תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק ט
ספר תפארת ישראל פרק ט
אחר שנתבאר לך דברים אלו, נבאר עוד השאלה הראשונה איך יקנה האדם ההצלחה על ידי מעשה התורה. אשר הלכו בדרך חכמי המחקר, והם הפילוסופים אשר זכרנו למעלה, יתנו שם ותפארת אל השכל, ועל ידי המושכלות יקנה האדם הנצחיות, ויעשו המעשים הישרים והטובים כמו תכונה וסולם, אשר יגיע בהן אל המושכלות. ומזה הסולם נפלו. ואנחנו תלמידי משה רבינו עליו השלום, קמנו ונתעודד על ידי תורת ה' ומצותיו. והעיקר אשר הביאם לזה, שהיה רחוק מהם שיהיה המעשה הגשמי הצלחת הנפש הנבדל. ולכך עזבו את המעשה האדם, ונשענו על השכל.
והנה לא רחוק הוא לאדם שאפשר לקנות ההצלחה הרוחנית על ידי המעשים הטובים, כמו התפילה והבקשה, ולרחם על הבריות בצדקה, ולעשות דין ומשפט, ולאהוב את עמיתו, ושלא לעבוד אלהים אחרים, ושלא לברך את השם, ושלא לגזול ולחמוס ולשפוך דם, ושלא ליקח שוחד ולגלות עריות, וכיוצא בהם. שהמצוה שהיא לעבוד השם יתברך, כתפלה ובקשה, והתרחק מלעבוד אלהי נכר, כלם תכונה לנפש לזכך אותה לטהר אותה מפחיתות החומר. וצריך להשיב הנפש בפעל, ולעשות אותה רוחנית על ידי זכוך הנפש, ולהדבק בו יתברך על ידי העבודה אליו. שזהו תכלית ההצלחה, כמו שמעיד עליו הכתוב (ש"א כה, כט) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". והפך זה - האבדון - הוא הכריתה והפירוד ממנו יתברך, כמו שאמר בכל מקום על האבדון (במדבר טו, לא) "הכרת תכרת", ופירשו חכמים (שבועות יג א) "תכרת" בעולם הבא. נמצא השכר הדבוק בו יתברך, והעונש הוא הכריתה והפירוד ממנו.
ודבר זה ברור בלי ספק לכל אדם בעל דעת, כי הנפש הזאת שהיא מן השם יתברך, צריך להשיבה אל השם יתברך אשר נתנה. וכמו שאמר הכתוב (קהלת יב, ז) "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים". ודבר זה אינו כי אם בטהרה מפחיתות החמרי, ומצרף ומזכך נפשו מן החמרי. וזהו על ידי המעשים שסדר השם יתברך אל האדם בסדר השכלי, והם זכוך נפשו, ומקרבים אותו אל השם יתברך, עד שהאדם דבק בו יתברך.
וכל הדברים הטובים, כמו הצדקה ולעשות משפט, דבר זה אין צריך לפרש כי על ידם הוא זוכה אל הצלחה אחרונה. וזה כי בדברים ההם יש לו ההתמדות וההתיחסות אל השם יתברך, במה שאלו הדברים הם דרכי השם יתברך, שהוא עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ. וההתיחסות הזה הוא הדבוק בו יתברך, וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה (יד א) "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה), וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הלוך אחר מדותיו. הרי כי ההתדמות אליו במעשים מה שאפשר נקרא 'הליכה אחריו', וההליכה אחריו הוא דבוק בו יתברך. כי ראוי ההתדמות באין ספק להביא החבור, כאשר תמצא דברים הדומים יש להם חבור יחד, והדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד, ודבר זה אין צריך ראיה.
וכמו כן הגזל והגנבה והרציחה והעריות, באין ספק שהוא מביא העונש הנצחי מצד הזה, שכל אלו הם רחוקים ומתועבים בעיני השם יתברך. שהוא יתברך עצם היושר, ובכל אלו - שהם גזל וגנבה והרציחה - הוא העולה, אשר הוא מתועב בעיני השם יתברך. ואם כן אין ספק כי המעשים האלו מביאים ההרחקה מן השם יתברך. וכן העריות, שהוא זנות, והוא ענין חמרי, ואין לו גדר קדושה, הוא רחוק מן השם יתברך, אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה, ולכך ראוי אליו הכריתה והפירוד ממנו יתברך. והנה המצות האלו, ועם שהם מעשים גשמיים, באין ספק שהם קונים אליו ההצלחה אחרונה מצד הדבוק בו יתברך, כי הם צירוף הנפש כאשר יש לאדם ההתמדות לבוראו. והחוטא בהם מביא אליו עונש הכריתה והפירוד ממנו יתברך.
והנה אלו המעשים הטובים מיחדים נפש האדם האצולה מן השם יתברך, להוציא אותה מן הטבע אשר משותף האדם עם שאר בעלי חיים, כאשר יש לו על ידי מעשים אלו דבקות בו יתברך ויתעלה. ולכך אין בהם תמיה כלל איך המעשים האלו מביאים אל האדם הצלחה עליונה, ועל ידי מעשה הרע מביא עליו עונש נצחי. וכן המצות שלא נדע טעמם באיזה צד הם הצלחת נפשו ויקנה בהם הצלחה עליונה, כי כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם, מצד כי המצות כלם שכליות אלהיות. שכך סדר השם יתברך, לא מה שחייב שכל האדם, רק מה שסדר השם יתברך בחכמתו. ולכך הדבק במצות, דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת, ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך.
וראוים מעשה האדם בפרט להוציא את האדם מן הטבע החמרית. וכמו ששאל טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא (תנחומא תזריע אות ה) איזה מעשים יותר יפים; מעשה השם יתברך, או מעשה האדם, כמו שהתבאר למעלה. שהשיב רבי עקיבא אליו שמעשה האדם יותר נבחרים מן הטבע, וכמו שהארכנו למעלה כי האדם הוא על הטבע במה שיש לו נפש אצולה מן העליונים. ושוב לא יקשה כלל איך אפשר שיקנה האדם הצלחה העליונה על ידי מעשה המצות. כי אין מעשה האדם מעשים טבעיים, אבל מעשיו הם על הטבע, ולפיכך על ידי מעשים אלו דבק בסדר השכלי.
ובזה הוסרה שאלתם לגמרי, איך אפשר שיקנה האדם המדרגה הרוחנית על ידי המעשים הגשמיים. כי לא כמחשבותיהם מחשבותינו. כי אנחנו אומרים כי הנפש הזאת היא אצולה מן השם יתברך, והיא בת מלך שנשאת לעירוני. ומפני שעומדת בחומר, צריכה השבה אל המלך, שהוא אביה, ואין צריכה השלמה אחרת. ועל ידי המצות היא שבה אל בית אביה, שאין חסר לה רק זה, אחר שהיא בת מלך בעצמה. כי המצות שהם הסדר השכלי מוציאים אותה אל הפעל, עד שתצא מן החומר המוטבע, ושבה אל בית אביה, הוא המלך העליון כמו שאמרנו. כי הנשמה היא מלמעלה, והיא אלהית נבדלת. וכאשר האדם עושה המצוה, שהיא מעשה השכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, וומצרף נפשו מן הטבע החמרית, הן גופו הן נפשו. כי המעשה של המצוה הוא מעשה אלהי שעושה על ידי גופו. ומכל שכן כאשר הוא עוסק בתורה השכלית, שבזה מתדבק נפשו בשכלי לגמרי, ובזה נפשו יוצאת מן הטבע החמרית. ובודאי לדעתם שאינם מודים שהנפש בעצמה עצם אלהי, הוקשה להם איך אפשר שעל ידי המצות תשוב אלהית. אבל דעת התורה כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר ד, ב) שהיא בת מלך נשאת לעירוני, והנפש מוטבעת בחומר, ועל ידי המצות יש לנפש דבוק וחבור בו יתברך, ותשוב אל אביה.
ואיך לא יקנה מדרגה אלהית על ידי המצות, כי המצות כולם - במה שהם מצות השם יתברך על האדם - אין ספק שזה התיחסות וחבור בין השם יתברך ובין האדם, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. ואין ספק כי יש יחוס וחבור בין המלך ועבדיו המקבלים את הגזרה, מצד שהוא מלכם גוזר עליהם, והם מקבלים. ומאחר שכך הוא, איך לא נאמר מה שמקבלים ישראל מצותיו וגזרותיו עליהם, שהוא יתברך יש לו יחוס אליהם וצירוף, מצד שהם מקבלים גזרותיו אשר השכל מחייב אותם, שבזה הצד מתקרבים ומתדבקים אל השם יתברך, אשר הוא נבדל מהכל, ויקנו בשביל כך ההצלחה העליונה בשביל החבור והדבוק הזה. כי אין ספק שזהו ההתדבקות בו יתברך, כמו שאמר הכתוב (דברים יא, כב) "ולדבקה בו" כאשר האדם עושה רצונו, ומקבל גזרת המלך והוא עבדו. זהו עצמו החבור והדבוק בו יתברך, ומוציא את האדם מן החמרי, ולהיות דבק בו יתברך.
ועתה הבן בחכמה וחקור בבינה, כי התורה מוציאה את האדם מן הטבע, ומביא את האדם אל הדבקות בו יתברך. דמיון זה שני דרכים לפני האדם, ויאמר תלך בדרך הזה. ואין הטעם שדרך הזה דרך יותר טוב ויותר ראוי מצד עצמו, רק בשביל שזה הדרך שבו יגיע אל מחוז חפצו ומעמידו נוכח דרכו. וכן אין ענין המצוה רק שהמצוה היא בירור הדרך הנכון והישר, שבדרך התורה יבא להתדבק בו יתברך, כמו שהתבאר למעלה, וכמו שיתבאר לקמן. וכמו שאין כל הדרכים מביאין את האדם אל מקום חפצו המיוחד לו, כך אין כל הדרכים והמעשים מביאים אותו אל הדבקות המיוחד, רק דרך המצות הם מצרפים ומבררים את דרך הישר המיוחד אשר הוא נוכח ה' מבין שאר דרכים. וזהו שאמר (ב"ר מד, א) 'לא ניתנה תורה רק לצרף הבריות', שיהיה להם דביקות בו יתברך, אבל שיהיה חפץ בעצם השחיטה - זה אינו, רק שהמצוה צירוף האדם להעמיד את האדם על דרך שהוא נוכח ה', עד כי יש לו דבקות עם השם יתברך.
ויש לך להבין כי בשביל כך נקראת ה"תורה" בשם הזה, ולא נקראה בשם 'חכמה ותבונה ודעת', שהרי על התורה נאמר (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים". אבל לומר, כי התורה אף שיש בה החכמה, אין החכמה שהיא בתורה היא חכמה מחקרית, אבל החכמה שהיא בתורה, שהתורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים שהאדם יקנה הצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה'. ודבר זה שיבוא אל הדבקות הזה, הוא על ידי עשיית התורה. וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות; כי שאר החכמות אינם מביאין את האדם אל הדבקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה גם כן האדם הוא שכלי, מכל מקום מה שקונה מן השכל אינו כדאי שיהיה דבק עם השם יתברך, שהוא נבדל לגמרי מהכל. אבל מה שמביא האדם אל הדבקות היא התורה, שהיא מורה הדרך אל השם יתברך, שעל ידי זה יהיה דבק בו יתברך.
ואין ספק כי האדם ראוי לזה, מצד כי האדם נברא בצלם אלהים בדמותו (בראשית א, כו - כז), וזה הקירוב היותר. כמו שאמר התנא האלהי (אבות פ"ג מי"ד) 'חביב האדם שנברא בצלם אלהים'. והדבקות הזה הוא על ידי התורה, שמורה לאדם הדרך שהוא הדבוק. ולכך מספר מצות עשה הם כמספר אבריו של אדם, שהם רמ"ח (מכות כג ב), כי אבריו של אדם הם צורת צלמו, שבשביל מעלה זאת ראוי אל הדבוק בו יתברך.
ובפרק קמא דשבועות (יג א), רבי אומר, כל העבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומפר בריתו של אברהם אבינו, שאם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה - אין יום הכפורים מכפר. והטעם באלו דוקא, שהאדם יש לו חבור אל השם יתברך באמצעות התורה, כמו שהתבאר. וכאשר המקבל אין מוכן לקבל החבור, או שאין לו אמצעי שעל ידו החבור, או אינו מודה בעלה שבו החבור, הרי הוא נפרד מן העלה, ואין לו קשור עם העלה. וכאשר הוא מפר בריתו של אברהם אבינו, אין האדם מקבל בריתו של הקדוש ברוך הוא. וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי הוא כופר באמצעי שעל ידו החבור. וכאשר הוא פורק עול, הוא כופר באותו אשר החבור בו - השם יתברך - שבו החבור. ולכך אין יום הכפורים מכפר רק מי שלא נפרד בעצמו מן העלה, וכאשר הוא לא נפרד לגמרי, רק שהוא נפרד במקצת, על ידי יום הכפורים יש לו כפרה.
למה הדבר דומה; לפרי המחובר בענף, והענף מחבר הפרי לאילן. ואם יגרע דבר מה לפרי, מכל מקום מה שהפרי הוא מחובר לענף - והענף לאילן - לכך הוא מעלה ארוכה. אך אם נכרת, עד שאין הפרי מקבל החבור, אז נפסד הפרי. וכן אם הענף הוא נכרת באמצעיתו, הרי אינו מעלה ארוכה. ואף אם לא נכרת באמצעיתו, והוא שלם, רק נבדל מן העיקר, עד שאין לו עיקר, הרי אין תרופה לאתו פרי. וכן זה בעצמו, כאשר מפר בריתו של אברהם אבינו, הרי נבדל האדם - שהוא המקבל - מן השם יתברך. וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי אין לו אמצעי שעל ידו החבור בו יתברך. וכאשר הוא פורק עול, אין לו מי שהחבור בו. ולפיכך דרש שם (שבועות יג א) "הכרת תכרת" (במדבר טו, לא), אחת קודם יום הכפורים, ואחת אחר יום הכפורים.
הרי הדבר ברור כי התורה היא שעל ידה החבור בין השם יתברך ובין האדם. ולפיכך הוסרה הקושיא לגמרי באיזה צד יש לאדם הצלחה האחרונה על ידי עשיית המצוה. והרי הדבר ברור כי ההצלחה היא על ידי עשיית המצוה, במה שהם הקירוב והדבוק בו יתברך, והוא ההצלחה האמיתית. ואלו בני אדם השואלין, היו רוצים שיהיה לאדם הצלחה בעצמו, והם המושכלות שהאדם קונה. ולא שמו דעתם שעיקר הצלחה הוא הדבוק בו יתברך. ואף אם אמרו כי על ידי המושכלות הוא דבק בשכל הפועל, עד ששכל האדם ושכל הפועל הוא אחד, אלו הם דברי הבאי. כי לפי דבריהם לא תהיה רק לאחד או לשנים בדור, וכי בשביל אלו העולם נמצא. לכן אלו דברים הם דברים שאין להם שורש ויסוד, ויתבאר עוד בפרק הסמוך. והכל בשביל כי היה שפל בעיניהם שיהיה הצלחה אלהית על ידי מעשה האדם, והם לא עמדו בסוד ה', כי מעשה האדם הם למעלה מן הטבע, וכמו שהשיב רבי עקיבא (תנחומא תזריע אות ה) בעומק חכמתו, איזה מעשה יפה יותר, כמו שהתבאר. והתורה היא כמו אמצעי בין העלה ובין האדם. וכבר אמרנו כי התורה היא סדר השם יתברך, וכאשר האדם דבק בסדר הזה שסדר השם יתברך, הוא דבק בו יתברך, שמאתו הסדר הזה. וזה הסדר נתן השם יתברך אל האדם אשר יש לו נפש אלהי, ועל ידי שהוא שומר סדר הזה אשר סדר השם יתברך, דבק בו יתברך. ולפיכך ראוי שיהיה בזה הצלחת האדם, במה שהיא דבקות בו יתברך, וזהו תכלית ההצלחה, כאשר יתבאר עוד (להלן פרק יג) בעזרת ה' נותן התורה.