מיתנא משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דאשה בכתובתה ובפ' החובל אמרינן דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואע"ג דשיחרור מפקיע כמו הקדש וא"כ לאשה אמאי אין יוצאין אע"כ משום דאלמוה רבנן לשיעבוד דבעל ולכך אין יוצאין וא"כ מיתנא נמי לא ליקנו משום שיעבוד דאשה דהא בכתובות בר"פ המדיר מדמה תלמודא שיעבוד דאשה לשיעבוד דבעל לענין דאלמוה להו רבנן ומתרצין בחד שינויא דרבא סבר כמ"ד פ' החובל דעבדי מלוג יוצאין לאשה אי נמי לגבי נכסי מלוג ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה ולכך אלים שיעבודיה. והשתא לפי תירוץ ראשון דסבר רבא דהאשה מפקיע בשיחרור נכסי מלוג שלה מיד בעלה ה"ה ע"י הקדש ואע"ג דע"י קונמו' ודאי לא מצי מפקעת חילק בתוספות פ' אע"פ ובפ' השולח וכן במרדכי פ' המדיר דדווקא בקונמות דאינה אסורה אלא לבעלה לא מפקעה דאלמוה רבנן לשיעבודי' דאל"כ לעולם תיאסר עליו אבל בהקדש דאסור לכל העולם יש לה כח לאסור*). אמנם התוס' התם פ' השולח מסקי בשם ר"י וכן פרש"י דדווקא קדושת הגוף כגון שור תם למזבח וכן קניית המת וכן קונמות נמי חשיב קדושת הגוף המוציאה אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבוד' אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש להפקיע הואיל ויש לו פדיון ולאידך שינויא דלגבי נכסי מלוג דידו עדיפא בהו מידה אין בה כח להפקיע אתי נמי שפיר דבעל מצי ליהנות אע"פ שהקדישה דלא חל הקדש עלה. אמנם ודאי אם מת הוא תחילה חל ההקדש דמדינה היה חל מיד אלא דאלמוה לשיעבוד דבעל וכיון דמת פקע שיעבודא והכי מוכח בתוס' פרק אע"פ. אך קשה דא"כ בחיי הבעל נמי יחול הקדש על טובת הנאה שלה שיכולה למכור אם תתאלמן או תתגרש והכי איתא באשירי פ' הפרה ובמרדכי פרק הספינה וכן מוכח בתוספות פ' אע"פ לגבי מקדיש שדהו הממושכנת או מושכר ביד אחרים דכשיעור דמי המשכון או השכירות אינו יכול להקדיש אבל המותר קדוש והשוכר או בעל המשכון שותפין עם ההקדש ושמא לענין נכסי מלוג הואיל וידו עדיפא מידה בחייו לא חל לגמרי ובאשירי פ' המדיר מחלק דלהכי לא אלמוה רבנן לשיעבוד דאיתתא באיצטלא דמילתא משום דלענין כתובה אין לה צורך כ"כ לכך לא אלמוה אבל בהמדיר קאי לענין מזונות שהן צריך לה יותר ולכך אלמוה לשיעבוד דידה בהו כשיעבוד דבעל. גם לפי חילוק זה צריך לתרץ מ"ש בעבדי מלוג דאין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשיעבוד הבעל ואע"ג דאין לו צורך כל כך בנכסי מלוג כמו במעשה ידה וגבי איצטלא קני מיתנא משום דלא אלמוה לפי שאין לה צורך כל כך וי"ל דלא דמי דכמה מילי מקילינן לגבי כתובה כדאמרינן מקולי כתובה שנו כאן ולעולם אלמוה רבנן לשיעבוד דבעל בנכסי מלוג לכל מילי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעגעריכה

העולם נהגו ליהנות בכמה הנאות מן התיבה ומפות ומעילים של ספר תורה באקראי יש צד היתר בדבר או לא:

תשובה יראה דאם לא התנו עליהם בתחילה שיוכל לעשות בהן תשמישו מילתא דפשיטא היא דאין צד היתר בדבר אפילו תשמיש עראי דאקראי כדמוכח פ' בני העיר ובכמה דוכתי דאסור ליהנות ולהשתמש בתשמישי קדושה שום הנאה ותשמיש חול כל עיקר ואפילו תשמיש קדושה אחרת קלה ממנה אסור וא"כ אסור להניח שום ספרים על התיבה שמניחין עליו ס"ת או לכסות שאר ספרים במפות ומעילים של ספרי תורות אמנם על ידי התנאים שרי אפי' לתשמיש חול כדמייתי אשירי מהירושלמי דאם התנה על ארון הקדש שרי לתת בו כלים ואנן דלא זהירין בכל הני אפי' בלא התנאה נראה ליישב בדוחק משום דהאידנא כמעט אי אפשר ליזהר לפי שיש לנו ספרי תורות רבות בבית הכנסת שיש להן הרבה מעילים ומפות גם יש לנו ספרים רבים חומשים ומחזורים בבית הכנסת ומאריכין אנן בשבתות וימים טובים בבית הכנסת בזמירות ובפיוטים מה שלא היה כן בימיהם ולכך קשה מאד ליזהר שלא יניחו ספרים על התיבה או שלא יטלו מעילים ומפות לכסות בהן ספרים או גם שלא ישענו עצמם על התיבה וישבו על המעילים ומפות ואמרינן בפ"ב דקידושין דאין מועלין בבגדי כהונה משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר ליזהר ואע"ג דמשמע התם מפרש"י דדווקא הנאת שוגג שרי מהאי טעמא ולא מזיד מ"מ שמעינן מהתם דבכה"ג חשיב אי אפשר ליזהר וכיון דהכי הוא לב בית דין מתנה עליהם כי היכי דלא ליתו בהו איניש לידי תקלה וכל מאן דיהיב כי הני מילי לב"ה אדעתא דחבר העיר וגדולי הציבור יהיב ולכן מתנה שלא יחול קדושה עלייהו כלל. וכה"ג אמרינן בפ' קמא דשבועות דלב ב"ד מתנה עליהם אתמידין שלא הוצרכו לצורכי צבור שלא יחול עליהם קדושה הגוף ופרש"י שם דאכל מידי דצבור בית דין נותנין לב ולאו דוקא כי התם דגבי תמידין דידעו בית דין דודאי יותירו בכל שנה כדפרש"י התם אלא אפילו במידי דלאו ודאי אלא דרגיל להיות לב ב"ד מתנה עליהם כדמוכח התם דפריך עלה מפר ושעיר של יוה"כ שאבדו דלא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם ומשני דאבודים שאני משום דלא שכיחי משמע דאי הוה שכיחי אע"ג דלאו ודאי קאתי היה לב ב"ד מתנה עליהם נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעדעריכה

חכם אחד שונא מאד לבעל הבית שכינו ונכשל אותו בעל הבית במלתא דחייב עליה נדוי כהלכה וקפץ עליו אותו חכם ונידה אותו כהלכה אבל הכל מכירין ומרגישין שלא נידה אותו רק מחמת השנאה כי היו אחרים שנכשלו ג"כ באותו ענין ולא אשגח לנדות אותן יש ממש בנידוי כה"ג או לאו:

תשובה יראה דיש להביא ראייה דאין ממש בנידוי כה"ג מהא דאמר בירושלמי ומייתי לה בהגה"ה במיימון וביורה דיעה תלמיד חכם שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי וכתב ביו"ד בשם אבי העזרי וז"ל לא ידעינן מה היא לצורך עצמו. ושמא הכי פירושו שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכך אין נידויו נידוי ע"כ ונראה דנ"ד להא דמיא דמה לי מכוון כדי להשתכר בהתרתו בממון ומ"ל אם מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע את שונאו גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואל"כ אין ממש באותו נידוי. ואע"ג דבהגה"ה במיימון מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר אדברי ראבי"ה יש לסמוך דכן כתב עליו א"ז דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ערהעריכה

נדר להתענות שני וחמישי שנה תמימה ורצה ללוות אחד מן הימים ולפרוע בשאר ימי השבוע שרי למיעבד הכי או לאו:

תשובה יראה דהא מילתא צריך דקדוק בדברי הגאונים אחד מן הגדולים העתיק מתשובת הרא"ש וז"ל מי שנדר להתענות שני וחמישי ואירע תשעה באב ביום שלישי ישאל על נדרו או ילוה תעניתו ויפרענו ע"כ. ובא"ז גדול במס' תענית כתב וז"ל בנימוקי רב שרירא גאון זצ"ל כתוב פי' הגאונים יחיד שקיבל עליו תענית בשני וחמישי כל ימות השנה ואירע ערב תשעה באב בשני כיצד הוא עושה לסעוד שתי פעמים אי אפשר מפני נדרו אלא סועד פעם אחת טרם יבא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפללין מנחה תפילת תענית וצריך להתפלל מנחה ואח"כ סועד והכי תירצו הגאונים עכ"ל ומההיא דלוה אדם ופורע כתב אשירי דפר"ח דווקא במצטער או ע"י אונס הא לאו הכי לא. אבל בא"ז כתב דאפילו בעבור שמחת מריעות יכול אדם ללוות תעניתו ולפרוע כל שכן בשביל סעודת מצוה ואפילו ביום זה ופי' דיום זה מפרש באשירי פ"ק דתענית וכן בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח פ"ק דשבת דהיינו יום קבוע לו כגון יום שמת בו אביו אבל אומר ביום פלוני אתענה לא חשיב יום זה אבל באשירי פ"ק דשבת לא משמע הכי לפי מאי דמייתי מן הירושלמי ואפילו ביום זה כה"ג יכול ללוותו ונראה מה דכתב א"ז דאפי' ביום זה יכול ללוותו רוצה לומר ביום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאין יכולין ללות דמסתמא לא פליג אירושלמי. והשתא נראה לענין שאילתינו דהיכא דקבל עליו חמישי ושני כל השנה או חצי שנה נוכל לומר דדמיין ימים הללו קצת ליום קבוע הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום ידומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכן משמע בא"ז הגדול דלעיל מנימוקי רב שרירא דכתב לסעוד שני פעמים אי אפשר מפני נדרו ואם אמרת דמצי ללוות אמאי אי אפשר ילוה ויפרע וכן משמע מדתניא פ"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בחמישי ושני כל השנה ופגעו בו יו"ט אם גזירתינו קודם לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא אמרינן דילוה נדרו ויפרע אפס יש לומר דכל זה איירי אם לא ירצה ללוות כההיא דתשובת אשירי דלעיל דכתב ישאל על נדרו או לוה תעניתו ויפרענו. ומ"מ הדעת נוטה בנ"ד דאין ללוות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל. הנלע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעועריכה

חכם נידה אחד בשביל שהלך עם חבירו בערכאות של נכרים ולא רצה לדון עמו בדיני יהודים כי סמך על תקיפתו עם הערכאות שיזכה בודאי לפניהם וכאשר נידה החכם על ככה גרם עם השררה שגזרו בקנס חמור שכל מי שיחזיק נידוי על זה פלוני ילקה בכובד וחומר מחוייבין הציבור ליכנס בספק סכנה של עונש השררה שיחזיקו הנידוי ואולי יענשו או אין צריכין:

תשובה יראה דלא מחויבים ליכנס בסכנת עונש השררה בכה"ג וכן ראיתי מעשה בימי חורפי שאפי' התלמידים לא החזיקו בנידוי וחרם שהטיל הרב שהיה במלכות אחר כי המושל שהיה באותו מלכות של התלמידים צוה וגזר בעונש גוף וממון על כל המחזיקים בחרם ובפעם ההוא חד מרבוותא הביא ראייה לדבר מההוא דכתב אשירי פ' ואלו מגלחין דמנודה סתם אין אוכלין ושותין עמו ואין יושבין בד' אמות שלו חוץ מבניו ובני ביתו ואשתו שמותרים עמו ע"כ. הא קמן דבני ביתו הואיל וצריכין לו ומזולתו לא היה להם פרנסה ומש"ה שרי אלמא דלא מחייבינן לקפח פרנסתינו בשביל הנדוי ולב ב"ד מתנה על כה"ג כש"כ גזירת המושל בקנס ועונש דכ?תוא ממכר הוא דיש לירא שיענש כ"כ שיצטרך כל ימיו להיות חסר פרנסה ומזונות. אמנם נראה דדוקא בכה"ג שנתנדה בדברים שבינו ולבין חבירו עבור עניני ממון וכה"ג שסוברין השררה שלהם הכח והממשלה לשפוט ולדון ולנזור ולצוות כרצונם ואין כאן פריקת עול הדת והתורה אם הולך בתוקף ובאלמות עם חבירו אבל אם החרימוהו ונדוהו בשביל שעבר עבירות בפרהסיא בדברים שבינו ולבין המקום ב"ה כה"ג מחייבינן נפשינו ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו ותורתינו ומשום קדושת השם כדאשכחן פ' מי שמתו דרב אדא בר אהבה חזא לההיא גברא דהוי לבוש מלבוש כלאים סבר דישראל הוא קרעינהו מיניה בשוקא וחשיב התם דמסר נפשו על קדושת השם דמסתמא היה לו לירא מן הלובש ולא חש ומסר נפשיה וצריך לתת לב לפי הענין. הנראה לעניית דעתי כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעזעריכה

ראובן חלה בנו ונדר שלא לשתות יין כל ימי החול עד שיהיה הבן בר מצוה כלומר בן י"ג שנים ועמד הבן מחולי זה והבריא שנה או שנתים ואח"כ נפטר מחולי אחר ולא מלאו לו עדיין י"א שנים שרי ראובן לשתות יין מיד אחר מיתת בנו שהרי מעתה לא יגיע הבן לעולם להיות בר מצוה או צריך להמתין עד שיגיעו השנים שהיה ראוי להיות בר מצוה או שמא יאסר לעולם:

תשובה יראה דהא אין סברא לומר דיאסר לעולם שהרי לא יגיע הבן בקבר לעולם להיות בר מצוה דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות ואפילו את"ל דהיה ר"ל עד שיהא בן י"ג שנים גם זה לא יהיה בקבר לעולם דמוכח בפ' אלו נערות דאין בגרות בקבר וה"ה דאין שנת גדלות בקבר מ"מ מש"ה לא אמרינן כלל דיאסור לעולם דכוונתו מוכיח שלא היה בדעתו רק לידור בשנים קצובות ובדעתו היה שבזכות הנדר זה יחזור הנער לבוריו ויזכה הוא לגדלו עד שיהיה בר מצוה ולכך קצב לו זמן זה אבל לא כיון כלל להצטער מן היין רק קצבת שנים הללו ולא לעולם כלל. והכי איתא פ' קונם יין בגמרא ובאשירי נמי מייתי לה התם גבי היו מסרבין בו לישא בת אחותו דדיינינן לפי כוונתו אפילו אם הוא נגד הוצאת שפתיו אלא דאיכא לאיסתפוקי אי צריך להמתין עד כי יגיע י"ג שנה שהיו ראויין לנער ואע"ג דבודאי לא יגיע לו שהרי מת ונדמהו להא דתנן פ' מי שאחזו מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח הרי זה גט ומסתפק תלמודא התם אי לאלתר שרינהו דהא ודאי לא אתי שהרי מת או דווקא לאחר יב"ח שרינהו לכי מקיימא תנאה ולא איפשיטא וכתב אשירי דאזלינן לחומרא וצריך להמתין עד כלות זמן התנאי ואע"ג דמהשתא ידוע לכל שיתקיים התנאי וא"כ בנ"ד נמי דאע"ג דמת הנער ואין כאן תנאי עוד מ"מ צריך הוא להמתין עד כלות הזמן שקבע בתחילה ונראה דכ"ש הוא דהתם עכשיו שמת תוך י"ח הדבר ידוע שבודאי יתקיים דבריו ותנאו שיהא גט מעכשיו אם לא יבא והיה לנו לומר דמעתה הרי הוא גט מעכשיו כמו שהוא אומר והתנאי ודאי לא יתקיים ואפ"ה אנו מצריכין אותו להמתין עד כלות הזמן שקצב בנ"ד שאם תתירנו לשתות יין מיד מיתת הנער לא יתקיימו דבריו שהרי נדר שלא ישתה עד כי יהיה לנער י"ג שנה והן לא היו לו עדיין ונהי נמי דלעולם לא יהיה לו ועל מה ימתין הא גבי גט דלעיל לא אמרינן דעל מה תמתין היא מלינשא וכל שכן הכא. אך נראה דיש לחלק דהתוספות ואשירי כתבו שם גבי גט דהטעם הוא דצריכין להמתין משום גזירה אטו לא מת וא"כ י"ל דדוקא התם שייך לגזור משום דנתן הגט על התנאי דמעכשיו ואשכחן בכמה גווני שהתנאי בטל והמעשה קיים איכא למיגזר דאי שרי ליה תוך י"ב חודש כשמת אתי נמי למישרי כשלא מת ונימא דהתנאי יהא בטל מטעם אחר אבל כאן מה יש לגזור אי לא מת הנער אין כאן מקום וצד שנוכל למטעי ולומר שלא יקיים את נדרו שנדר בו בלי שום תנאי וספק מ"מ צריך להתיישב בדבר אי שייך ה"נ למיגזר:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעחעריכה

המתענה ביום שני דר"ה תענית חלום צריך להתענות כל ימיו יום השני של ר"ה או גם יום ראשון או שמא כלל לא ואם צריך למיתב תענית לתעניתו בחול אהני תעניות דר"ה או לאו:

תשובה יראה דהני ספיקות אין לפשוט ולבאר אותן רק מתוך קבלת הקדמונים ולא מתוך הסברא. מצאתי תשובה אחת מאחד מהגדולים ששאל את רבו הני ספיקות ודקדק בהן מהא דכתוב בהגה"ה במיימון בשם רוקח שקבל מאביו וכן נהג מהר"ם דמי שמתענה פעם אחת תענית חלום בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים ונסתפק הרבה אי דווקא ביום ראשון קאמר משום דאנו בקיאים בקבועי דירחא וידעינן דיום ראשון עיקר הוא והשני אינו אלא מנהג אבותינו הוא והרי הוא כשאר ימי התשובה דלא דיינינן ביה או דילמא כיון דנהגינן ביה כל קדושה דר"ה בכל מילי כמו בראשון ורצה הרב לדמותו להא דנמצא בנימוקי במוצאי יוה"כ דאין הדין והבימה מסתלקת עד שישלימו ישראל סדריהם ואע"ג דכבר פנה היום ותוספות יוה"כ אינה אלא עשה אלא חביבים ישראל לפני המקום דהקב"ה מנהיג ב"ד של מעלה אחר סדריהם ולפ"ז איכא למימר דצריך להתענות כל ימיו שני הימים כמו בראשון ועוד מסופק המתענה בכה"ג אי צריך למיתב תענית לתעניתו אפילו אי לא חל ר"ה בשבת מידי דהוה אמתענה בר"ח דעלמא ובחנוכה דבעי למיתב תענית לתעניתו ואי בעי צ"ע אי מהני תענית די' ימי תשובה או לא הואיל ומתענה בלאו הכי ע"כ. והשיב רבו שראה בנערותו בני אדם שהתענו פעם אחת ביום שני דר"ה על ידי חלום והורו להם גדולים להתענות כל ימיהם יום שני דר"ה דווקא וגם ראה הרבה בני אדם שהיו מתענין ב' ימים של ר"ה על ידי שהתענו פעם אחת ביום ראשון בשביל חלום כאשר הורו להם הגדולים להתענות אפילו כשחל ר"ה בשבת וכל אילו לא יהבו תענית לתעניתא ונראה היה לו משום דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דמצוה להתענות בכל ר"ה וא"כ אפילו להני דסברי דמצוה לאכול בכה"ג מודו דלית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט הואיל דמן השמים הראוהו דתעניתו חביבה בשמים בר"ה ע"כ דברי השאלה והתשובה בקצרה. ועתה אי לא דאיסתפינא לחדש דבריהם וטעמא במילי דצריכי גמרא וקבלה הייתי אומר דמה שכתב בשם הרוקח ומהר"ם דמי שהתענה פעם אחת בר"ה צריך להתענות כל ימיו בר"ה בשני הימים היינו טעמא כמו שכתב במנהגים מתענה בשבת לא יתענה באחד בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה אבל המתענה ביו"ט ראשון משום חלום יתענה ביו"ט שני עכ"ל והשתא לפי זה המתענה ביו"ט ראשון דר"ה צריך למיתב בשני תענית לתעניתו וכן צריך לעשות כל ימיו ולפ"ז המתענה ביו"ט שני של ר"ה לא יתענה כלל ביו"ט ראשון דלא שייך האי טעמא מידי אמנם אין נראה כלל לזוז מטעם הראשונים וכדמבואר לעיל דהטעם הוא שצריך להתענות כל ימיו היינו משום דהראוהו בפעם ראשונה מן השמים שתעניתו חביבה בשמים בר"ה ולכך יתענה כל ימיו ומהאי טעמא המתענה בשני משום חלום אין צריך להתענות רק בשני ולא בראשון מדלא הראוהו לו בראשון ולכך אין לנהוג רק כדברי השאלה והתשובה כדמבואר לעיל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רעטעריכה

אשה שנדרה נדר שיש בו עינוי נפש ושמע בעלה וקיים לה אם יש תקנה עדיין להתיר אותו נדר או לאו:

תשובה יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא במרדכי פרק השולח כתב בשם ר"י דנדרים שבינו לבינה שהבעל יכול להפר אם לא הפר הבעל אין החכם יכול להתיר ומייתי ראייה מספרי דבין נדרי עינוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה אי לא הפירם בעל ביום שמעו לא מצי חכם להתיר. אמנם במרדכי פ' המדיר כתב והוכיח מן התלמוד דאפילו נדרי עינוי נפש דאמרינן בהן שהבעל מפירם לאו לגרוע כח החכם בא אלא לעולם כח החכם עדיף ויכול להתירם ע"כ. והיה נראה דההיא במרדכי פ' השולח עיקר הוא דההוא דפ' המדיר דחוק הוא מאד ליישב למדקדק שם דמייתי ראייה מנדרים שנדרה קודם שנתקדשה לו ובהנהו ודאי עדיף כח החכם שהבעל לא מצי להפירם אפילו כשתנשא לו דאין הבעל מפיר בקודמים אלא יש ליישב בדוחק מההיא דרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומ"מ טורח רב ליישב אפילו בדוחק ולכך היה לסמוך טפי אההיא דמרדכי פ' השולח אלא דבפ"ב דיבמות תנן החכם שאסר את האשה בנדר לא ישיאנה ופרש"י כגון שנדרה הנאה מבעלה ולא הפיר לה הבעל והלכה אצל החכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה לא ישיאנה מפני החשד עכ"ל הא קמן דפירש בהדיא דיכול החכם להתיר נדרים שהבעל יכול להפר והיינו דלא כמרדכי פ' השולח ונראה דמוכח התם לפרש כפרש"י ולא מצינו לפרש בכה"ג כגון שהפר לה הבעל והיה ספק אם תועיל הפרתו כמו שמצינו בנדרים פ' נערה ובפ' בתרא כמה חלוקים בהפרת נדרים והלכה אל החכם להורות לה אם מועלת ההפרה ואסר אותה והורה שאינו מועלת דאי הוה מפרשינן הכי לא דייק תלמודא מידי התם דאיירי בתלת משום דהא התיר ישאנה והיתר נדרים אינו אלא בשלשה דלפום מאי דמפרשינן השתא לא הלכה אל החכם אלא להורות לה ולא לשם התרה כלל וק"ל. וכיון דלפרש"י מצי החכם להפר וכן מוכח מן התלמוד התם כדפרשינן א"כ לית לן למסמך אההיא דמרדכי דפ' השולח ואמרינן דתלמוד דידן לית ליה דרשה דספרי. ובפ' נערה במס' נדרים פי' רבי אליעזר ממי"ץ דמילתא דפשיטא הוא דאפילו קיים הבעל יכולה היא לשאל לחכם להתיר לה ולאידך פירוש דפירש התם בעיא היא בגמרא ופשיט תלמודא דנשאלין א"כ ליתא לההיא דמרדכי פ' השולח. אמנם להתיר לבעל הקמתו כדי שיוכל הוא להפר כדאמרינן פ' נערה דנשאלין על ההקם ההיא שאלה לא מהני אלא ביום שומעו שאז מתיר החכם הקמתו מה שאמר לה קיים ליכי ואותו הקיום עוקר החכם כאלו לא נעשה כלל ומ"מ עדיין היה כמו החריש לה ולא קיים ולא הפיר דאין החכם מתיר השתיקה אלא הקיום שמוציא בשפתיו. אבל השתיקה אינו יכול להתיר ולכך צריך לשאול על הקיום דווקא ביום שומעו כדי שיוכל עדיין להפר אחר ההתרה כך נראה לדקדק מן פ' המדיר ואע"ג דקאמרי התוספות התם באת"ל דיכול להיות נשאל אפילו אחר יום שמעו נראה דלרווחא דמילתא קאמרי הכי דבסמ"ג פסק בהדיא דאין נשאלין על ההיקם אלא ביום שומעו ונהי דביורה דיעה מסיק דנשאלין יש לחוש לדברי סמ"ק וסתם לישנא דהתוספות. הנראה לעניות דעתי כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רפעריכה

תלמיד חכם וצבור גזרו תענית בשביל צבור אחד רחוקים מהן מהלך שני ימים שנתונים בצרה גדולה ותפיסה חמורה ולאחר שהתענו יותר מחצי היום באים להם שמועות ברורות שנפטרו מן התפיסה אתמול קודם שקבלו עליהם התענית צריכין מעתה להשלים או לאו:

תשובה יראה דמן הדין אין צריכין להשלים דאפי' היה נדר גמור ולא קבלת התענית כיון דאשתכח למפרע דבטעות הוא א"צ התרה וכה"ג איתא במס' נדרים פ' ר' אליעזר קונם שאיני נכנס לבית פלוני מכני שכלב רע בביתו ואמרו לו כבר מת הכלב קודם שנדרת אין צריך התרה מפני שנדר טעות הוא והא דתניא פ"ק דתענית הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים וכתב במרדכי בשם ראבי"ה דדווקא שנתרפא לאחר הנץ החמה לרבי מאיר או לאחר חצות לרבי יודא או לאחר תשעה שעות לרבי יוסי דהכי פליגי לענין תענית גשמים אם ירדו להם גשמים ביום התענית ופסק שם הלכה כרבי יודא ובאשירי מקשה עלה מאי שנא מתענית גשמים דמשמע על החולה שיתרפא ועל הצרה שעברה לעולם מתענה ומשלים. וכתב בשם הראב"ד לתרץ דגשמים כשירדו כל צורכן שוב אין צריכין להן עוד אבל שאר צרה לעולם צריכין לרחמים שלא תחזור ואין נראה לאשירי חילוק זה וחלק הוא וכן כתב הרמב"ם דשאני יחיד מציבור דציבור צריכין להלל בכרס מליאה שנתקבל תפלתם אבל היחיד לעולם משלים. מ"מ לא קשיא מידי לנ"ד דאפילו איהוי יחיד דהתם הקבלה לא בטעות הוא ולכך בנ"ד דאיגלאי מלתא דשלא כדין התענו לעולם אפי' היחיד אין משלים והציבור ודאי אין צריכין להשלים כלל כדמבואר לעיל. וכן נראה נמי דהא דכתב א"ז אההיא דקודם חצות לא ישלימו שאם תלמיד חכם ורוב הציבור רוצים להשלים אין היחיד רשאי להפריש מהם בנ"ד לא שייך לתלמיד חכם ולרוב הציבור להחמיר על עצמם ולהשלים הואיל ומעיקרא בטעות ולא דמי להתם דהתחילו בדין לכך ראוי להחמיר ולהשלים אע"פ שאין צריכין וקל להבין. אמנם זכורני בימי חורפי דהוי עובדא ממש כנ"ד והשמועות באות בערב סמוך ליכנס בבית הכנסת שנפטרו מן התפיסה קודם קבלת התענית ואעפ"כ תלמיד חכם אחד מן הגדולים והצבור סיימוהו היום בתענית וקראו בתורה והפטירו במנחה כבשאר תעניות ואפשר משום דהעריב היום כ"כ לא חשו למילתא. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רפאעריכה

הקהל עשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטבע אחת שיצא עליה עירעור דפסול ויהי ממחרת כשהכריזו התקנה בא ראובן ואומר שכחתי שיש לי מאותו מטבע שהחלפתי זהוב בעדם שריא ליה להחליפם הואיל והיתה בידו קודם שנעשה התקנה או לאו:

תשובה יראה לכאורה דשרי וכה"ג ממש נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שהורה פעם אחת עשו תקנה שלא למכור בשר ביוקר מן הערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה והתיר לו למכור ביותר מן הערך הואיל והיה בידו קודם התקנה והביא ראייה מהא דאיתא פ"ק דחולין בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו בני ישראל לארץ מהו ופרש"י התם לענין דרוש וקבל שכר בעי לה וכתב אשירי שם דאין נראה לו דלענין זה בעי לה והביא ראייה דלאו אורחא דתלמודא למבעיא בעניין זה ומפרש הוא דנ"מ אף לדידן בבעיא זו שאם אסר אחד את עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשיגיע לו אותו זמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר למיכל מה שנתיתר בידו ע"כ והיינו כנ"ד דמ"ל לענין אכילה ומ"ל לענין שאר מעשה. אמנם נראה כיון דההיא בעיא סליק בתיקו וקי"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ולענין תיקו דנדרים פסק אשירי במסכת נדרים בכמה דוכתא לחומרא בתיקו ובנ"ד דתיקנו בחרם ובאלה וקבלו עליהם בשבועה א"כ הוי דאורייתא והוראת אחד מהגדולים דלעיל י"ל דתקנה בעלמא היתה ולא בחרם ולא באלה אלא בקנסות בעלמא ואפי' שיש לי קצת הירהור עלה דבסמ"ג במצות שבועת שוא כתב בשם הגאונים דבנשבע שלא יכנס לתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כמו נשבע שלא לאכול מצה או שלא לישב בסוכה אלמא דתקנת הקהל נמי דאורייתא היא ופסק האשירי נ"מ אף לדידן בנדר דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכה"ג כמה נדרים אשכחן במסכת נדרים דאינם אלא בבל יחל מדרבנן וכה"ג הוי תיקו דרבנן לקולא. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רפבעריכה

הקהל עשו תקנה על איזה דבר והעמידו קנס עלה שכל מי שיעבור הן איש או אשה יקנס בכך וכך לצדקה ועברה על התקנה אשה שיש לה בעל ואין לה כלום חוץ מבעלה חייב בעלה לשלם בשבילה או לאו:

תשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק קצת בפ' המקבל איתא דרבי יודא היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יודא אומר מביא אדם קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת ופרש"י כל הקרבנות שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה וחטאת ואשם וכן מפרשים התוס' דקרבנות חובה כה"ג שבאין לחיבת גופה חייב לשלם ומייתי ראייה מן הירושלמי דאם אכלה חלב או חללה שבת חייב להביא קרבן בשבילה ואפי' אם נתחייבה בהן קודם שנשאת לו כך היא לדעת התוס' ומרדכי והגה"ה באשירי שם אבל לפרש"י ולגירסתו דווקא כשנתחייב בהן והיא תחתיו והיה נראה לדמות נ"ד לתשלומי קרבן דכיון שעברה על תקנת הקהל והיא עבירה גמורה כדאיתא להדיא בסמ"ג דהנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הרי זה שבועת שוא כמו הנשבע לבטל את המצוה וכאן נמי אע"פ שהעמידו קנסות מ"מ לא התירו בשביל זה לעבור וליתן הקנס אלא שאם יעבור אפילו בשכחה יתן הקנס שיהיו נזהרים לקיים והקנס מ"מ בא לכפרה קצת על העובר ודמי קצת למביא קרבן על חטאתו וצ"ע אי הנדון דומה לראייה. הנלע"כ: