תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק י
ספר תפארת ישראל פרק י
כמו שהיו שואלים בני אדם באיזה צד יזכה האדם להצלחה הרוחנית על ידי מצות הגשמיות, כך הם שואלים על למוד התורה במצותיה ודקדוקיה, ובנזק השור והבור, וכיוצא בזה. שהיה נראה בדעתם, כי יותר יצליח כאשר ישיג בענין היסודות, ובמהות הגלגלים, ובשכלים הנפרדים. לכך דעתם כי הצלחת האדם בהשגת הדברים האלו. ודעתם בהשארת הנפש, שנשאר השכל אשר קנה האדם בחייו, וזהו אחר המות.
ואתה דע כי נוסף על דבר שהוא כפירה גמורה כמו שיתבאר, הוא דבר שלא יסבול הדעת כלל, והוא כנגד שכל האדם. וזה כי הם אומרים כי המקבל המושכלות הוא הכנה בנפש המדמה, והוא מקבל המושכלות. ומאחר שאין כאן רק הכנה בלבד, אם כן אם נאמר כי ההשארות הוא מצד השכל שקנה, לא יהיה השארות לאדם עצמו. שאין ספק כי כאשר ימצא באדם המושכלות, ובמציאות המושכלות לא תמצא ההכנה, ואם כן לא תמצא ההשארות לאדם עצמו. ואם יאמרו מה בכך, סוף סוף יהיה השארות לשכל שקנה האדם. אם כן נאמר גם כן שיהיה האדם נחשב נשאר בעולם הזה כאשר נשאר ביתו ושאר קנינו, ומכל שכן בניו ובני בניו. ולמה יהיה נחשב שיש השארות לאדם כאשר נשאר דבר שאינו עצם האדם. כי אלו המושכלות אינם עצם האדם, ויהיה נעשה האדם אלהי, שעל ידי השגתו קונה השכל, והוא ישאר נצחי, היש שבוש גדול מזה.
ויותר מזה, כי יהיה הנצחיות נקנה במקרה, שהרי אלו המושכלות נקנים לאדם במקרה כאשר קנה אותם, ודבר זה במקרה, ואפשר היה בלא מושכלות. ואם כן קנין הנצחי יהיה במקרה. ודבר זה הסכימו עליו שאין ראוי שיהיה המציאות מקרה קרה כלל. ואף מציאות שהוא לשעה. ואיך יהיה דבר זה, שיהיה ההצלחה האחרונה, שהיא נצחית, נעשה המקרה, עד שיהיה דבר שהוא עיקר הכל במקרה. וכי יש שבוש יותר מזה.
אך הדברים האלו אינם רק להוסיף על חרון אף ה' בדברים אלו, אשר אין להם שרש אמת וענף יושר. ותדע כי הטוב שבדבריהם הוא הכפירה בתחיית המתים. שלדעתם שהשארות הוא לשכל, לא יהיה כאן מיתה, ואין כאן תחיה כאשר אין כאן מיתה. לכך בני, אם יפתוך חטאים בדברי חלקלקות לשון להחניף לבעלי מדע, לתת להם לבד שם ושארית, אל תאבה ואל תשמע להם לאבד דם נפשות נקיים וצדיקים. בני, אל תלחם לחם כזבים, ואל תתאוה למטעמותיהם, כי נופת תטופנה שפתותיהם כאילו דבש וחלב תחת לשונם. אכן בתוכם מר המות הכפירה בהשארות הנפש, ובתחית המתים, בעולם הבא, ובתורה. על כן בני הרחק מפתח ביתם, ואל תבא בשעריהם, כי יפרקו מאיתך האמונה האמיתית. ולדבריהם אם היה קונה המושכלות, ואף אם יעשה מעשים הבלתי רצוים אל ה', היה קונה השארות, ובזה פקרו עול יראת שמים.
וכדי לעקור השורש פורה ראש ולענה, אמרו בפרק שני דשבת (לא א), אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ישעיה לג, ו) "והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת". "אמונת" זה סדר זרעים. "עתך" זה סדר מועד. "חוסן" זה סדר נשים. "ישועות" זה סדר נזיקין. "חכמת" זה סדר קדשים. "ודעת" זה סדר טהרות. ואפילו הכי (שם) "יראת ה' היא אוצרו". משל לאדם אומר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה, והעלה לו. אמר לו, ערבת בהם קב חומטין, אמר לו, לאו. אמר לו, מוטב אם לא העליתה, עד כאן.
הנה חכמים ז"ל בששה סדרי משנה חלקו כל המציאות. ואף אם נראה לאדם שהם דברים קלים מאד, אין הדבר כך. ומפני שהמציאות בכלל נחלק לחלקים אלו; החלק האחד, המציאות אשר הם גשמיים. השני, שהם גשמיים ובלתי גשמים ביחד, כאילו הם מורכב. השלישי, המציאות הבלתי גשמיים. וכל חלק נחלק לשנים; האחד קרוב יותר מן השני אל המדרגה הנבדלת, עד שבזה הם ששה חלקים. ולפיכך אמר "אמונת" זה סדר זרעים. וידוע כי סדר זרעים הם סדר צמחי הארץ, וכל אשר שייך להם, וזהו המדרגה הראשונה. וקרא זה "אמונת", מפני שאין משנים פעלם, וכאשר הוא זורע הארץ חטה, מגדלת מה שראוי לה לגדל, ואינה משנה מה שנפקד בתוך הארץ, כמו שהאדם שהוא נאמן, ומה שמפקידים הבריות אליו הוא מחזיר לבעליו. החלק השני, סדר מועד, שהוא בשמים. שהרי השמש והירח, שעל ידיהם אנו מונים המועדים, שהם צבא השמים, וזהו החלק השני. וידוע כי הארץ וכל אשר בה יותר החמרית ממה שנחשב השמים, ודבר זה אין צריך ביאור.
והחלק השלישי הוא סדר נשים. כבר ידוע דבר זה כי האדם הוא גשמי מצד גופו, ובלתי גשמי מצד הנשמה האלהית. וידוע כי האשה יותר חמרית מן הזכר. ולפיכך אמר "חוסן" זה סדר נשים. ואמר "ישועות" זה סדר נזיקין. והנה הסדר שלפני זה הוא סדר נשים, לנקבה החמרית בלבד. ואילו סדר נזיקין הוא כולל האדם בכללו, שהעיקר הוא הזכר. וכמה דברים שאינם שייכים לגמרי רק לזכרים, כמו דיינים ועדות. וכלל אמרו, האיש הוא בעל משא ומתן, ולא האשה, כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ק טו א). ולכן צריך בפרק קמא דבבא קמא (שם) רבוי שתהיה האשה חייבת בנזיקין. שאמרו, איש דבר משא ומתן - אין, אשה דלאו בת משא ומתן - לא, קא משמע לן. ואם האשה בעלת משא ומתן במקצת, הוא בטל אצל האיש, שהוא בעל משא ומתן. וידוע כי הנקבה והזכר ב' מדרגות, והם נחשבים כמו הארץ והשמים, למי שמבין את זה.
ואחר כך אמר "חכמת" זה סדר קדשים. ידוע כי הקדשים היא העבודה אל השם יתברך. וקרא זה "חכמת" מה שלא קרא הראשונים, כי אין ראוי שיקרא מי שהוא חכם וידע בדברים הגשמיים, כמו שאין נקרא 'חכם' מי שהוא חכם במלאכת הרצענות, אף שהיא חכמה גם כן. ולכך דוקא החכם המעיין בענין הקדושה, וזה נקרא חכמה. וזה שאמר "חכמת" סדר קדשים, שכל סדר קדשים מדברים בענין הקדושה, וכל קדושה בלתי גשמית, ודבר זה נקרא חכמה. וכן הוא האמת, כי הדברים בקדשים הם דברי חכמה, וכמו שאמרו (ב"מ קט ב) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי. וסדר טהרות נקרא "דעת". שכבר אמרנו כי אין ראוי שיהיה נקרא חכמה רק לפי מה שהוא נושא החכמה. וכך הדעת, שהוא יותר עוד במדרגה, שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה. ולכן אמרו במסכת ברכות (לג ב) גדולה דעה שנתנה בין ב' אותיות השם, שנאמר (ש"א ב, ג) "כי אל דעות ה'". ורצו בזה, כי מי שיש בו מדרגת הדעת, הוא שיש לו דבקות לגמרי אל השם יתברך.
ודבר זה ידוע למי שיודע הפרש שיש בין החכמה והדעת, ואין כאן מקום זה. מכל מקום, כשם שראוי שיהיה נקרא סדר קדשים "חכמה" לפי מדרגת הקדושה והחכמה, בזה דוקא ראוי שיהיה נקרא חכמה, לא החכמה בדבר שהוא למטה ממנו, כך ראוי שיהיה נקרא "דעת" הידיעה בענין הטהרה, שהטהרה היא עוד מדרגה יותר בהשגה. ודבר זה אמרו במקומות הרבה (סנהדרין לח: וש"נ) 'מה לך אצל אגדות, כלך אצל נגעים ואהלות'. שדבר זה מורה כי סדר טהרות הם דברים עמוקים. שהטהרה הוא דבר נבדל, ואינו ענין גשמי, והטהרה היא דבוק בו יתברך לגמרי. ולכך נקרא הידיעה בזה בפרט, הוא שקנה מדרגת הדעת, לא מי שקנה הידיעה בדבר שהוא למטה מזה. ובזה תדע כי אלו ב' דברים, שהם החכמה והדעת, גם כן דרך הראשון. כי הדעת יותר שכלי, ודבר זה ידוע למי שמבין דברים אלו. והנה הכתוב עולה מלמטה למעלה, עד השנים האחרונים הם החכמה והדעת, שניהם חכמה מופשטת. ועל סדר זה מיוסדים שיתא סדרי, שדברו בכל חלקי המציאות.
ואמר (שבת לא א), אף כי יש בידו כל החכמות, אין החכמות בעצמם הם עיקר בהשארות וקיום הנפש. אף כי הם הכשר לקנות מדרגה יותר עליונה, מכל מקום אין זה עצם הקיום הנצחי בעצמו. כי עצם הקיום הוא השם יתברך בלבד, אשר הוא נותן המציאות לכל על ידי הדבקות בו יתברך. וזה שאמר (שם) שהוא משל למי שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה לתת אותם באוצר, והעלה לו. ואמר לו אם ערבת שם קב חומטין, אשר הוא המעמיד ומקיים את התבואה - מוטב, ואם לאו - מוטב שלא העליתה. וכך מי שאין בו יראת שמים, שעל ידו הוא הקיום בו יתברך. ולא האהבה, כאשר דבר זה ידוע למשכילים.
כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק לגמרי בו, ולא כן האהבה, אף כי הוא הדבוק בו יתברך, אין מחשיב עצמו כאילו אין לו מציאות, רק שהוא מתחבר אליו כמו שני אוהבים שמתחברים זה לזה. אבל היראה, מפני שהירא מאחר אין מחשיב עצמו לכלום, ומבטל מציאותו אצל אחר, וכאשר הוא מבטל מציאותו אצל השם יתברך, נמצא שאין לו מציאות מצד עצמו, רק מה שיש לו מן השם יתברך. וזהו קיומו בודאי, כי אין לנמצאים שום קיום אם לא בו יתברך.
ומי שיש בו חכמה, ואין בו יראת שמים, הוא יותר רע. שהחכמה היא סבה להפסד כאשר מכיר בוראו ואינו ירא מפניו. ודבר זה מבואר במקומות הרבה בדברי חכמים. והדעת נותן כי מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים, הרי יש לו הפרש והבדל מן השם יתברך, אחר שראוי להיות לו דבקות בו, שהרי הדבקות בו מכח החכמה. אבל אם אין בו חכמה, והולך אחר יצרו, הנה הוא נפרד מן השם יתברך כאשר יש לו ריחוק בעצמו מן השם יתברך. אבל מה שראוי מצד החכמה שיהיה לו קירוב אל השם יתברך, והוא סר מאתו, ודבר זה בודאי יותר רע, ואין להאריך כאן בזה.
ואמר עוד שם (שבת לא א), אמר רב כהנא, מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים, למה הוא דומה, לגזבר שנמסרו בידו מפתחות הפנימיות, ולא נמסרו בידו מפתחות החיצוניות. ביאור זה, כי מי שאין בו יראת שמים, הרי הוא נפרד ונבדל מן השם יתברך. ואחר שהוא נפרד ונבדל מאתו, מה מדרגה עליונה פנימית יקנה. שהחכמה יקנה על ידה מדרגה עליונה פנימית, ואחר שיש לו ריחוק ממנו יתברך, מה יקנה. ולכך מדמה אותו למי שיש בידו מפתחות הפנימיות, ואין בידו מפתחות החיצוניות. כי כאשר אין בו יראת שמים, הרי הוא מתרחק מן השם יתברך לגמרי, ואין לו התחלה לכנוס. ואם כן למה יקנה מדרגה פנימית שקונה האדם על ידי החכמה.
מכריז רבי ינאי (שבת לא ב), חבל על דלית ליה ביתא, ותרעא לביתא עביד. פירוש, כי יראת שמים עושה לו בית אצל השם יתברך, שעל ידי יראה הוא עם השם יתברך, ושם ביתו ומשכנו. כי השם יתברך הוא מקום ובית לכל הנמצאים אשר הם דבקים בו יתברך. וכאשר אין לו בית דירה כלל, אחר שהוא יתברך מקום הכל, והוא עושה שער לבית, וזהו החכמה, שנקרא שער, שעל ידי החכמה מתעלה האדם אל מקומו ומדרגתו אשר יש לו אצל השם יתברך, אשר הוא ביתו. לכך הוא דומה למי שאין לו בית, ועושה לו שער, שהוא הכשר הבית, כי למה לו ההכשר, אחר שעיקר הבית אין לו.
הרי בארו בחכמתם שהחכמה הוא הכשר בלבד, ואין קונה בזה הנצחיות בעצמו. אבל המציאות הנצחי הוא ביראת שמים, וכדכתיב (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", שעל ידי יראת שמים הוא דבק בו יתברך. וזהו אמתת דעת התורה, ואין צריך ביאור יותר.