תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק נז
אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא אשר הוא העיקר, שהיה ראוי שיהיה נזכר במה שהוא תכלית האחרון, ואם לא כן ח"ו הנה הרבה מן הצדיקים אשר הגיעו אליהם כמעשה הרשעים והרבה מן הרשעים אשר הגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ואם כן ח"ו שוא עבוד אלקים במצות, אם לא כי הכל בא לכלל חשבון לשלם כל דבר פשע של צדיקים בעולם הזה ולהביא במשפט על כל דבר נעלם של הרשעים בעולם הבא, ואם כן למה לא נזכר בפירוש בתורה עולם הבא, כי זה היה יותר ראוי להבטיח את הצדיקים ולאיים על הרשעים, וכבר באו בזה תשובות רבות מאד ואין אנו צריכים להביא דברים המפורסמים הידועים. אמנם אנחנו בארנו בהקדמת חבור גבורת ה' ובארנו תשובת שאלה זאת באמת ובאמונה בב' פנים אמתיים, ובמקום הזה נוסיף באור ונאמר כי אלו האנשים בשאלה זאת חשבו כי אל הנבואה הקרוב ורחוק הוא בשוה ויפול בגדר הנבואה (כמו) על דבר שהוא קרוב לאדם, ואין הדבר כך כי אף עם השכל משיג הדבר אשר הוא נעלם מאד אבל בכח הנבואה לא יפול, ולפיכך כאשר היה רוח הקודש שורה על הנביאים היה להודיע הדברים אשר הם אתו במציאות אבל דברים אשר אינם אתו במציאות והם עולם אחר לא שלטה הנבואה בזה, ואף אם השכל משיג דברים הנעלמים, על זה אמרו (בבא בתרא י"ב) חכם עדיף מנביא. ולא יפול בכח הנבואה. ובסנהדרין (צ"ט ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך. ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר"י כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורין עין לא ראתה אלקים זולתך, ופליגי דר' אבהו דאמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, שנאמר לרחוק ולקרוב. ברישא לרחוק והדר לקרוב, מאי רחוק רחוק דמעיקרא ומאי קרוב קרוב דמעיקרא ודהשתא, ורבי יוחנן אמר לרחוק רחוק מעבירה ולקרוב שהיה קרוב לעבירה ונתרחק ממנה. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה אלקים זולתך ע"כ. הנה המאמרים הגדולים האלו באו לבאר כי אין השגת הנבואה רק לדבר שהוא בעולם הזה כמו ביאת משיחנו אף שהוא מדרגה עליונה בעולם הזה יפול דבר זה בכח הנבואה, אבל דבר שהוא לעולם הבא אשר העולם הבא נבדל מעולם הזה ואין לו יחוס אל עולם הזה לא יפול זה בכח הנבואה כלל, וזה שאמר עין לא ראתה אלקים זולתך הנביא שנקרא רואה וחוזה אשר אלו שתי לשונות משתמשים גם כן לעין שמזה נדע שכשם שהעין רואה הדבר והחוש של עין דבק במוחש כך הנבואה דבק כח זה במה שהוא רואה וחוזה בנבואה, וכשם שאין העין רואה הדבר הנבדל מן החוש מפני ההבדל שבין החוש והמוחש כך כח הנבואה אינו רואה דבר שהוא נבדל עולם הבא ולפיכך אמר עין לא ראתה ר"ל כי עין הנבואה לא תשלוט בדבר הנבדל. ואמר עוד כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה וגם דבר זה כמו שאמרנו כי אי אפשר לכח הנבואה דבר שהוא נבדל לגמרי, ומפני שבעל תשובה מצטרף אל העולם החמרי מפני שהיה בו חטא והחטא הוא מצד החומר ואף שפירש מן החומר וחזר בתשובה מפני שכל דבר שיוצא זה מזה הנה הם מצטרפים מתיחסים זה לזה, שאין המלאך שהוא נבדל לגמרי יוצא מן החומר מפני שאין לו הצטרפות והתיחסות אליו ולכך לא נאמר על בעל התשובה שהוא נבדל לגמרי מן העולם ונחשב מדרגתו מן העולם הזה כי החוטא נוטה אל החמרי אשר בו החטא והלך אחר החמרי עד שהיה שקוע בתוכו ואח"כ נבדל ויצא ממנו מכל מקום מדרגתו אינו נבדל לגמרי מן העולם, ולא כן הצדיק אשר כל ימיו היה צדיק ונבדל מן ענין עולם החמרי אחר שהוא נבדל לגמרי מן העולם הזה לכך עין לא ראתה בעולם הגשמי הזה מה שהוא אל הצדיק הנבדל. אבל ר' אבהו חולק ואומר במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וטעם זה דבר מופלג ועמוק מאד מאד, וזה כי הצדיקים אף שהם צדיקים גמורים מכל מקום מדרגתו ומעלתו של צדיק הוא מן עולם הזה כי הוא נברא ונולד בעולם הזה אבל זה שהיה כל ימיו רשע וחזר בתשובה להיות צדיק אין ספק כי הפרישה מן הדבר יותר במעלה ממי שלא היה צריך לפרוש לכך אמרו (פסחים מ"ט ע"ב) אצל התורה כי הפורש מן התורה יותר רחוק מן התורה ממי שלא ראה תורה מימיו. ועיין למעלה מה שכתבנו אצל אנכי וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי הפרישה מן העבדות הוא יותר במעלה, וזה שפירש מן החטא שהיה נוטה אל עולם הזה הגשמי הוא יותר במעלה ממי שלא היה נוטה אחריו כלל, ולפיכך המדרגה זאת שהיא יציאה מן החטא לא בא לו מצד עולם הזה לפי שבעל תשובה מסלק החמרי אשר בו החטא כי אין חטא נבדל מן החמרי וסלוק החמרי אינו רק מצד עולם העליון שאין במדרגה ההיא נמצא שום חמרי, ובאותה מדרגה עליונה הוא סלוק החמרי, וכבר הארכנו בזה בחבור גבורת ה', גם למעלה הארכנו בזה אצל חטא ישראל בעגל ולפיכך במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. ומזה תבין כי ר"י מדקדק מה שהיה בעל תשובה בעל חטא שקוע בחמרי ור' אבהו מדקדק מה שיצא מן החמרי, וסבר ר' אבהו כי כאשר היה נמכר לעבד ויצא לחירות מן עבדות קנה מדרגה יותר עליונה משאם לא היה עבד כלל ולא יצא לחירות, כמו שישראל שהיו עבדים לפרעה ויצאו לחירות קנו מדרגה יותר עליונה שהיו כלם בני מלכים משאם לא היו כלל עבדים כמו שאר אומות, וזה מפני שהיה להם הסתלקות העבדות והיציאה מן העבדות ודבר זה אי אפשר רק על ידי שהגיעו למדרגה עליונה שאין שייך בהם עבדות כלל ובאותה מדרגה יצאו, כי אם שייך בה עבדות לא היה להם יציאה ממנו אף על גב שלא היו ראויים לשעבוד אם היו כבר בני חורין מכל מקום אחר שהיו משועבדים לא היה להם יציאה לחירות רק על ידי מדרגה עליונה מאד, ולפיכך היוצא מן החטא ונבדל ממנו אשר היה תחלה שקוע בתוך החמרי היציאה הזאת על ידי מדרגה עליונה יותר. אבל רבי יוחנן מחלק בין הדבר הזה שהוא פעל השם יתב' מה שהוציא אחד מן העבדות ובין בעל תשובה שהוא מעצמו יוצא מן החמרי, ואין כאן מקום זה לבאר יותר. ולדעת ר' אבהו פירוש לרחוק שבא ממקום רחוק שהיה כבר רחוק וזה יותר קרוב אל הקדוש ברוך הוא כמו שאמרנו, ולדעת רבי יוחנן פירוש לרחוק שמדרגתו רחוק מעולם הזה החמרי והוא הצדיק הנבדל מן החמרי, וקרוב שהוא קרוב אל עולם הזה החמרי ונתרחק עתה שנבדל מן החמרי, ופירוש זה גם כן נכון. ולדברי הכל אין הנבואה מגיע רק בדבר שהוא שייך לעולם הזה ולא דבר שאין שייך לעולם הזה כלל. וזה שאמר גם כן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו וכו', ודבר זה גם כן כי אי אפשר שתהיה הנבואה בדבר שהוא נבדל מן האדם לגמרי ומפני שהחכם בו שכל נבדל מן החמרי אין האדם שהוא בעולם הזה החמרי מגיע להשיג מדרגתו ולא יוכל להשיג רק המדרגה אשר יש לדבר שהוא מתדבק אל השכל הנבדל ואינו נבדל בעצמו. ומפני שאינו נבדל בעצמו רק מתדבק אל הנבדל על ידי האהבה שהוא אוהב אותו והאהבה היא על ידי שלשה דברים כמו שכתוב (דברים פ' ו') ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, הלב הוא גופו של אדם, ולכך פירשו ז"ל (ברכות נ"ד ע"א) בכל לבבך בשני יצריך יצר הרע ויצר הטוב, שאף אם יצר הרע אשר הוא בגוף מסית אותו לסור מן השם יתברך אל ישמע ליצר הרע, ונפשך הוא כמשמעו אפילו אם נוטל נפשו, ובכל מאודך אפי' אם נוטל ממונו, סוף סוף האהבה היא כאשר דבק בו בדבר שהוא שייך לו דהיינו או בגופו או בנפשו או בממונו. וזה שאמר המשיא בתו לת"ח כי כאשר משיא בתו לת"ח הרי גופו דבק בת"ח שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב והרי גופו מתדבק בת"ח, ועושה פרקמטיא לת"ח דבק בו בנפשו כי כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם הוא מן הנפש אשר הוא בעל מעשה כאשר ידוע וברור כי העושה פרקמטיא אינו נותן לו דבר כלל רק שפועל בעדו והפעולה מתיחס אל הנפש, ומהנה ת"ח מנכסיו דבר זה הוא מבואר שהוא דבק בו מצד הממון. וכן אמר בפרק בתרא דכתובות (דף קי"א ע"ב) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו וכי אפשר להתדבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו כאלו דבק בשכינה, הרי כי אלו דברים מפני שצריך להתדבק בת"ח כמו שהתבאר. וכאשר עוד תבין דברי חכמה באלו שלשה תמצא כי השכל באדם אשר הוא הת"ח והוא האדם בעצמו כי אין האדם רק שהוא ב"ח משכיל, ואלו שלשה דברים מתחברים אליו שהרי גוף מצטרף ומתחבר אל השכל שהוא ת"ח, ועוד מתחבר הנפש אל השכל והיא עושה פרקמטיא לשכל אשר כל משא ומתן הוא נעשה על ידי הנפש שהוא פועל ועושה עסקיו שלו ודבר זה מבואר, וכן הנכסים שהם קנין האדם הם מצטרפים אל השכל במה שהם קנינו כי כל דבר שהוא קנין שלו אין ספק שהוא מצטרף אליו, וכלל בני אדם הם על צורת אדם פרטי הוא הת"ח כי הוא כמו השכל שבאדם, והמשיא בתו לת"ח יש לו דבקות בת"ח בגופו כי בתו היא כגופו כמו הגוף באדם שיש לו חבור אל השכל שבו כמו שבארנו, והעושה פרקמטיא לת"ח הוא כמו נפש האדם אשר הוא עושה ופועל עסקי השכל, ומהנה ת"ח מנכסיו הרי הוא מתחבר אל הת"ח בממון שלו והוא כמו חבור וצירוף הממון אל האדם, ולפיכך על ידי אלו שלשה דברים יש להם דבקות אל ת"ח שבאדם עצמו אלו שלשה דברים מצטרפים לשכל ואין כאן מקום זה. ולא היה צריך לדברים אלו בכאן רק מפני שבאנו לגמור כי אין הדבר כמו שחשבו השואלים כי הכל הוא בא בנבואה כי אין הנבואה רק בדבר שיש לו צירוף אל עולם הזה אבל דבר שהוא נבדל לגמרי מן עולם הזה לא יפול בנבואה כלל וזה מבואר. ואולי יאמרו כי אף אם לא יפול בנבואה אפשר שיאמר זה השם יתברך לנביא שעל ידי התורה ומצותיה יזכה לעולם הבא, דבר זה גם כן אינו כי לא היה הדבור בא לנביא רק דבור שהוא ראוי אל הנביא מה שהיה שייך וראוי בנבואה אבל דבר שאינו ראוי לנביא כמו שהוא ענין עולם הבא דבר זה לא יבא לנביא כלל, לכך לא בא בתורה ענין עולם הבא ותחיית המתים רק ברמז בלבד כמו שדרשו ז"ל מן המקראות ברמז רחוק, כי אי אפשר לומר שלא יהיה בעולם הזה שום גלוי כלל מן עולם הבא רק בא ברמז כמו שרחוק מאתנו עולם הבא. ויש שהיו רוצים להשיב על דברינו אלו כי הנביאים היו רואים ומתנבאים ומדברים עם השם יתברך אשר הוא נבדל על הכל, וקושיא של הבל הוא כי הוא יתברך עם שהוא נבדל אינו נבדל מן עולם הזה שהרי הוא יתברך פעל אותו ומנהיגו ובצד זה היו הנביאים רואים ומדברים עם השם יתברך, אבל העולם הבא הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי כי אין לו שתוף עולם הזה ודברים אלו ברורים מאד. ויש שואלים דסוף סוף אף שאינו נגלה מדרגת ומעלת עולם הבא כדכתיב עין לא ראתה אלקים זולתך מכל מקום היה [ראוי] להיות נזכר בתורה שאם תשמרו יהיה לכם חלק טוב בעולם הבא, והשואלים אלו סבורים כי דברי תורה הם כמו שאר דברים שמדברים בני אדם, אבל אין כך כי דברי הנביא כפי מה שהוא ראוי להיות ומאחר כי עולם הבא אינו נגלה לאדם לכך דברי הנבואה בנסתר לא נגלה כפי מה שהוא עולם הבא בעצמו ולכך לא יבא עולם הבא בתורה רק ברמז נסתר לא בנגלה, ועוד בארנו בהקדמת חבור גבורת השם, עיין שם: